(התחלתי לעבוד 18 שעות ביום, מה שאומר שאין לי כל כך זמן לעדכן. עמכם הסליחה).
1.
אני ודילן החלטנו שנגמר, עוברים דירה. לא לצד השני של לונדון. לא לאיזור אחר לבריטניה, אלא למדינה אחרת. או במילים אחרות: I Want Out.
"תפסיקי להגיד שאנגליה היא מדינה מתפתחת", הוא היה מתחנן בפניי כאשר הייתי מטיחה בפניו את כל כשלי אנגליה. "בסדר, בסדר", הייתי מרגיעה אותו, "בחיים לא אמרתי שהיא מתפתחת. אתה רואה כאן התקדמות?" ובאמת, אנגליה, מדינת עולם רביעי, התבררה להיות כוס התה שאני לא ממש אוהבת. זאת עם הקינמון (איכס), לימון (יאק) וציאניד. כך שמתישהו באמצע שנה הבאה אנחנו הולכים לארוז את שפרה, להעמיס את הטלוויזיה השטוחה ולדפוק מכאן דוך. ואיך זה גורם לי להרגיש? ובכן...נפלא. כאילו אבן ירדה לי מהלב, ולא נחתה על הכליות.
2.
דילן הפך לפטריוט ציוני. אני מדברת אתכם על גבול הכהניסט. פרט לעובדה שהוא התחיל לדבר ב"אנחנו" בהקשר הישראלי ("אנחנו עומדים בפני איום פצצה איראנית", "אנחנו נבחרנו כאחת הערים היפות ביותר בעולם במגזין נשיונל ג'אוגרפיק", "אנחנו צריכים לעשות משהו עם כל הזרים האלו, שלא נולדו פה"), הוא גם מתחיל לעשות את החישובים האלו של מי-יהודי-ומי-לא. את סשה ברון כהן ונטלי פורטמן הוא מחשיב כישראלים. בכל פעם כשאנחנו חוזרים מסרט, הדבר הראשון שהוא עושה הוא לרוץ לויקיפדיה ולבדוק עם השחקנ/ית הראשיים יהודים.
בנוסף, הוא התחיל להשתמש בשירותי ה"גוגל טרנסליישן" בפייסבוק ולהגיב לי על סטטוסים בעברית. לעתים קרובות הוא גם נכנס ללינקים לכתבות בנענע ו-אנארג'י וקורא אותם באנגלית הקלוקלת שמספק הטרנסליישן, ושולח לי לינקים. אני חושבת שנקודת המפנה הייתה הפעם האחרונה בה היה בישראל. לפתע הוא הבין שיש סיכוי שהוא יגור בה, שיבלה בה חלק נכבד מחייו, שיגדל ילדים בה. ואתם יודעים מה? הרעיון מצא חן בעיניו, ומצא חן בעיניי שהרעיון מצא חן בעיניו.
3.
את סוף השבוע שעבר בילינו באירלנד. ביקרנו את אביו של דילן וחברתו, סוזנה. השניים ערכו מסיבת פרידה לקרוב משפחה חולה סרטן שאוטוטו מחזיר ציוד לבורא. האיש עצמו היה נחמד, נפלא אפילו. גבר ישיש ודרום אפריקאי בשם כריסטיאן. אני ודילן בילינו את רוב אותו סוף השבוע בטיולים ארוכים ליער והנהר שמציעה העיירה בה נולד וגדל, קראמלין (נתון מעניין: אחוזי התיירות השנתיים של קראמלין השנה היו 0.000001%, עליה של עשרים אחוזים מן השנים הקודמות). יום אחד אני עוד אפתח את הנושא שהוא קראמלין. המקום נראה כמו הכלאה בין עיירת "טווין פיקס" של דיוויד לינץ' ובית קברות, ומריח כמו כלב רטוב המנמנם בתוך גרב סרוחה.
מצד שני, לקראמלין יש קסם לא נורמלי בהשוואה ללונדון. ראשית, הסיכויים להידקר בה יורדים משמעותית (חרף העובדה שהסיכויים שפצצה תתפוצץ בה עולים באופן חד כל שבוע). רציתי לפתח את המשבר הצפון אירי ולהסביר לכם קצת על הסכסוך, אך אני לא מבינה מספיק כדי להציע פרשנות. מה עוד, שאני לא בטוחה ממש שהאירים גם מבינים מה הולך שם. למה אני מתכוונת? - ובכן, בקראמלין יש סופרמרקט אחד ותחנת דלק. זאת עיירה של 1,200 אנשים., אולי טיפה יותר, אך יש בה 10 כנסיות, ו-11 פאבים. האירים, מה לעשות, אוהבים להשתכר, לעשות שטויות ואחר כך להתפלל לאלוהים שיסלח להם על זה שפוצצו גינה של קשישה פרוטסטנטית רק בגלל שיש לה דגלון של היוניון ג'ק בחצר.
4.
אני באמת, באמת באמת מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לעדכן כאן. שעות העבודה המטורפות והרצון לחיות מחוץ לבית (ומעבר למסך המחשב) בזמן בו אני לא עובדת עשו את שלהם, אך אני אנסה לעדכן באופן הרבה יותר עקבי מעתה.
ואתם, תישארו טובים
פרנצ'סקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
