אני אחלום לנצח

והרי איך אפשר לחיות כאן בשלוה,

כשימים משוגעים עוברים עלינו?

כשהארץ שבנו הם במו ידיהם

מתפוררת במו ידינו?

המורה שפעם סמלה לי כבוד,

הפכה מול עיני לקורבן.

החייל שפעם סימל לי גבורה,

הפך כעת לסרבן,

פעם כשאמרו ראש ממשלה

היתה לי גאוה בעיניים,

עכשיו כשאומרים ראש ממשלה-

אני רואה רק ניתוח להרמת עפעפיים.

כואב לי לחשוב שאין לנו עתיד,

שארצנו אוכלת יושביה,

האם זה יגמר או ישאר כך לתמיד?

רק גאידמק יודע.