זוהי האירוניה, זיופה של הסימפוניה, חוסר היכולת להגיע להרמוניה

טוב, אז כנו שהבנתם בטח מהכותרת- אני מנסה לעשות איזשהו סיפור קצר בהמשכים... הוא יצא קצת חובבני בנתיים אבל רציתי מאוד לשמוע ביקורת כדי לדעת איפה לשפר ואולי בעתיד לכתוב בצורה יותר טובה סיפור אמיתי במהשכים...

בנתיים הסיפור חסר שם, אם יש לכם רעיונות עףהם יתקבלו בברכה:)

אשמח לשמוע ביקורת- אפילו הכי קצרה:)

תהנו (אני מקווה;) )

*************************************

יצאתי מהבית, טורקת את הדלת אחרי וממהרת להתרחק מהצעקות שעולות מתוכו. מרחוק אני רואה את האוטובוס נכנס לרחוב, אני רצה לתחנה מבלי לסדר את התיק שמונח ברישול על כתפי, חובט בגבי באכזריות. האוטובוס עוצר והנוסעים יורדים, נמלטים מתוכו במהירות וחולפים על פני בהבעה אטומה. אני עולה על האוטובוס, סורקת בעיני מקום ישיבה מבטיח ונאנחת כשמגלה שאין כזה. אני נאחזת בעמוד כדי לא ליפול ומסדרת סוף סוף את התיק האכזרי. הנסיעה חולפת לאט, עוברת במסלול המוכר עד טירוף, רגלי מתחילות להתעייף מהעמידה הממושכת.

לבסוף, אחרי זמן שמרגיש כמו נצח, האוטובוס מגיע לתחנה הישנה ואני ממהרת לצאת מתוכו, לפתע מבינה את האנשים שחלפו על פני מוקדם יותר. אני מסתכלת סביבי, רואה שוב את הנוף השיגרתי, השכונה המוזנחת למדי שהפכה לביתי השני, ואולי המועדף עלי. 

"סופי?" צועק מישהו. אני מסתובבת לכיוון הקול, מופתעת.

"איתן!" ולפני שאני מספיקה לדבר אני מרגישה את ידיו נכרחות סביב כתפי בחיבוק.

אני מתנתקת לאט ומביטה בפניו השקטות, שהתרגלתי לאהוב. 

"אז מה, שיחררו אותך?" אני שואלת

"כן, עכשיו אני לעצמי, נמאס כבר מהפנימיה הדוחה הזאת" הוא אומר בחיוך, ואז לאט החיוך נמחק מפניו, כאילו נזכר למה הוא כאן. "למה לא באת לבקר?" 

"אממ... אתה יודע, עבודה ועניינים" עניתי בטון לא משכנע. הוא רק הסתכל עליי בפנים מהורהרות. "אז למה אתה פה בעצם?" מיהרתי לשנות נושא. 

"באתי לפגוש אותך, לראות מה קורה איתך, שמעתי שאת עובדת כאן..." ענה, עדיין מהורהר.

"איתי לא קורה כלום..." אני אומרת ותוך כדי נזכרת "שיט אני מאחרת לעבודה! ניפגש אחר כך בסדר?" חייכתי לעברו במבט מתנצל.

"טוב, ניפגש" הוא אומר ואני מתחילה ללכת לכיוון הבר.

אחרי הליכה של רבע שעה אני מגיעה לבר הרעוע שהעלים עין מהגיל שלי והסכים להכניס אותי לעבודה. אני נכסנת בדלת ומיד מציף אותי ריח של אלכוהול מעורב עם זיעה. אני מקמטת את אפי מהסירחון, נושמת עמוק וניגשת לבר.

"איחרת" אומר לי אריק, עגיל שכבר הספיק להחליד בצדדים תקוע לו בגבה ונראה כעומד ליפול.

"אני יודעת, סליחה" אני ממהרת להגיד ומוודאת שמבטי נשאר אטום.

"זאת פעם אחרונה שזה קורה"

"אני מבטיחה, סליחה" הבטתי בו מבט קצר ומיהרתי לגשת להחליף בגדים בשירותים הקטנים והמלוכלכים שמאחורי הבר. נאנחתי כשהורדתי מעלי את בגדי הפשוטים והכנסתי אותם לתיקי, ממהרת ללבוש את השמלה הצמודה שנתנו לי, שמבליטה את גופי וחושפת חלקים רבים ממנו. מרחתי בחיפזון אודם על שפתיי היבשות והסתכלתי על עצמי במבט אדיש במראה, מעבירה את אצבעותיי במהירות בשיערי ויוצאת מהתא. 

סרקתי בעיני את החדר, לא קטן מידי אבל גם לא גדול, בחיפוש אחר לקוחות פוטנציאליים. ניגשתי לאחד שלא נראה שיכור מדי

"תרצה משקה?" אני שואלת ורוכנת על שולחנו.

הוא סורק אותי במבטו, עיניו התכולות חודרות לעורי ומעבירות בי צמרמורת לאורך כל הגוף.

"תביאי לי את הכי חזק שיש לך, אני צריך לנקות את הראש"

אני ממהרת לחזור לבר, אומרת לאריק את ההזמנה ועומדת להמשיך ללקוח הבא כשאני מרגישה יד מלטפת את ירכי ומתחילה לטפס למעלה. אני נושכת את שפתי בכעס כדי לא לצעוק על האידיוט. מסתובבת אליו בחדות וחושפת חיוך רחב שיניים. "תרצה משהו?" 

"אותך אם אפשר" הוא עונה בציחקוק ומתקרב אליי.

אני צוחקת וממהרת להתרחק ממנו ולחזור ללקוח הקודם.

הוא מסתכל עליי בעיניים שלו. הצבע שלהן מהפנט אותי.  אני מניחה את כוס המשקה על השולחן ועומדת להסתובב כשהוא אומר-

"למה את עושה את זה לעצמך?"

"מה הכוונה?" אני שואלת, החיוך עדיין קפוא על שפתיי

"את נהנת להסתובב פה כמו זנזונת ושמתייחסים אלייך כמו זבל?" 

אני המומה. לא חשבתי שמישהו בכלל שם לב אליי, מקדיש מחשבה למשהו שהוא לא הגוף שלי או המשקה שלו. לא יודעת איך להגיב למה הוא אמר עכשיו. 

"אני מניח שלא." הוא אומר "אז למה את עושה את זה לעצמך?"

"טוב... אממ... זה לא כל כך עניינך אתה יודע" אני אומרת, החיוך המזויף נמחק ועל פניי הבעה אדישה.

"אם את אומרת..." הוא אומר בחיוך ושותה מהכוס שמונחת מולו. 

אני מתרחקת מהשולחן שלו וממשיכה בעבודה. שאר היום עובר ביעף ואני משתדלת להתרחק מהשולחן של ההוא עם העיניים התכולות. בסופו של דבר המשמרת שלי נגמרת ואני ממהרת לשירותים להחליף בגדים בחזרה. סופרת את הכסף שהרווחתי, הטיפים היו נמוכים היום מהרגיל, אבל בסך הכל זה מספיק. אני פושטת מעליי את השמלה ושמה בחזרה את בגדי שכבר הספקתי להתגעגע אליהם. אני מוציאה מגבון מהתיק ומנגבת את שאריות האודם משפתיי, זורקת אותו לפח ויוצאת בחזרה לבר ולכיוון הדלת.

"מחר בלי איחורים!" צועק לי אריק.

"בסדר" אני אומרת ויוצאת החוצה.

אני נושמת נשימה ארוכה ונהנת מהאוויר הנקי שבחוץ. כמה כיף להיות שוב חופשיה. השמש כבר שקעה ואפילו לא שמתי לב. אני מתחילה להתקדם לכיוון התחנה, עוברת ליד הילדים שמשחקים כדורגל במגרש מאולתר, ליד הסופר הישן שכבר נסגר וליד חסר הבית שיושב תמיד באותו המקום.

כשאני מגיעה לתחנה אני רואה את איתן ישן על הספסל עם אוזניות באוזניו. בהתחלה אני מתלבטת אם להעיר אותו אבל בסוף מחליטה שכן. אני מנתקת את האוזניות מאוזניו וצועקת-

"קום כבר יא עצלן!" 

הוא מתעורר מבוהל ואני צוחקת בקול.

"יא משוגעת עשית לי התקף לב!"

אני לא מסוגלת להפסיק לצחוק. הוא מסתכל עליי ואז מצטרף לצחוקי, אני נשענת עליו ואנחנו ממשיכים לצחוק עוד הרבה זמן.

"התגעגעתי אלייך" הוא אומר

"גם אני אלייך" אני משיבה, ולראשונה זה הרבה זמן אני מרגישה כמעט מאושרת.

*****************************

טוב אז זה היה הפרק הראשון:)

נתראה בקרוב

אוהבת הכי הרבה שאפשר<3