רגע, מה?

5 חודשים מראש היא ידעה שבתאריך הזה היא נוסעת. וזה לא שהיו לה איזשהן תקוות גדולות; 5 חודשים זה לא מעט זמן ואסטרואיד יכול ליפול ולהחריב את הכל כבר מחר. ובכל זאת, היא החליטה לקבוע מראש.
 הכל התנהל כרגיל. עבודה, אכילה, שינה. סקס מזדמן, ערבי ספוקן וורד במרתפים אפלוליים, חגים, שגרה. חודשיים לאחר מכן קבעה טיסה ומלון. לפעמים, באמצע יום העבודה הייתה חושבת על מה שעתיד לבוא ופרפר היה מקיף את ליבה בהתרגשות, והיא בעדינות הייתה מרגיעה אותו. כי "באמת, אני יכולה למות אפילו מחר, חס וחלילה", הייתה אומרת לו.
הדרך לשדה הרגישה כמו חלום. הזמן עבר כמו בחלום. הנה רק היא נכנסת בשערי השדה וכבר היא בדיוטי פרי אוכלת סנדוויץ' במחיר שלא היה מבייש קוויאר. ופתאום היא כבר על המטוס, הגלגלים שלו עוזבים את הקרקע והמדינה הקטנה נעלמת מאחוריה.

לצערה, הטיסה עברה לאט.

תינוק בוכה מקדימה ואישה מבוגרת נוחרת לידה. הטוסיק נרדם בכיסא והרגלים התנפחו. 
"זה שווה את זה", הזכירה לעצמה, והרימה את ראשה אחורה, עצמה עיניים, וניסתה לישון.

את הנחיתה ניסתה לראות מבעד לחלון שהיה רחוק ממנה, וראתה את הארץ הזרה מתקרבת ומתקרבת אליה. ההתרגשות אחזה בה, והפעם לא ניסתה לעצור אותה.

היא הצליחה לעצור את המונית הראשונה שראתה ביוצאה משדה התעופה. אין ספק שזה צירוף מקרים, אבל היא אהבה להאמין שצירופי מקרים הם לא צירופים חסרי משמעות בכלל. הרגיש לה שהתחילה ברגל ימין.
בית המלון היה מעוצב בקפידה, ברהיטים שנראו ישנים אך היו ללא רבב והבהיקו מלכה שקופה. באוויר היה ריח של ספרים ישנים וורדים. פקידת הקבלה נתנה לה את המפתח לחדר בזריזות, עוד סימן טוב מבחינתה. הייתה זאת שעת לילה מאוחרת, והיא הרגישה איך עיניה נעצמות במעלית. המחשבה על יום המחר העלתה בה חיוך, והיא נכנסה לחדר, שנראה סביר ממבט ראשון, וישר נכנסה למיטה ונרדמה. 

ביום למחרת היא קמה, התארגנה במהירות כולל מקלחת במים קרירים שלא הספיקו להתחמם, אכלה ארוחת בוקר טובה בחדר האוכל הקטן של בית המלון ומיד יצאה. האוויר הצח והקריר הקפיא את נחירייה, אוויר של זרות, אבל גם של אינסוף אפשרויות שהרגישה שנפתחות בפניה. לאן תלך? הרי יש אינספור מקומות תיירות בעיר הזאת. כל כך הרבה מה לראות!
לפתע עלה בה זיכרון ישן, על חנות ספרים שביקרה בה לפני כמה חודשים, ממש אחרי שקבעה את הנסיעה. מכרו שם מחזיקי מפתחות ממתכת עם אמרות מעניינות, ועל אחד מהם היה כתוב:"העולם הוא כמו ספר. מי שלא מטייל בו כאילו קורא את אותו דף שוב ושוב". היא לא זכרה של מי המשפט, אבל הרגישה איך היא לאט הופכת דף כשהתקדמה במעלה הרחוב.

לבסוף החליטה לא לבזבז זמן. היא הולכת לראות את מה שלשמו קבעה את הנסיעה הזו.

הצייר הזקן ישב באותה נקודה שזכרה מילדותה. רק פעם אחת עזבה את ארצה לפני. היא הייתה כבת 12, וטסה עם הוריה לאותו מקום בדיוק. הצייר, יושב ליד פסל גדול וכל יום מצייר אותו  מזווית אחרת. כל עונת שנה הנוף משתנה, ואת ציוריו הוא מוכר בסוף היום למרבה במחיר. אז, לפני עשור וחצי, היא הביטה בהשתאות על תנועותיו העדינות, על הציור המתהווה, ולא יכלה להתיק את עינייה ממנו עד שהוריה משכו אותה משם בכוח. זה היה הדבר היפה ביותר שראתה מעודה. והצייר, ששם לב לתחינותיה להישאר, חייך אליה והניד לעברה. לא היה לה ספק שתפגוש אותו שוב, והנה, אחרי כל כך הרבה זמן פתאום ראתה תמונה שלו באחד מעמודי הפייסבוק שהייתה מנוייה אליהם. היה לה ברור שהיא נוסעת. 
תעוזתה הפתיעה אותה. תמיד הייתה אדם מחושב ביותר, על כל דבר חושבים אלף פעם, כל דבר מתוכנן לפרטי פרטים. לא פעם צחקו עליה חברותיה שהיא לא יודעת להנות. והנה, מתמונה בפייסבוק היא קובעת טיסה למועד הראשון שיכלה והנה היא פה, כבר שעה, מביטה על ידיו ועל הפסל ושוב על ידיו המיומנות.
היא רצתה לעשות משהו, ואז היא עשתה אותו. כל כך פשוט! "לעולם לא אתן לדברים לעצור בעדי!", היא חשבה. בטנה קרקרה והיא חשבה על ללכת לארוחת צהריים.
נשמע קול נפץ עז והיא והצייר וכל האנשים בכיכר הביטו לעבר השמיים, איך אסטרואיד ענקי קורע אותם. ושנייה לפני הסוף, היא הסתכלה על הצייר והוא הסתכל עלייה, והיה נדמה לה שהוא זוכר אותה.  הם הנידו זה לזו, והחליפו חיוך.

מעולם לא הרגישה יותר חופשיה.