"תבחר בחיים, תבחר בעבודה, תבחק להקים קן משפחתי. תבחר את הביטוח הדנטלי המועדף עליך, תלבש חליפות ומזוודות תואמות. תבחר את העתיד שלך. למה שמישהו ירצה לעשות דבר כזה"? - 'טריינספוטינג', אדינבורו 1996.
בתור מישהי שראתה עשרות סרטים, זרים ואמריקאים העוסקים בסמים (ואני אפילו לא גרה במרכז שיקומי), המשותף לכולם הוא שבסופו של דבר המסר חינוכי. הכוכב מתנקה ומקים קן משפחתי עם קים בסיינג'ר או ריס ווית'רספון (ולמה שמישהו ירצה לעשות דבר כזה?), במקרה היותר קשה- מתפגר. מכל מקום, באיזשהו שלב אחרי שבמאי הסרט בטוח שהנה, נכנסנו לזה, הוא עולה על השרפרף הכי גבוה באולפן ומספר לנו את המשכו מנקודה של:"נו נו נו! סמים זה אסור, אלכוהול זה מותר רק בערבי שישי וארוחות פסחא, וסקס זה בשביל הליבראלים!"
את טרייספוטינג לא הייתי רואה אם לא היתה פרסומת לאותו הסרט בערוץ 3 אתמול. אומנם הוא נכתב על ידי הגאון הספרותי ארווין וולש, אך עובדה זו עדיין לא שכנעה אותי לשבת לצפות בו, מהסיבה הפשוטה: לא ידעתי who the fuck is Irvin Welsh?
סיבות טובות לראות אותו היו לי בשפע: הוא סרט זר (כי הוא לא באנגלית, אלא בסקוטית), כי בערוץ 10 היה באותו הזמן את אגם רודברג במונולוג קורע לב על איך במשך השבוע היא עסוקה בלעבוד קשה במרכז בשכר מינימום ובסופי שבוע חוזרת הביתה לנקות חרא של פרות, וכי ב"טריינספוטינג" משחק יוהאן מקגרגור של שנת 96, לפני שהוא החליט למסחר את עצמו לג'וד לאו הבא,שהוא הקולין פירל' הבא, שהוא השון קונרי הבא.
גיבור הסרט מכור להרואין, מתנקה, מוצא עבודה משעממת ודירה בלונדון (ססמתה: "מול אדינבורו אני נראית כמו קרקס רוסי, בתנאי שקרקס רוסי הוא צבעוני לאללה") ואז מרצונו החופשי גם חוזר אליו. והיפה כאן, הוא שאין תחושת החמצה. תחושת ההחמצה היחידה שתמצאו היא הולי פאקרז, יוהאן מקגרגור היה פעם שחקן ממש ממש טוב, והיום הוא משחק במולאן רוז'.
מבחינת פסקולים הסרט עשוי כהלכה וכיאה לסרט בריטי על צעירים עם מנה מכובדת של רעל בדם: הרבה איגי פופ ,בלור ודיוויד בואי. מבחינת רמת הגועל המוצגת לצופה: מאחד עד 10 לפחות תשע, על סצינת השמיכה מלאת החרא שעפה לכולם על הפנים (מטאפורי?) והשייט שעורך לעצמו מארק רנטון באסלה בתחילת הסרט. עם זאת הרמה לא הגיעה לעשר, כי א) זה סרט בריטי, ויו גראנט לא משחק פה את "האיש הטוב". למרבה הפליאה, יו גראנט לא משחק פה. נקודה.
ב)כי המלהקים עשו עבודה פנומנאלית במציאת כוסיות שהן לא רק אנושיות למראה (בוא נודה בזה, הבריטים אוהבים לסדר לeveryday lad, האברייג' שבאברייג', בחורות כמו אנג'לינה ג'ולי וג'וליה רוברטס), אלא גם משחקות לא רע בכלל. אפילו די טוב.
אני יכולה למצוא לכם עוד מיליון סיבות למה לראות את הסרט הזה, אבל לא יכולה להבטיח שכל אחד מכם יאהב אותו. השורה התחתונה היא, שאם אתם לא תאהבו אותו, אז אתם ממש טיפשים, ומבינים כלום בערך בקולנוע. ואת זה אתם שומעים ממישהי שהידע שלה בקולנוע מתחיל ומסתיים בכך שצריך הרבה מאוד כסף ומצלמות כדי לעשות סרט.
אז אני אתן לכם צ'אנס של החיים להתקשר ולבטל את התוכניות שלכם להערב (כאלה שככל הנראה גם אין לכם, קוראיי הבלוגים), ולראות בHOT סרטים היום ב23:39 בדיוק את הסרט. אתם יכולים גם להקליט לי אותו כי אני מתכננת לי לילה של המון Booze הלילה.
*מיד אחרי 'טריינספוטינג' ישודר "בית האסיד", עוד יצירה של ארווין וולש. אתמול ראיתי גם אותו, ברצף, וללא תרגום. אחרי שלושת רבע שעה של סרט הוט הועילו בטובם להוריד כתוביות מתחת לסרט:"עקב תקלה הסרט משודר ללא תרגום,עמכם הסליחה". באמת, הוא משודר ללא תרגום? באמא'שלכם?
"אדוניי רואה ושומע הכל. אדוניי יודע הכל ומבין הכל, הוא ברא הכל ותכנן הכל. יש בידיו לעשות כל שהוא רוצה לעשות. אנחנו רק שחקנים בתאטרון הבובות של אדוניי. אדוניי מלך ישראל". - הרב האידיוט שנאם אתמול באזכרה של סבא שלי, הסלון של סבתא שלי, 2004.
מה זה גם שחור, גם יהודי, וגם גזעני? - רב.
אני שונאת רבנים. אבל סבתא שלי בטוחה שברגע שאחד כזה דורך לה בבית, בייחוד אם זה באזכרה של סבא שלי ז"ל, זה אומר שכשהמשיח ידפוק על חומת עירנו (וזה יקרה, ברגע שחולדאי סוף כל סוף יעשה בצדי הכביש את שביל האופניים ההולנדי שהוא הבטיח לנו ב-86 והמשיח יוכל לעשות את עבודתו בלי להתקע בפקקים), אז הבאנו לה רב. את אילן היוחסין שלו למדתי בחדר של סבתא שלי, כשדוד שלי נכנס.
"את יודעת מי זה"? הוא שאל אותי בחיוך.
"שליח אלוהים"? עניתי בשעמום.
"אח של שפיגל". הוא התמוגג.
"שפיגל הכדורגלן הכי נודע בארץ"? שאלתי בפליאה.
"לא, שפיגל הנרקומן הכי נודע בת"א", הוא ענה.
וככה גומרים נערים משכונות מצוקה, או שהם הופכים לנרקומנים, או שהם הופכים לרבנים. עכשיו השאלה שהכי מדאיגה אותי היא מה יותר עולה למדינה, הביטוח לאומי שמקבל נרקומן בשיקום (או לא בשיקום), או המיסים שאנחנו משלמים ומועברים ישירות לנערי ישיבה ולמשפחה של 13 נפשות שאבא שלי צריך לפרנס ובגלל זה בדיוק אין לי היום סוס פוני ורוד. בכל מקרה, אני בזה לשני סוגי האנשים. לנרקומנים קצת פחות, כי בוא נודה, להיות חרדי או נרקומן?- לא צריך להיות יותר מידי פיכח בשביל לעשות את ההחלטה הזו...
בקיצור, יצאתי לסלון לקלוט קצת דת (לא, לא הדלקתי טלוויזיה וצפיתי ב"אודטה", אשכרה הקשבתי לברברן המצחין). הוא דיבר על כמה היהודים טובים, והשאר לא.
"האנגלים בזבזו 250 מיליון ....אה...מה הכסף שלהם"?
אחד הבחורים שהאזין להרצאה:"לירה שטרלינג".
הרב:"כן כן,לירה שטרלינג, מטבע חזק זה, הלירה שטרלינג".
"בטח," גיחכתי, "מאיפה לך לדעת? אתה פאקינג לא מכיר אותו".
התיישבתי ליד חבר של אבא שלי,שהגיע מקנדה. הוא הראה לי טונות של תמונות מהמקבילה האמריקאית לשווייץ. תמונות נורא יפות של נופים, של בערך כלום, מתובל בכלום, עם הרבה שום דבר מסביב. הוא הציע לי לבוא להתארח אצלהם, ואני כמובן, הסכמתי. הסכמתי כי אני יודעת שמה שחסר למצבי הנפשי הוא בדיוק שלוותא ללא גדרות,בתרגום חופשי- קנדה.
אפשר לקחת ממקום מגוריו אוטובוס לניו יורק, ומאז* ומתמיד רציתי לבקר בעיר הזאת (*מאז = מהרגע שהוא אמר לי שאפשר לקחת ממקום מגוריו אוטובוס לניו יורק).
אובך, וארבה.
לאחרונה היגרו אלינו לארץ ("לא חוקית",כך מבקש נתניהו להדגיש),מיליוני חרקים מכוערים דמויי-חרגולים חומים הנקראים "ארבה". שם זה מוכר לנו,ילדים, בעיקר מעשרת מכות מצריים (מכת הבכורות,ארבה, צפרדע, הסרטים שמשודרים בערוץ 11 כל שישי אחה"צ,מובארק, וכ'ו...). הממשלה עשתה מה שהיא עושה כל פעם שנופל על המדינה אסון בדמות פיגוע, או מחלה מדבקת, או הצעת חוק להוריד את השידורים הפורנוגרפים- היא הקימה קו מצוקה. "ידיעות אחרונות" מסרו כי עד כה מדווחים רבים התקשרו לקו בהסטריה, אך אל דאגה, ברוב המקרים זה היה מתקפת ג'וקים. מה שמעלה בי כמה תהיות:
1. למה אנשים לא מבדילים בין ארבה לג'וק? זה כמו להתבלבל בין רנה זלווגר לקובי בראיינט.
2. מה הפרוצדורה של מוקדן המטפל במקרים כאלו?
("איפה הK300 שלכם? בארון שירות? רוצי לארון שירות,עכשיו, גו גו גו!").
3. למה הכתבה הזאת התפרסמה לפני מדור הספורט, ומיד אחרי הדיווחים על ערפאת? זה עד כדי כך חשוב? חשוב, נגיד, יותר מזה שדגו הבקיע שני שערים מול אייאקס?
ואובך. "ריכוז גרגרי אבק וחול הנמצאים באוויר ומאיימים לחנוק אותך ואת משפחתך למוות"-ע"פ פרשנות המילון הנכתב על ידי אמא שלי.
"פרנצ'סקה, פרנצ'סקה", היא פרצה את דלת חדרי חסרת נשימה.
"מה, מה"? שאלתי בשעמום.
"תסגרי את החלונות בחדר שלך!! יש אובך!!" מה ??? אובך?? שמישהו יוציא את המסיכות אב"כ!! כולנו הולכים למות!!
ואם חשבתי שההסטריה הזאת נמצאת רק בקרב אמהות שמחודש ספטמבר מכריחות אותך לצאת אחרי שש בערב רק בתנאי שיש באמתחתך סוודר (שתקו), טעיתי. כשהתקשרתי לאחד הבנים, המבקש להישאר בעילום שם (אבל מתחיל ב"ג' ונגמר ב"וני בוי"), ושאלתי אם יוצאים היום (חמישי), הוא הודיע לי שאמא שלו המליצה לו לא לצאת "בזמן אובך".
"אבל ג'וני בוי", רציתי להגיד לו,"אתם מזרחיים, אתם חייתם במדבר, אתם כבר מתורגלים". אבל לא אמרתי. כי:
א) אני גזענית,אבל לא מודה בזה. ו-
ב) כי גם אבא שלי נראה כמו מסתערב.
בקטנות:
- הודעה חשובה לדדי בן דיין, הכדורגלן שהשתתף אמש ב"חולייה החלשה" : אין טעם להעתיק מאריק זאבי את השם שהוא כותב בשלב הניפויים. ואל תנסה להתייעץ עם יואב במי לבחור, או לשאול איך כותבים "איתן", זה לא דיון קבוצתי פה.
-הדיילי מירור פרסם אתמול בכותרת "איך 59 מיל' איש אנשים יכולים להיות כה מטומטמים?" ומעל תמונה של בוש, ואני בתגובה אפרסם עיתון מחתרתי עם תמונה של אלכס פרגוסון ואכתוב בדיוק את אותה הכותרת, נראה אז איך תרגישו.
-אתם ביקשתם ממני בפרוש הכלאה בין אסף הראל לאודטה, ואני בחיים לא מאכזבת את קוראיי, גם אם אין לי פרו (והיי היי,אין לי פרו!), אז קבלו, הכלאה של אודטה ואסף הראל:
שתקו. כל אחד, והדימיון שלו.
ואם כבר בדיחות על רוני, יו נואו וואט דיי סיי אבאוט דה סקאוזרס..:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
