דיסקליימר:
אני מגישה בפניכם סיפור דימיוני לחלוטין, פרי עטי. הקשר בינו לבין המציאות שווה לקשר בין הדמות הבדיונית שלי - ענת קם - ואתיקה מקצועית בסיסית. כלומר: הוא לא קיים. סוף פסוק.
מתקממת
אם שמעתם את השם "ענת קם" (ולא כי אתם קוראים את וואלה! ברנז'ה), סימן שאתם מודעים לסערה התקשורתית שחגה סביב צו אישור הפרסום בפרשה בה עומדת העיתונאית הצעירה. קם, רק בת 22, כבר ממרפקת את דרכה לתואר טלי פחימה הבאה. על קצה המזלג (ועל פי מה שהתפרסם באתר "הגארדיאן", ההו-כה פרו ישראלי), קם העבירה את השירות הצבאי שלה עם גישה פתוחה לרבבות של מסמכים סודיים. כמו כל שמאלנית-רדיקלית טובה (אם לימין הקיצוני יש בעיית תדמית של מעמד הפועלים או "עמך" - השמאל הקיצוני ידוע בצביעות וחוסר מוסריות מעוררת בחילה), היא החליטה לגנוב כאלף מסמכים סודיים מהבסיס בו שרתה. ואני אחזור ואומר זאת שוב: ענת קם גנבה 1,000 מסמכים סודיים מהבסיס בו שרתה. מסמכים שהתוכן שלהם הוא משהו שגבי אשכנזי לא מדסקס עליו עם אשתו בארוחת הערב. מסמכים רגישים, שלא היו אמורים לעזוב את המגירה ממנה נלקחו. מסמכים ששייכים לא לקם, אלא למדינה.
קמה קם (חה!) והגישה את כל המסמכים האלו למר אורי בלאו, עוד עיתונאי שמסובך עד הראש בפרשה. או בתרגום חופשי: חיילת על מדים בגדה במדינה שלה ונתנה מסמכים סודיים לגורם תקשורתי. אחלה. התוכן של אותם מסמכים, אגב, ככל הנראה מוביל לכך שמפקדי צה"ל בכירים התעלמו מהנחיות בג"ץ בדבר סיכולים ממוקדים והורידו ראשים של אנשי חמאס, גם כשהיה אפשר לעצור אותם, לחקור אותם ולהעמידם לדין.
זה, כמובן, פותח דיון אחר לגמרי, שאני בטוחה שמצביעי חד"ש לא היו רוצים להיכנס אליו (כמו, נניח: מי ילך לעצור את האנשים האלו? בטח לא חותמי "האומץ לסרב", אלא חיילים שישימו את חייהם בסיכון, פלוס: בפעם האחרונה שבדקתי, עזה היא לא שטח ריבוני של ישראל, אז באיזו אוטוריקה בדיוק אנחנו אמורים לעשות זאת?). אבל ניחא. אני יכולה להבין למה תכולת המסמכים יכולה לזעזע אנשים, ואתם יודעים מה? - עליי. אני אפילו מצטרפת לזעזוע ההמוני, סתם כדי להמחיש שיש לי לב ושאני לא איזה ליברמן.
השורה התחתונה היא שהלפטופ של בלאו הגיע לידיהם של גורמי הביטחון, המחשב הוחרם וענת קם נאלצה לקחת חופשה ללא תשלום מאתר וואלה!. בקשר לבלאו, הוא ראה שקם נעצרה ודפק חרקה למדינה היחידה במערב שתקבל בזרועות פתוחות כל אנטי-ישראלי מובהק: אנגליה. נכון להיום, אנו חולקים את מזג האוויר המזוויע בלונדון, בה אני בטוחה שהוא לא צריך לדאוג לשכר דירה ואוכל, תחת ממשלת לייבור ההזויה.
כאמור, על כל זה לא שמעתם בגלל צו איסור הפרסום על הפרשה. אין לי ספק שבסופו של דבר צו איסור הפרסום ייפול - אבל עד שהוא ייפול, אנשים יירצו לדעת למה אף אחד לא מדבר על זה - ובאופן טבעי - יתקוממו. האם הם צודקים? - ובכן, חלקית:
המתקוממים מתחלקים לשני סוגים:
סוג של אחד מתקוממים גורס כי ענת קם בכלל לא צריכה לשבת במעצר, כי היא בעצם חשפה שחיתות ועבריינות צבאית. את אותם אנשים אפשר לקטלג כרפי שכל במקרה הטוב (וגם זה, רק כי אני נורא אדיבה היום). גם אם ענת קם הייתה מגלה שמדינת ישראל אחראית לאיידס ומלריה באפריקה, להתחממות הגלובאלית ולרצח ארלוזורוב - היא עדיין גנבה רכוש מהמדינה. רק על זה, וזה בלבד, היא צריכה להיכנס לכלא. בפועל, המשפט של קם יתחיל החודש (אם להאמין לעיתון "האינדפנדנט"), והתביעה תבקש 14 שנות מאסר לחיילת פיקוד מרכז לשעבר. אני מקווה שזה יקרה. אני מקווה שלאחר מכן תבטל המדינה את זכויותיה כאזרחית ותשלח אותה למחוזות בהם המוסר לא קלוקל, כמו אנגליה, לדוגמה, שנהנית לבקר את מדיניותה של ישראל, חרף העובדה שהייתה מעורבת במספר המלחמות הרב ביותר במהלך ההיסטוריה.
הסוג השני של המתקוממים מתקומם משום שאנחנו מדינה דמוקרטית, ולכן זכות הציבור לדעת. לדעת מהתיק הזה, לדעת מהאשמות, מהמסמכים ומהמשפט. כאן אנחנו כבר נכנסים לתחום אפור. אני לא בטוחה אם היה צריך להטיל על התיק צו איסור פרסום (אבל די בטוחה שלהשוות את ישראל לאיראן, כפי שג'ודית' מילר עשתה בדיילי ביסט, היה קצת מופרך, ולו רק משום שאני לא חושבת שאף מדינה מערבית בעולם הייתה רכה מספיק בכדי לשלוח חשודה במעשים כה קיצוניים למאסר בית בלבד). אני כן בטוחה שהדיון פה הוא עלינו, כאזרחים עם הזכות לדעת, ולא על ענת קם - כחיילת שגנבה מסמכים מהמשרד בו עבדה וחייבת להיענש על כך. צו איסור פרסום, צריך להדגיש, הוא לא משהו שקורה רק בישראל. תחת הממשל של טוני בלייר ושל גורדון בראון הטילו לא מעט כאלו. נניח, אף אחד לא שמע על כך שבתקופת הכהונה של בלייר, ביתו ניסתה להתאבד - כי הוטל על כך צו איסור פרסום. האם זה ראוי יותר מאשר דו"חות צבאיים שיהפכו - מעניינם של בג"ץ, הממשלה וצה"ל - לנחלת הכלל? - אני בכלל לא חושבת כך.
אלו שחושבים שקם ראויה לציון לשבח (ותאמינו לי, יש כאלו), הם אנשים שרוצים לחיות בתרבות אנרכיסטית. הביקורת כלפי המדינה צריכה להיות מופנית בראש ובראשונה לעובדה שצו איסור הפרסום על הפרשה נגרר כבר פרק ארוך (מידי) של זמן. לגבי תוכן הפרשה וההאשמות כלפי הצבא בפרט בנוגע למסמכים האלו - אפשר לקרוא לזה "שחיתות" ו"עבריינות", אך האמת היא שניתן למצוא תקדימים למקרים כאלו בכל העולם, ובמדינות המערביות ביותר בפרט. זה לא בסדר. זו לא סיבה טובה מספיק (ובטח שלא "נאצלת", כפי שקראתי למרבה החלחלה) לעבור על החוק. קם הייתה יכולה בקלות לקחת את האתיקה המקצועית שלה, שנמצאת מתחת לכל ביקורת, ולהגיע לאותה האמת שהיא כל כך האמינה בה בדרכים כשרות. היא ידעה את התוצאה של המשוואה, ורק הייתה צריכה למצוא דרך אחרת להגיע למספר הנכון. היא לא עשתה זאת. אני מאוד מקווה שהיא תשלם, ושהשמאל הרדיקלי יבין שהוא מפחיד, חשוך וביריוני לא פחות מהימין הרדיקלי.
עכשיו קם מבקשת מכל הבלוגרים שכתבו על הפרשה להוריד את כתביהם כדי שהיא תוכל לצאת מהעניין עם מינימום נזק (
http://anatkam.blogspot.com/). ואני אומרת: למה? - אם היא תצא מזה עם שלושים שנים בכלא ואיזה צריף בעיירת שאנטי בברזיל, אני אהיה הרבה יותר מאושרת. מצד שני, מה אני יודעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
