(הערה: פוסט זה מוגש לכם טרי טרי, ומבעוד מועד, כי אלכס ביקש לקרוא אותו לפני שהוא מתגייס).
ידידו הטוב ביותר של האדם: נאמן, תמיד יהיה שם, הוא יכול לעלות המון כסף או אפילו מעט, אך ישפיע בצורה זהה. אנשים צעירים אוהבים אותו, בנות מפחדות ממנו, גברים טוענים שלא. אלכוהול.
על כל אחד הוא משפיע אחרת. אני מגיעה למסקנה הזו שרועה על ספסל מרופד ב"אדאמס", בעודי משגיחה בחצי עין שג'וני בוי לא ינסה להקיא על אף אחד שוב. אני מרגישה מישהו מתיישב על ידי, שם את ראשי על ברכיו ומלטף את שיערי, וכשאני מעזה לפתוח עיניים אני רואה את רועי מחייך אליי. אני לא מחייכת אליו בחזרה ועוצמת אותן בחזרה.
מדהים איך הערב התחיל כל כך אחרת. מצאתי את עצמי מחכה לבנים בגשם, בקור, לבד, אחרי שאת הדרך למקום המפגש העברתי רגלית, בעיקר משתדלת לברוח מאיזה שיכור שרדף אחריי. וכשאני עומדת שם, והגשם שוטף אותי ללא רחמים והרחוב מאכלס רק אותי ואיזה גור חתולים שלא ישרוד את הלילה, אני מחליטה החלטה הגיונית וברורה של בחורה- אני כועסת על רועי ואלכס על כך שהם לא התקשרו להודיע לי שהם מתעכבים.
ואז כל הבנים מגיעים. חיבוק קצר מדור, חיבוק ארוך ממייקל, ושובר עצמות מתבלול שחזר מהצבא. גאס, דניאל וג'וני בוי שומרים על ידי על פאסון ולא מתלהבים מקיומי כמו השאר, וזה גם בסדר. אלכס ורועי מגיעים, ואחרי חיבוק מוחץ, חם, ארוך, ממושך ומלא אהבה אני מגיעה למסקנה שהליפ הזה שהלב שלי היה אמור להרגיש כשראיתי את רועי כשהוא חיבק אותי, לא היה שם. ומתאכזבת.
אז אנחנו מתארגנים, אחרי שאש"כ בא עם בת דודתו יעל, שהיא כוסית מהסוג הכי לא מזיק: היא אומנם יותר רזה ממני, עם ציצים הרבה יותר גדולים משלי וישבן הורס ברמות בינלאומיות, אבל גם אם תעמידו אותי לידה בדיוק אחרי שאצא מפח זבל עירוני, עדיין תסכימו שהיא פשוט לא זה, כשמעמידים אותה בסטאנדרט אירופאי. כמה ישראלי מצדה.
אז היא מחבקת אותי במבוכה ומחייכת אליי, כי היא לא מהמאיימות, ואז רועי מכניס אותי בזהירות למכונית של דור ומשריין לי מקום עם המזגן על חימום, ומשאיר אותו,אלכס, יעל, תבלול ואש"כ לתפוס בגשם מונית. ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן פשוט לא אכפת לי. לא אכפת לי שאנחנו לא חולקים את אותו האוטו, אין לי את הקרייבינג המטורף הזה לשבת על ידו. במקום זה, אני מדביקה את אפי על זגוגית החלון ומסתכלת על האורות של תל אביב, מייקל מחבק את מותניי.
שעה ורבע לקח לנו למצוא את האדאמס. בהתחלה נסענו למתחם אדאמס אחר בת"א, זה שאנחנו מכירים, ורק אז הגענו לזה, מותירים אחרינו אינספור עבירות תנועה שיכולות להתאים לרזומה של כל כדורגלן בית"ר ירושלים שבאמת מכבד את עצמו. היתר חיכו לנו בכפור, וכבר לא נראו כל כך שמחים. אני , דור ומייקל ממש לא ששנו להיכנס למקום, אך לחץ מיתר החבורה, בייחוד מיעל ורועי שרמזו לנו כמה פעמים בעדינות שאם אנחנו לא נכנסים הם מבתרים את גופותינו עם מסמרים חלודים, גרם לנו להיכנס בסופו של דבר, ולשלם מבעוד מועד 90 שקלים עבור שהותינו המהנה בטירוף שם.
כשנכנסים למקום כמו אדאמס, הדבר הראשון שעולה לכם בראש, עוד הרבה לפני "וואו, כמה פרחות", "אלוהים,כמה ערסים" ו"מה הריח הנורא הזה"? הוא : הלם תרבות.
הלם תרבות ברמות בינלאומיות. מסתבר שאנחנו נכנסנו בדיוק בהיי-לייט של הערב, AKA קאריוקי, שהביא אותי ואת אלכס לכמה מסקנות מדאיגות. לדוגמא:
-כן, אפשר להשחית שיר של הפיקיות עוד הרבה יותר ממה שהן כבר עושות.
-כן, רוני סופרסטאר שרה את השיר שלה הרבה יותר טוב מכל פרחה ממוצעת. תאמינו לי.
-והמילים:"אמא'לה, כפרה, איזה פאדיחה", מככבות בכל תחילת שיר.
כולם ישר חתכו למרדף והזמינו אלכוהול. אני, עדיין בהלם תרבות, החמצתי פנים והזמנתי דיאט קולה, שמייקל החליף לי בעוד דיאט קולה, מן הסיבה הפשוטה- זה לא היה דיאט קולה!
אחרי שלושת רבע שעה כבר ראיתי שכולם שיכורים ומאושרים, ואני עדיין מחמיצה פנים בשילוב ידיים. אז הזמנתי אלכוהול, פיור אלכוהול, מהמלצר.
"אבסולוט בבקשה", ביקשתי ממנו.
"עם רד בול"? הוא הנהן.
"לא, לא. רק אבסולוט", נדתי בראשי.
"רק אבסולוט?" הוא הופתע.
"כן, רק אבסולוט". חזרתי.
"את יודעת שזה וודקה"? הוא רצה לוודא. לא. חשבתי שזה טעם חדש בסדרת "ויטאמינצ'יק".
"כן." הנהנתי.
כוס אבסולוט גדולה ונקייה. זה היה כל הסיפור שלי. העברתי אותה עם מה שנשאר מכוסות הבירה של כולם,ועליתי לרקוד עם היתר. אני וג'וני בוי מקפצצים עיראקית משהו על השולחן, ורועי מסתכל עליי ונצמד ליעל בריקוד היפ-הופ של שיכורים. אולי בגלל שאני לא קנאית מטבעי, ואולי בגלל שהערב התרשמתי מרועי בערך כמו שהתרשמתי מהמשחק של הפועל ת"א העונה, זה פשוט לא מפריע לי. והוא גם לא נמרח עליה בצורה שהוא נמרח עליי, ואת זה אני מזהה אחרי 9.88 אחוזי אלכוהול בדם ולפני. האופן בו הוא מחזיק אותה כל כך טכני ומאופק, שאם הם לא היו רוקדים ממש גרוע, הייתם עוד חושבים שהם רוקדים בלהקת הבלט הרוסית או משהו בסגנון.
ואז מייקל בא לרקוד איתי, ודניאל, ושוב פעם ג'וני בוי. יורדים מן השולחן, מסתערים על רחבת הריקודים. היפ-הופ, חרמנות וחיילים שטופי זימה. זה הקוקטייל שלקחתי עם האלכוהול באותו הערב, חשבתי לעצמי בעודי רוקדת עם תבלול. רועי לוקח אותי ממנו בעדינות ורוקד איתי בערך רבע שעה. הוא לא רוקד היפ הופ, הוא רוקד סלואו. זה גם לא בדיוק סלואו, ז"א, זה איטי, ותוך כדי מבט חודרני לעיניי, אבל אני לא יודעת כמה רומנטי היה כשהוא מיקם את ידו על ישבני.
העניינים מתחילים להתחמם אצלו, ואני רוצה לפרוש. קוללתי בתכונה להחליט החלטות הגיוניות בכל מצב, ואני בכלל רוצה למצוא את יעל ששתתה הרבה יותר מידי, אז אני עולה לשירותים לחפש אותה.
בשירותים, זוגות זוגות מזדיינים בסירחון וטינופת הנוטפת מהקרמיקה הלבנה-מלוכלכת של המקום. נדמה שהדלפק שם בנוי לצורך החשוב הזה- שהבנות ישבו עליו מספיק יציב בשביל שהבחורים יוכלו לזיין אותן בעמידה. אני מתעלמת ממה שקורה סביבי ושוטפת את פניי ובוהה במראה מולי. לשירותים נכנס מייקל, בחולצה קצרה, שרירי וחתיך מתמיד. ולעזאזל, הוא באמת חתיך.
"אתה בשירותים של הבנות", אני מחייכת לעצמי וממשיכה לשטוף את ידיי.
"את יפה". הוא מסתכל עליי דרך הראי.
"תודה", אני מגחכת במבוכה.
"את ממש ממש יפה", הוא ממשיך לבהות בי, מהופנט מול המראה.
"בוא, תן חיבוק", אני פותחת את זרועותיי והוא נכנס אליהן בחפץ לב. אני נותנת לו נשיקת ניקור קטנה בלחי, מהסוג שאני תמיד מחלקת לו, והוא מסתובב. ומנשק אותי. פעם אחת. פעם שניה. בלי לשון. אבל זה לא ניקור תמים, זו נשיקה. זה מבלבל אותי, עם או בלי השפעת אלכוהול, ואני לוקחת אותו בידו למטה, שם אני דואגת בעדינות להשאיר אותו עם מישהו אחר, מישהו שהוא לא אני.
רועי ממשיך לרקוד רק איתי. ממש לא אכפת לו שלא מצאנו את יעל כבר שעתיים ונעלמו עקבותיה. ממש לא מעניינת אותו הבחורה שמסתכלת עליו בפינה, ממש לא מעניינים אותו הבנים. אנחנו רוקדים, וג'וני בוי מחליט לקחת אותי לסיבוב סלסה תוך כדי, וכשאני והוא רוקדים, מבעד לכתפיו אני יכולה לראות את המבט הכועס של רועי, שמנענע בראשו לשלילה אליי. אני מחליטה להתעלם. הוא מקנא.
ובעודי מתפרפרת מיד ליד של הבנים, שלא מתרגשים מכך שיעל נמצאה, יחד עם גאס שמסתבר גם נעלם, והם מקיאים את נשמתם על רצפת המועדון, רועי נצמד אליי בפעם המיליון. אנחנו רוקדים כמה שירים מול עיניהם של אלכס ומייקל, צמוד-צמוד. ואני מרגישה לא בנוח, כי אני לא כזאת. אני לא רוקדת ככה. אני לא רוקדת ככה מול אנשים. זאת לא אני.
ורועי יודע זאת. אז הוא מושיט לי את היד ולוקח אותי לרחבת הריקודים המרכזית...קצת אחרי..הרבה אחרי. לפינה שקטה.
אנחנו רוקדים שוב, ואלו רק שניות ספורות לפני שהוא מצמיד אותי לקיר ומנשק אותי בתשוקה. אבל לא סתם תשוקה, אלא משהו הרבה מעבר. הוא נושך בעדינות את שפתיי, עובר עם אפו על צווארי, מנשק את עצמות כתפיי. הידיים שלו מבולבלות ורועדות, עוברות במהירות ממקום למקום אצלי בגוף. אני עוצמת את עיניי ומשתדלת להתמכר לרגע, משתדלת כמה שאני יכולה, ז"א.
וכשאני בזרועותיו, לשונו מלחכת את אוזני הימנית, אני נפעמת מחדש באבירות שבה הוא לא מנצל את שכרותי לאונס חפוז בשירותי המועדון, אלא סתם דואג למזמז אותי בפינה חשוכה. באבירות זו,ככל הנראה, התאהבתי מלכתחילה. המחשבות שלי מתחילות לזרום, אני איתו, אבל אני לא שם. אני תוהה למה אני כבר לא מרגישה מה שהרגשתי שהוא התגייס, ולמה אני מרגישה כל כך הרבה רגשות אשם על שהוא מנשק אותי? מה הלאה? מה יהיה? אני בכלל נהנת? ובשאלה האחרונה אני חוזרת למקום בו אני עומדת, כשידיי רועי התמקמו בכיסיי האחוריים והוא מביט לי לתוך העיניים.
"הו", הוא נאנח, עוצם עיניו ונשען על כתפיי החשופות.
"אתה בסדר"? אני מרגישה שזה לא מתפקידי לשאול. אני השיכורה יותר מבינינו.
"אני בסדר",הוא מרים את ראשו וחוזר להביט בי. "אני כל כך מת עלייך", הוא חופן את פניי ומנשק את מצחי.
"הפלאפון שלך מצלצל", אני מחליטה אחרי כמה שניות לא לתת לצד לו כזה קרדיט על הרטט.
הודעת טקסט ממייקל. "אנחנו זזים, בואו". רועי מחזיר את הפלאפון לכיסו ומחייך אליי, ומנשק נשיקה אחרונה, כזאת שמנסה למצות את הכל. הרבה לשון, המון תשוקה. אנחנו חוזרים, לא יד ביד ולא נעליים.
למייקל יש הבעת פנים מחרידה. אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך ולא הבחנתי בזה, אך היא בהחלט מחרידה. אני רוצה לשאול אותו מה קרה, אבל עכשיו יותר דחוף לי למצוא מקלט לראש שלי. לעיניים שאינן רוצות לקלוט עוד ספוטים של אור ולאוזניים שלי שלא יסבלו עוד שיר עם ביפים גדולים. אני שוכבת לצד ג'וני בוי ומגלה שהוא הקיא את נשמתו על הרצפה. וזה עושה לי להקיא. תבלול קולט את זה אוטומטית ומדדה איתי לכיוון המדרגות השירותים. הוא סורק אותי מכף רגל ועד ראש בכמה שניות ומגיע למסקנה שאת זה אני לא עוברת לבד, ועושה לי "שק קמח" לשירותים. אני נכנסת.
לא זוכרת אם הזדיינו שם אנשים. אם כן, אי הנוחות הראשונית שבאה כשאת נכנסת להם באמצע משגל לא היתה שם, כל מה שהיה הוא פרנצ'סקה, כורעת על ברכיה מול אסלה מטונפת, משתעלת ועוצרת את הרצון להקיא. אני מתיישבת על רצפת תא השירותים ובוהה כמה דקות בנעלי ה"פומה" של תבלול, שמחכה לי בצד השני של הדלת. אחרי שהוא קורא בשמי מי-יודע-כמה פעמים הוא מחליט לפתוח את הדלת. אני מביטה עליו במבט אומלל, והוא מרים אותי שוב על ידיו.
"את בסדר? הקאת?" הוא מקדר גבותיו ומלטף את ראשי. אני מנענעת בראשי לשלילה.
הוא מוריד אותי חזרה אל הרצפה, מחזיק את פלג גופי העליון ושוטף לי את הפנים. ואח"כ הדרך המוכרת במדרגות- "שק קמח" (ותודה לטירונות 07!).
דניאל מגיש לי בקבוק מים, ומייקל שם את ראשי על כתפיו, בוחן אותי בדאגה. אני לא מבינה למה אני כה שיכורה מכוס בירה שהכילה אך ורק אבסולוט וכמה בירות, והוא מגלה לי ששתיתי איתם בערך כל שוט שהורם מהרגע שהתחלתי לשתות. וואלה?
מבטים. אני פתאום מתחילה לקלוט את המבטים. המקום מלא בבחורות צעירות שלא יודעות לשתות וזרוקות בפינות, מקיאות את נשמתן על השולחן או סתם מנוצלות מינית ולא יודעות את זה. עליי מסתכלים השומר והברמן. הם נועצים, והם לא פוחדים לנעוץ, מכיוון שהם יוצאים בהנחה שמחר אני לא אזכור את זה.
"בואי נצא החוצה",מייקל מבקש ממני ולוקח את ידי. אז אנחנו יוצאים.
כל החום,הזיעה,העשן,המוזיקה, האורות, הכל נמחק בבום אחד של אוויר קר וצח שנכנס לי לריאות. אבל עם הטוהר שבו, אני מרגישה את עצמותיי יוצאות החוצה, את עורי נהפך ברווזי ואת הפטמות שלי מאיימות לצאת מן החולצה.
"מייקל, קר לי", אני מזעיפה פנים בילדותיות. הוא מביא לי את המעיל שלו, וכשהוא מסתובב אליי אני רואה שהוא בכה.
זה כמו חבטה בפנים. חשדתי בכך כל הדרך. ז"א,שמייקל מאוהב בי. אך תמיד הדחקתי את זה ונתתי לזה את הפרשנות האפלטונית-נטו. שהוא סתם אומר לי את זה כי...כי זה מייקל. כי מייקל תמיד אהב אותי ודאג לי.
"חכו לי",אני שומעת מאחוריי את הקול של רועי , שרדף אחרינו מהרגע בו ראה אותנו יוצאים. הוא יודע? הוא יודע על מייקל? הוא יודע מה הוא מרגיש? אכפת לו?
הייתי טובעת במחשבות האלה ממש אם הסחרחורת שלי לא היתה הורגת אותי. במקום זה התיישבתי על המדרכה, רועי מתיישב לצדי. מישהו הביא לי את המעיל שלי מחוץ למועדון, לא זוכרת מי. לבשתי אותו בחפץ לב והחזרתי למייקל את שלו.
ג'וני בוי וגאס היו מחוקים לגמרי. הם באמת שתו הרבה יותר מידי. הרבה פחות ממני, אבל כשמחשבים את העובדה שאני שתיינית במקצועי, עליהם ההשפעה הרבה יותר חזקה. גאס הקיא בערך 6 פעמים, ג'וני 4. יעל?-פעמיים.
דניאל הכניס אותי למכונית של דור, יחד עם אלכס,רועי וגאס. הבטתי בחלון, וירד גשם. המון גשם. הרגשתי עצובה ומבולבלת, והחלטתי שאני כן רוצה את רועי, אבל לא יודעת למה. כנראה זה מה שהעציב אותי.
דניאל שוב רצה להקיא, אז עצרנו בצד. הוא הקיא על המדרכה, ואני רציתי לצאת, אז אלכס מיהר להוציא אותי.
"אני רוצה להשתין",ייללתי לו בפינוק.
"את יכולה להחזיק את זה קצת"? הוא שאל. הנהנתי בחיוב, תוך כדי ניסיון למצוא מקום השתנה נאות. נהג מונית חלף על פניי והסתכל עליי. הוצאתי לו לשון. אחריו חלפה מכונית עם כמה צעירים שנעצו בי עיניים מרותקות ונכנסו בטעות בנהג המכונית. בכל הכוח. הפנס שלו התפוצץ והפגוש נפל.
עמדתי שם בהלם. שניים מהם המשיכו להסתכל עליי, אבל הנהג מונית ונהג המכונית כבר לא. ההפך. הם אפילו יצאו והתחילו להתקוטט. מאחוריי שמעתי את דור צוחק בקול.
"פרנצ'סקה, גרמת לתאונת דרכים"! הוא נשנק. הסתובבתי אליו ונתתי לו מבט זועף.
"בואי", הוא הרים אותי ושם אותי במושב האחורי של מכוניתו שנית. הפעם רועי התיישב על ידי. הוא חיבק אותי וביקש ממני להתיישר כל פעם שרכנתי לכיוון החלון. ולא הבנתי למה.
א) זה חלון. תהיה רציני, מבחינה לוגית אני לא יכולה ליפול מחלון אלא אם כן אני ממש יוצאת ממנו.
ב) וגם אם נניח שכן, אחי, הוא סגור!
כל אלה לא הפריעו לרועי, שכאמור, נורא דאג לי מאז שהשתכרתי (גם כן מתבטא בבדיקה קפדנית של שקדיי עם לשונו). הוא ליטף את ידיי בעדינות, אצבעותיו מטיילות על אצבעותיי, ובמורד שורש כף ידי.
"פרנצ'"? הוא ליטף את פניי.
"ממ?" הרמתי את ראשי והסתכלי עליו. הוא העביר את אצבעותיו על שפתיי בתשוקה, עיניו משדרות את אותה התחושה המינית החזקה שאחזה בו באותו הלילה כשהיינו לבד.
הגענו לביתו של גאס. כולם היו צריכים לרדת, כי אלכס גם הבטיח לי שאני אוכל להשתין שם.
הראשון שירד מהרכב היה גאס עצמו, שהחליט בשלב זה להקיא איברים פנימיים, מאחר שמזון,שתייה ומיצי קיבה כבר לא נשארו לו. דור עזר לו שם, ואני רכנתי לדבר עם אלכס. שתקתי, אבל רציתי לדבר איתו. הסיבה שהשתתקתי היתה רועי, שאצבעותיו טיילו מתחת לחולצתי. על גבי התחתון, העליון, על עצם האגן הבולטת, שוב התחתון, ולקינוח על הישבן. הייתי מפסיקה אותו, נשבעת לכם, אבל לא היה לי כוח, או רצון. לא כי זה היה נעים במיוחד, אלא כי נמאס לי להיות צנונית פרידג'ית ומקטרת. תנו להיות קצת זונה.
נו, זה נקרא להיות זונה?
ירדנו מהאוטו. אלכס השתין ראשון. הוא השתין כל כך הרבה זמן עד שבשלב מסויים צעקתי עליו שיפסיק להשוויץ ויבוא כבר לשמור לי. השתנתי. ללא כל רגשי נחיתות התכופפתי, הפשלתי מכנסיי (את מכנסיי הפשלתי קודם כמובן, לא הייתי עד כדי כך שיכורה), והשתנתי. השתן זרם במורד הבקעה הקטנה והארוכה המפרידה בין הבלטות. זה שיעשע אותי מאוד. לבשתי את מכנסיי וחזרנו לאוטו, מישהו דאג לקחת אותי עד פתח הבית (נראה לי שזה היה דור), ואז הם נסעו.
עוד לא החלטתי למה אני רוצה את רועי, אבל אני בטוחה שזה לא מהסיבות הנכונות. אני גם בטוחה שהוא לא כזה חבר טוב, אם הוא נוגע בישבנים של בחורות שהחבר הכי טוב שלהם מאוהב בהן, אבל אולי הוא לא ידע. מצד שני אולי הוא כן, ראיתי אותם מסתודדים ואת מייקל מתעצבן עליו ואפילו מרים עליו את הקול במועדון. יכול להיות שמייקל לא מאוהב בי כלל אחרי הכל, גם זו אופציה. יכול להיות שאני אפסיק לדבר על עצמי בלשון רבים (ישבנים? בחורות? אה?), בסופו של דבר, כשאני חוזרת הביתה, מפשילה בגדיי ויושבת בתחתונים וגופייה בשיער פרוע מול המחשב, יש רק אדם אחד שאני באמת לא צריכה להחליט מה אני מרגישה כלפיו.
פול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
