אני רוצה לכתוב פה. באמת. אין לי על מה.
אני גם לא פנויה כל כך לפרוייקטים אחרים, גם אם הם סתם בלוג, עכשיו כשאני כותבת משהו רציני משל עצמי וזה גוזל לי כל טיפת זמן פנוי. מספיק המוח שלי מדליק נורא אדומה של Overload בכל פעם שיש לי ביסקוויט ביד אחת וספל קפה חם ביד השניה ובכוונתי ליצור מיזוג מסויים בין השניים עוד לפני שהם מגיעים לקיבה שלי. אז לכתוב בבלוג וגם את התסריט אותו אני כותבת כיום?- רק מלחשוב על זה הראש שלי מתחיל לכאוב. ואני לא צוחקת. טוב, אני קצת צוחקת כי זה די מטומטם, אבל גם רציני אש.
אין זה אומר שאני הולכת לנטוש את הבלוג שנית. חס וחלילה (ולקוראיי הפאקינג אובססיבים - לא, אני גם לא הולכת להניח את התסריט במגירה), מה שאני מנסה להגיד לכם הוא שתבינו אותי, אם נגיד, הפוסטים יהיו קצרים יותר, או יהיו מועטים יותר, או אפילו גרועים יותר. אני גם מנסה להגיד שאם התסריט שלי לא מצליח, האשמה היא רק שלכם, ושלכם בלבד, כי גזלתם מזמני היקר.
ובזמן שאני לא מבזבזת דיו, נייר, וחשמל למחשב, אני מבצעת בשביל אבא שלי עבודות. לדוגמא היום, ישבנו יחד ומיינו דיסקים שאמא צעקה עלינו ש:"או שאתם מוצאים להם מקום שהוא לא בסלון שלי, או שהם עפים דרך החלון"!
כמובן שלא הבנו מה רע להחזיק דיסקים בסלון?- מצד שני גם לא הבנו למה אי אפשר להתקין את השובח יונים שתמיד רצינו בסלון.
באשר ללזרוק את כל הדיסקים דרך החלון-לא חבל? -הרי ידוע לנו שאנחנו נהיה אלה שבסוף נאלץ לאסוף אותם מהגינה, כי אמא תצעק עלינו ש"מה זרקתם את הדיסקים מהחלון?! תחזירו אותם מיד הביתה"!
כמובן שאין לנו מקום לכל הדיסקים האלה. מדובר באלפי דיסקים. אלפים. כולם מקוריים. אז נאלצנו להעיף מספר לא מבוטל לשקית זבל, שאחר כך נתרום לעניים (למזלנו, בדיוק העיפו את הפאנקיסטים מהככר, ועכשיו באמת נמצא נתרם לתורם, או משהו בסגנון).
"מה זה"? הרים אבא דיסק, בעודנו יושבים ישיבה מזרחית מול טונות הדיסקים שלפנינו.
"The Libertines", עניתי בקול יבש והמשכתי למיין מה להעיף ומה לא.
"אפשר להעיף אותם"?
"יותר סביר שאני אעיף אותך לפני שאני אעיף את הדיסק", עניתי לו בהתחכמות.
"איזה קטע, אם אני אגיד את זה לדוגמא, זה יהיה הרבה יותר אפקטיבי", הוא הגיש לי את הדיסק והרים גבה.
"את זה אפשר להעיף"? הרמתי דיסק אחר ששכב לידי.
"ELO"?? הוא זעק.
"אתה בעצמך..?"
"נראה לך? זאת הלהקה הזאת, נו...את אהבת אותם מאוד כשהיית קטנה"!
"אותם"? הצבעתי על עטיפת הדיסק שבה חבורת מכוערים, אבל ממש-מכוערים, חייכו כאילו הם...לא ממש מכוערים.
"כן כן. היית שרה איתם:
hey hey
Mister Blue Sky
please tell us why
You had to hide away for so long
Where did we go wrong?
Mister Blue Sky
please tell us why..."
"אני הייתי שרה את זה"? שאלתי בפרצוף עוזי כהן המום.
"כן כן".
"ואני גם זייפתי ככה"?
"Fat, forty and back"! הרמתי את הדיסק של הסקס פיסטולז בחיוך ניצחון. "חיפשתי את הדיסק הזה אולי יובלות, בהערכה עדינה לגמרי", חיבקתי את הדיסק בחיוך רחב.
"יופי", אבא חטף לי אותו מן היד:"אני אשתמש בו כסטנד לאוסף המציות שלי".
"אבא, אתה אפילו לא מעשן"! צווחתי בקול פגוע.
"אני אתחיל. עזבי לי את הסקס פיסטולז!"
כך סידרנו, מיינו ומיפינו עד עצם היום הזה. וכשנשארה רק עצם, אבא לקח אותי לאכול כמה סטייקים באיזה שיפודיה בדרום ת"א. היה אחלה-בחלה. לקחנו גם את אמא.
*תיקון: אמא פה, והיא מבקשת לציין ש"הם לקחו אותי". ושהם בכלל זוג נשוי, ואני באתי הרבה אח"כ. טוב, מעט אח"כ. אבל בכל זאת- אח"כ.
ופרט לכל אלו, בזמן הקרוב (הממש קרוב, ז"א), אני אעלה את פוסט "אנשי השנה" הקבוע שלי בסיכום כל שנה (כן. "הקבוע". אני פחות משנתיים פה וכבר דופקת אירועי מסורת סוף-שנתיים).
ועוד דבר קטן: לאחרונה אתם ממש לוחצים עליי לתת לכם פה איזה קטע קטן מתוך התסריט שלי. אז, אתם יודעים שאני לא יכולה לאכזב אתכם. קבלו קטע קטן ממנו: "הלכתי אליו".
מדהים,הא?
יקבל גלידה מי שיגיד לי מאיזו להקה העתיקו הברנשים הבריטים את פונט הכתוביות?
(רמז:גם ברנשים בריטים)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
