יש לי בעיה. בכל פעם שאני מזפזפת לערוץ 10, לא משנה באיזה שעה, בבוקר, אחה"צ, או אפילו בערב- אני נתקלת בארשת הפנים הזחוחה וה"אוי-החיים-שלי-כה-פאקינג-טובים" של אודטה. אודטה, שתחביביה המוצהרים הם סידור פרחים, מציאת כיסא ביטחון נכון לתינוק לפי גובה ומשקל והתפלשות מוגזמת בדליי מייק אפ וגלוסים נוצצים, הורסת לי את החיים. ואני יודעת מה אתם הולכים להגיד לי :"את לא קצת מגזימה, פרנצ'סקה?" ואני כבר עכשיו אומרת לכם: "לא. אני לא מגזימה. נשבעת לכם שהנושא הכי ארוך בתוכנית שלה היה על פאקינג סידור פרחים"!
אלכס:"בואי נצא".
אני:"טוב. למי יש אוטו"?
אלכס:"לאף אחד. רק לך".
אני(לוקחת את זה אישי):"הא?! מה?! רק לי?! ממתי החלטת לי על האוטו?! שיש לי או אין לי?! הו?! אה?!"
אלכס:"לא יודע...היום היומהולדת של מייקל...חשבתי שנצא לחגוג לו..."
אני:"אז חשבת! אז אולי כדאי שתפסיק לחשוב, זה אף פעם לא הועיל לאף אחד מאיתנו! רוצה לחגוג מסיבת יומהולדת למייקל, למה לא? מה הבעיה? פשוט תשתמש במושב האחורי של האוטו שלי כי אתה גם ככה לקחת עליו בעלות"!
אלכס:"אה...אז מה עושים"?
אני:"זה לא אשמתי שאתה לא יודע, בתולון".
אלכס:"פרנצ'סקה, את מוכנה לדבוק לנושא הנידון"?
אני:"ז"א הנושא שיכול להיות מטופל בעשור הזה"?
אלכס:"תגידי, את במחזור במקרה"?
אני:"אה, איך ידעת?"
אל תשאלו. בחילות בוקר חזקות, סחרחורות, כאב ראש וקרייבינג מוזר לפיקלס. הייתי בטוחה שאני בהריון לולא ידעתי שכל זה התחיל מאז שקיבלתי מחזור. ואתם יודעים, בנקודה המסויימת הזו של החודש אנחנו רוצות הכל חוץ מלהראות בציבור. בייחוד אני, שמתקשטת בחצ'קון ענק וורוד באמצע הלחי הימנית או משהו בסגנון. למעשה, התפילה היחידה שאי פעם תפלתי לקב"ה (פרדי ליונברג, יעני), הוא שלא משנה מה יקרה לי באירוע, תשתחרר הסיכה שמחזיקה את השמלה או שאקבל רגליים קרות לפני שאני עולה לבמה (למה התחלתי לדבר כמו שירי סופרסטאר?), רק שאני לא אהיה במחזור באותו היום.
לכן כמובן, המחזור זכור לי מ:טקס סיום תיכון, מסיבת סיום תיכון, הדייט הראשון שלי, הדייט שלי עם הבחור-שבאמת-רציתי-ולא-סתם-בשביל-שיהיה-דייט-ראשון, החתונה של בתדודה שלי ,היומהולדת שלי, הברית של אחי. וכמובן, שהמחזור לא מאכזב שנית, מאחר בכמה ימים ולו רק בכדי שבימי הולדת של שירן ומייקל , אותם אני ציפיתי לחגוג בחצאית ג'ינס קצרצרה וחרמונית מהודרת, אני אהיה בפאקינג מחזור.
הרף. הבלוג יוצא להפסקת פרסומות:
"הוא לבן יותר! הוא טהור יותר! הוא מענג יותר"! (תרגע, גילי ארגוב, דיברו כאן על היוגורט החדש של 'דנונה'...).
חזרנו.
עם הנסדוויצ'ים הולך דווקא בסדר. אני חושבת שאני לא עושה שם מספיק שעות, אבל זה גם טוב מלא כלום. בייחוד נמאס לי מהאנשים שמרימים גבה לשמע העובדה שאני עובדת בסנדוויצ'ים. אני בת פאקינג 18, עם השכלה תיכונית (וגם זה בקושי), ובכישורים שמסתכמים בסארקסטיות חסרת מעצורים וביטצ'יזם מתפרץ, מה שאומר שאם התפקיד של אן רובינסון תפוס, סופי להיות מובטלת. מה אתם רוצים שאני אעשה? אפצל אטומים? אמציא תרופה לסרטן? אלמד את אסף הראל להגיש תוכנית אירוח?
(בהזדמנות זו אני מתחייבת לגלות מה אומר הביטוי "פיצול אטומים",בו אני מאוהבת לחלוטין, על אף שאינני יודעת מה, בעצם, זה אומר).
בקיצור, האמת העירומה (חסרת הצלוליטיס והמרשימה מאוד מזוויות מסויימות) היא, שאני מכינה סנדוויצ'ים. ואני אמשיך להכין סנדוויצ'ים. עוד פאקינג המון זמן, כמה זמן שידרש לי, עד היום המיוחל בו אסע ללונדון, אגיע להית'רו, אתבלבל בין השערים, לא אצליח למצוא מונית עד שעות הלילה הקטנות, אמצא בסוף אחת שתשדוד אותי ב100 פאונד עד למוטל הקרוב ביותר ששכרתי מבעוד מועד, ואחזור יום אחר כך הביתה.
קאפיש?
פרסומות.
"מקס, זה הטלוויזיה שלך! אתה תעשה מה שאתה רוצה איתה"!
*מקס נכנס לטלוויזיה*:"אני רוצה שתחזרו על הקטע הזה שוב פעם, אני רוצה שתקפיאו את המוות שלו עד מחר בעשר בבוקר, אני רוצה שבבקשה, אני מתחנן, הנה, על הברכיים, שתורידו את "אודטה" מלוח השידורים"!
חזרנו. עם הקטנצ'יק עליו אני שומרת בייביסיטר הכל בסדר. אתמול אימו אמרה לי שאני אהיה אמא ממש טובה. ואבו מאזן רוצה שלום. וואו, אדם עם הבחנה מוטעית כזאתי לא ראיתי מאז הפעם האחרונה שפתחתי את ערוץ 33 (תאמינו לי שזה המון זמן, הוא עדיין משדר?). אני נהנת מקוואלטי טיים איתו גם מחוץ לשעות הבייביסיטר. אנחנו נכנסים מתחת למעיל שלי ומדגדגים אחד את השני, עושים ג'ימבורי ואפילו למדתי לעשות כאילו אני מכרסמת לו את הבטן, רק שלא באמת. פעם אחרונה אפילו היו מספיק מים חמים בשביל לעשות לו אמבטיה עם המון קצף ועם הבת של השכנים שלהם. הילדים נורא נהנו, ועליי ככל הנראה הולכים להגיש תביעה בימים הקרובים.
אני באמת אוהבת את הקטנצ'יק,שזה מוזר. אני דואגת לו, אני ישר חושדת כשהוא עושה דברים כמו להתקרב לחלון פתוח, מתבונן בתנור חימום יותר מידי מקרוב או מנסה לשתות מהבקבוק אציטון.
אני מניחה שככה זה להיות אמא, ולכן אני אשוב ואומר: לא מוכנה לשקול אמהות לפני גיל 32.
פרסומות.
שי ודרור:"כמה עולה מסטיק"? "מה אכפת לך כמה עולה מסטיק"? "כמה עולה מסטיק"? "הוא רוצה לשאול כמה עולה מסטיק"? "מה,אכפת לך כמה עולה מסטיק? כמה עולה לך המחיר של האינטרנט"? "נו אז כמה עולה מסטיק"?
הא?
חזרנו. אז היום אנחנו יוצאים לחגוג את הגיוס של אלכס והיומהולדת של מייקל. זה הולך להיות נפלא, אנחנו נצא, נשתה, נחגוג, נרקוד קצת, נתקוטט בצחוק, דה יוז'אל סטאף, ואז כל אחד ילך לביתו, מעל 14 כריות ומתחת לשמיכת פוך מחממת, במקרה הרע עם סדינים של מכבי ת"א, ורק אני אלך להכין למחר המון סנדויצ'ים עם טונה ואבוקדו לאנשים שאני כלל לא מכירה. אוי, העונג.
היום אני וגיל דווקא החלטנו לעשות סיור בבניין של ערוץ 10, אחד מגורדי השחקים באזור ת"א. אז עלינו לקומה האחרונה וראינו את הנוף המדהים של איזור המרכז והחירייה.
"מישהו פעם לקח אותך לראות את הזריחה בחירייה"? הוא העביר יד בגבי.
"אה..למען האמת...",חייכתי. אחרי הפסקת סיגריה (4 כאלה, ליתר דיוק), החלטנו לחזור חזרה, הסכמה הגיונית, דמוקרטית ומכובדת, שאליה המעלית לא הסכימה. היא המשיכה לפתוח ולהסגר עד שהתייאשנו והחלטנו לרדת את הקומות רגלית. הבעיה: בכל דלת של קומה יש קוד, אפשר לצאת לחדר המדרגות אך לא להיכנס ממנו. כך יצא שנתקענו בחדר המדרגות מקומה 23 וירדנו עד הקומה היחידה שאין צורך להקיש בה קוד כדי להיכנס דרך חדר המדרגות...
גיל:"צאי את ראשונה".
אני:"למה אני? צא אתה"!
גיל:"אאאוף..."
גיל יצא בזהירות רק כדי לגלות שאנחנו ב...קומת המשרדים של ערוץ 10. וואו, מה הסיכויים שזה יקרה?- בערך הסיכויים לחלות באיידס ברולטת סקס רוסית עם 22 נזירות ונרקומן.
אופס.
תהייה פרסומתית:
למי שראה את הפרסומת לבנק מרכנתיל, נראה לכם שבסוף היה כתוב באותיות הקטנות :"המציגים אינם באמת אצבעות"?
שידורינו יתחדשו מאוחר יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
