Where images and words are running deep..

אמנם יש עוד שלוש שנים לפחות עד שאסיים עם התואר הזה, אבל זה הזמן לחשוב על לשפר את הסיכויים לתואר שני, קצת כמו שרואים בסדרות אמריקאיות עם ה - extra curricular activities שגורמות לאנשים להתנדב בהמוניהם ולהשתתף בכל שטות. אז ככה אני והשותף שלי עכשיו, החלטנו שבתור שני מיזנתרופים שבקושי יצרו קשר עם חמישה אנשים באוניברסיטה בשנה שעברה, זה הזמן להעלות הילוך ולשמן את הרזומה שלנו. אז התחלנו להירשם בהיסטריה לכל דבר שנפתח, מסדנאות ליזמים מתחילים ופעילויות התנדבות ועד למועדון הדיבייט ומרכז הספורט.

יהיה מצחיק.

כמה זמן חיכיתי לכתוב את זה! אחרי חודשיים ארוכים מאוד של חיפושים וכל-כך הרבה אכזבות, שלמעשה לא ממש נגמרו, חתמנו על חוזה. יש לנו דירה, יש לי דירה, או לפחות חדר גדול ויפה ממש מול האוניברסיטה. יש לי גם שני שותפים מקסימים, ארוחות מאולתרות על הרצפה וכל-כך הרבה דברים לשלם עליהם. 

ואיתו הכל ממשיך לעלות ולרדת, מהאושר העילאי והחיבור הטוטאלי של הכפיות לבין הבאסה שבהפסקות שלנו. כשבודד לי והוא מגיע כדי להפיג את השקט עם האופטימיות האינסופית שלו, אני בשמיים, לא אכפת לי אם זה הסטוץ הארוך ביותר בעולם. כשאנחנו צוחקים על חתונה ודירה משלנו, או בכלל ברגעים הנדירים שנראה שלקשר הזה יש איזשהו כיוון, אני מתמלאת בספקות. אם כבר לוותר על הלבד, אז בשבילו? אני יודעת שיש יותר בעולם בחוץ, בחורים שיכולים לחלוק איתי עולם אחר. אבל-אבל-אבל הסוד הזה שאוכל כמו עש רעב דרך הבגדים היפים והשיער הארוך, שאוכל את טיפת האופטימיות האחרונה יחד עם העולם האחר שיכולתי לחלוק.

אבל מה זה חשוב, שבוע הבא מתחדשים הלימודים.