צפיתי בזיקוקים בעיניים לחות וכחכחתי בגרוני בחוסר חשק, מנסה להעביר את הטעם המר. פידרתי את אפי, במובן הכי תמים ולא-מנחם של המילה. השעה היתה 24:01. כולם עכשיו בטח מתמזמזים בלהט, ואני יושבת לי בחדר, וחושבת לעצמי שזה לא פאקינג פייר.
הגעתי לשלב כזה בחיי, שעל כל רגע של "פיו, איזה מזל שאני חופשיה כמו ציפור", יש לי שני רגעים של :"סעעמק, אני רוצה שמישהו ימרח לי לק בצבע פנינה על אצבעות הרגליים ויגיד לי כמה הוא אוהב אותי". ופשושון כלבי הנאמן, הוא לא יודע עדיין להגיד "אני אוהב אותך".
אבל התנערתי מהרחמים העצמיים מהר מאוד, ויצאתי החוצה בשמלה אינדיאנית חדשה של קסטרו, עם קפוצ'ון כזה, נעלי אסקימואים וארשת פנים מצוברחת.
"קרה משהו"?שאל אותי דור. נענעתי בראשי לשלילה.
ישבנו קצת על איזה ספסל וחיכינו למייקל שיבוא לאסוף אותנו, אני דור ואלכס.
בעטתי באבן, ובעוד אבן, ואז במשהו שנראה קצת כמו סלע, ולבסוף, בזרנוק מכבי אש. יש דברים שאי אפשר להעיף למרחקים ארוכים. זרנוק מכבי אש,מסתבר, הוא לא אחד מהם.
נכנסנו לאוטו של מייקל. נסענו לקנות המון המון שתיה. שתינו. השתכרתי. השתכרתי מאוד.
ויש שני דברים שממש לא עושים כשהולכים להשתכר: הראשון הוא- ללכת עם שמלה. השני- ללכת עם שמלה, וללבוש מתחת תחתוני סבתא. ואני, כידוע, חובבת מושבעת של תחתוני סבתא. הן נוחות, הן לא נכנסות לתחת, והכי חשוב- הן מספיק גדולות כדי להכיל ציורים נורא מעניינים, וקומיקסים, ואת הגרסא האנפלאגד של ספר התנ"כ, כל הפרקים, כולל המזמורים.
טוב, חאלאס להיות ברידג'ט ג'ונס.
אלכוהול עד אובדן חושים זה נפלא. ז"א, בחיים לא חוויתי זאת עד היום. כן, שתיתי, אבל לא באופן שיגרום לי להרגיש רע, אלא באופן שיגרום לי להרגיש משוחררת לחלוטין (AKA ללכת להשתין בכניסות לבניינים בעמידה, בצמוד לאלכס ומייקל), לשתות אלכוהול עד פוסט-אובדן חושים, זה כבר נורא. אני חושבת שהייתי הדבר הכי פאטתי ביקום באותו הלילה, פרט, אולי, לג'וני בוי.
בדרך חזרה באוטו אליי הביתה, דור הפציר בי:"פרנצ', בבקשה, אל תקיאי. אוטוטו מגיעים הביתה", ולמרות שאחרי ההאנגאובר מתחיל שלב הבלאקאאוט, אני זוכרת בבירור את ג'וני בוי מוסיף בהיסטריה:"זה האוטו שלי!! הוא אחרי ניקוי! תזהרי!"
הגעתי הביתה, התפשטתי לגמרי ונזרקתי על המיטה, כשלגופי תחתונים בלבד. כיסיתי את עצמי בפוך. בכל פעם שניסיתי לעצום את העיניים ראשי הסתחרר במהירות של 400 ק"מ לשעה, והבחילות רק התחזקו. הרגשתי שאני חייבת עזרה. הרגשתי שאני הולכת להיחנק ולמות. אבל לא רציתי לקרוא לאמא, כי זה היה נראה לי גם מבעד לענני האלכוהול מאוד-לא-עצמאי מצדי, ולא רציתי לקרוא לאבא, כי הוא היה יוצא באישון לילה עם נבוט ומפוצץ את כל מי שקנה אצלנו בחבר'ה אלכוהול, סוחב אותם אחד אחד מהשיער (טוב, מהקרחת הצבאית), ותולה על גג עזריאלי. פטריק בכלל לא בא בחשבון, שכן הוא בעצמו כאב ראש אחד ענק.
אחרי 10 דקות החלטתי שלמות זה הרבה פחות עצמאי מלבקש עזרה, בייחוד כי בהלוויה המשפחה עושה את כל הסידורים ולא את בעצמך, אז בשארית כוחותיי (הבאמת דלים),פתחתי את דלת חדרי ומלמלתי בשקט לחלל המסדרון (ותודה לאל שיש שם הד):"אני...שתיתי...הולכת...למות". לא ידעתי אם ישמעו את זה, אז בכל מקרה זרקתי את השלט על הדלת, את זה על בטוח ישמעו.
אמא זינקה ממיטתה. כיסיתי עצמי בפוך עד החוטם וביקשתי שתביא לי חולצה גדולה ואוורירית. היא הביאה לי את האימונית של הפועל.
"אמא", אחזתי בדש כותונת הלילה שלה במבט מזוגג,"א נ י-ה ו ל כ ת-ל מ ו ת"! הבהרתי לה באיטיות.
"לא, את לא פרנצ'סקה. תוציאי את הלשון, שלא תבלעי אותה", היא משכה לי את הלשון. איה.
ובעודי יושבת מזרחית באימונית של הפועל ומשחקת עם עצמי "קשקשי על התסריט שלך, עם התיקונים שעשית היום בצהריים, ולקח לך לעבוד עליו שלושת-רבע-פאקינג-שעה", הכינה לי אמא קפה.
"קחי, זה יעשה לך טוב", היא תקעה לי את הקפה עם הריח החזק על הפרצוף. הו, זו היתה בחילה נפלאה, שגרמה לי להקיא את נשמתי, כולל איברים פנימיים אחרים בתוך דלי ספונג'ה, ולמלות לפחות חצי ממנו.
"אל תתני לי להקיא יותר"! צעקתי עליה בפנים זועפות. "אח"כ אני לא מצליחה לנשום מהאף ואני מתה"! הסברתי לה מה קורה בדרך כלל, כשאני מקיאה כשאני שיכורה.
"כמה שתית"? היא שאלה אותי בדאגה.
"מבלד...דמממ פפפף." נתתי לה הערכה מדוייקת של כמות האלכוהול הזורם בעורקיי המתרחבים.
"כן, זה הרבה". היא הנהנה בהסכמה.
"ורק שתית? נכון"? היא שאלה בדאגה.
"הו, אמא. אני שיכורה, לא סתומה", ניסיתי להסביר לה. נרדמתי בזרועותיה. מתוך שינה (לא עמוקה בעליל), הרגשתי מידי פעם את ידה נוגעת בגבי, בודקת אם אני עדיין נושמת. מידי פעם היא הוציאה לי את הלשון. ועוד כמה פעמים היא הקימה אותי באמצע הלילה (בוקר?) כדי לשתות קולה.
בארוחת בוקר הכרזתי בגאווה:"אני יותר לא שותה בחיים"!
בארוחת צהריים חזרתי בי:"כאילו, שותה, אבל רק בירה או שתיים..."
ובארוחת ערב זה כבר היה:"טוב, ברור שאני אשתה, אבל לא עם החבר'ה. רק בבית . לבד".
אבא:"הא, לשתות בבית לבד? אז עכשיו תהיי גם מובטלת וגם אלכוהוליסטית"?
החלטה אחת ברורה היתה לי באותו ערב שבת סגרירי בקשר לאלכוהול, והיא שבפעם הבאה שאני כן אשתה, אני ארחיק מעצמי כל סוג של ניירת, בייחוד פנקסי צ'קים, ויותר מזה- דברים שאני כותבת והם כבר אחרי תיקון (יותר מזה, כי בינתיים אין כסף לפנקס שיקים, אבל דווקא יש תקציב למען דפים ודיו), ולמרות שהראש עדיין כאב, והמבט נשאר די מזוגג, ההרגשה היתה נפלאה, ואחרי השלישי שהשחיל ואן פרסי לרשת של צ'ארלטון במבצע יחיד מרהיב, הבטחתי לעצמי שאוריד את הכמויות והמינון של האלכוהול אחרי הכל, כי יש עוד בשביל מה לחיות. עובדה- יש את ארסנל.
ביום ראשון החלטתי ליישם את כל מה שקלח מאצבעותיי על כתב. אמביציה, אסרטיביות, רצון. הלכתי לראיון עבודה בשביל איזו חנות תכשיטים, את ההתלמדות אני מתחילה ביום רביעי. את העבודה הזאת אני לא מתכוונת לפספס.
לכתוב אני ממשיכה, ואפילו קרה לי דבר די מוזר.
ביום ראשון, ב-4 לפנות בוקר, עם חצי עין על הסרט "דור הפרוזאק" (הו, אלוהים, זה כל כך הגרסא האמריקאית הקיטשית ל'טריינספוטינג', רק שכריסטינה ריצ'י, עם כל הכבוד לכך שהיתה הילדה הכי מגניבה בתולדות ההסטוריה, נכנסה לתפקיד ליזי בערך כמו שאני נכנסתי לתפקיד "החברה הכי טובה" של יעל), פתאום עלה לי משהו נורא חשוב לספר (תסריט? פואמה ממש ממש ארוכה?), בלי לחשוב פעמיים זינקתי מהמיטה (ובאמת שהייתי עייפה), וכתבתי עד שבע בבוקר ללא הפסקה.
מניפולציה
יעל רצתה את ג'וני בוי, שידע שהיא מאוהבת בו, וכשביקשתי למייקל לזרוק לו מילה- הוא אמר לי שג'וני בוי ממש בפנים, זרק למייקל:"יעל היא סבבה, אבל רק לזיון".
יום למחרת יעל החליטה שהיא דווקא מאוהבת בגאס (אהבה זו מילה שזורקים בקלות בלתי נסבלת. כמעט כמו שנאה. כמעט כמו מחירים מופקעים להופעה של צביקה פיק). את גאס דווקא כן הצלחתי לסדר לה דרך דור, תודות לטיול רגלי לילי ארוך שאני והוא עשינו אמש בין השלוליות, תוך כדי שיחת נפש.
וזה היה כיף, ונעים, ומרענן, אז החלטנו (החלטתי?) לעשות זאת שוב. את הטיול הזה. שוב פעם עם דור.
מה שמזכיר לי שהוא אוטוטו מגיע. סיונרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
