זאת הבירה השניה שלי כבר. גינס. מבקבוק. הטעם די נורא ומזכיר הכל פרט לבירה גינס בחבית, משאיר לי טעם לוואי של מי גשם מהולים בחלודת פח "צפרדע".
עוד מעט זה מגיע, עוד מעט זה מגיע. אני מעבירה לערוץ 54 ומחכה בחוסר סבלנות.
הבזקי האור על הדשא, גיגס מכדרר בארשת פנים של "רצחו-את-אמא-שלי", הנרי מקפיץ בחיוך של "צרפתי-צרפתי,אבל-הכדורגלן-הכי-מוערץ-במולדת-הכדורגל" ו-ווין רוני בועט מספרת בזווית יפהפייה, כזאת שמונעת מאיתנו, הצופים לפגוש בפרצופו.
כשארסנל משחקת ממש לא מעניינת אותי העבודה מחר. בכלל לא אכפת לי מרועי או עמית, ושאר הדברים הפחות נעימים בחיים פשוט מתגמדים ומצטמקים כשחקני כדורגל שירדו למקלחות בהן המים לא היו חמים. יש רק אותי, אותי ואת הקבוצה שלי. הא, וקבוצה אחרת וזניחה, שלתשעים הדקות הבאות, תזכה לקבל ממני קארמות שחורות ורעות, שרשרת קללות שתגיע לניני ניניהם של מייסדי הקבוצה, ושנאת-חינם גזענית שעוברת את הגבולות של עצמה ("ראיתם איך הכושי הזה דחף והפיל את הנרי??").
אני כל כך אוהבת את ארסנל. אהבה של אם לבנה. אני יודעת. זה אידיוטי, זה דפוק, זה אינפנטילי, בקיצור- זה כל כך גברי מצדי. כן כן, אני מודעת לכך שזה מטופש לאהוב כל כך קבוצה, אבל זה פשוט כך- אני אוהבת אותה.
אוהבת אותה ורוצה לצעוק את זה מהגג הכי גבוה בלונדון (טוב, בצפון לונדון...טוב...בחוות שקמים).
המשחק מתחיל.
ואם יש דבר שהיה מוציא אותי מדעתי עד כדי התאבדות ע"י טביעה כשידי השמאלית קשורה לידה הימנית של מאיה בוסקילה (כשיש לה בלון חמצן, חליפת צלילה, והכי גרוע- מיקרופון)- זה אבי כהן מפרשן. לא לא ,סליחה: זה אבי כהן מפרשן ושרון ניסים משדר. שני אלה, לא הייתי מפקידה בידם קופסת שימורים מסוג טונה ופותחן קופסאות שימורים מכני לבד.
18 דקות של שיגעון. למה ארסנל לא רצים? למה הם לא נלחמים את המלחמה שלי? למה הם לא פאקינג עושים משהו?!
"אני יודע מה הצופים חושבים. למה ארסנל לא נלחמים...למה ארסנל לא רצים...", מתחיל אבי כהן:"אבל אין להם מה להתלונן. השחקנים עייפים. הצופים יושבים, אבל השחקנים משחקים כדורגל". כן. זה נכון אבי. אבל גם אני מוכרת תכשיטים, לכן התפקיד שלי הוא למכור תכשיטים. כשיבוא לי לחנות שחקן כדורגל (נגיד, רביבו חובב התכשיטים. לא, סליחה, הוא פשוט חובב קריסטל), אני לא אבקש ממנו למכור בשבילי את התכשיטים. כי אני עושה את זה. לכן, הם צריכים לשחק כדורגל.
ואז זה מגיע- 1-0. שון רייט פיליפס.
אין שידור חוזר של הגול, אין הרצה איטית, אין תמונה של שון פיליפס רוקד ריקוד מטומטם עם חבריו, המצלמה עוברת מיידית לאיאן רייט- אביו המאמץ של פיליפס וחלוץ עבר של ארסנל, מלך השערים שלה בכל הזמנים (כן אבי, בייחוד תודות לעובדה שהוא הבקיע שערים, תאמין או לא, גם כשהוא הרגיש עייף. וגם כשהתפצלה לו ציפורן). איך, איך רייט-פיליפס עושה דבר כזה לאבא שלו? ויותר חשוב, איך, איך שון רייט פיליפס עושה דבר כזה לי?
מסתמנת בי פאניקה.
"אני אהיה בסדר, אני אהיה בסדר",אני נושפת ונושמת לתוך שקית. המחצית נגמרת, וזה עדיין 1-0 לסיטי, ואני?- אני מחפשת דבק מגע, למרוח אל תוך השקית.
מחצית שניה מתחילה, ובתחילתה מסתמנת הטעות ההיסטורית ביותר בעולם הכדורגל מאז שמאמן הילדים של מכבי ת"א אמר לבוני גינזבורג:"אתה, אתה תהיה שוער אתה"- שרון ניסים, שדרן כדורגל לעת מצוא ואפס במשרה מלאה מביט בבחור גדול, חסון ושחור במדי ארסנל נופל על הדשא, וזועק בביטחון:"הו! הפילו את פרדריק ליונברג!" הו! נסה את קולו טורה, ועכשיו, סתם לשם האירוניה שבדבר, תנו לי בבקשה להראות לכם את ההבדל הקטנטן, ממש מנייטורי, בין השניים:
(בתמונות מלמטה):
למעלה- קולו טורה:
למטה- פרדריק ליונברג:
נניח. "הבעיטות של ואן פרסי מעולות", אני חושבת לעצמי, אך עדיין לא נרגעת מהתוצאה המביכה. בכל זאת , זה הייבורי, וזאת ארסנל, ואלו פאקינג הסיטיזנס הכחולים שמשחקים מולנו. אני מתחילה לאבד סבלנות (ואם כבר אמרתי את זה- אז אני ממשיכה לאבד סבלנות. והפעם יותר חזק), ואז זה מגיע- אחרי שעריים במשחק הקודם מול צ'ארלטון, פרדריק ליונברג, 176 סנטימטרים של כישרון טהור - מבקיע, דווקא בנגיחה, לשער של השיטי.
אני קמה (וזה יותר יפה בסלואו מושיון, אז דמיינו לכם את זה כך), מרימה ידי אל על וצורחת צריחה מכל הלב:"גווווווווווווווווווווווול"!
ומתרגשת, והסומק חוזר אל הפנים, ואני ממשיכה לקפוץ אל-על בהסטריה תוך כדי צרחות של הקלה ואושר, ואפילו מתעלמת מאבא שלי, שפורץ לחדר, סותם את אפו ואומר בקול של שדרן:"מאיר,תירגעעעעע!!!"
מכאן הכל כבר יותר סולידי, אבל עדיין מלחיץ ברמות של "אני-מקווה-שיפסל-השידור-לטלנובלה-החדשה-העברית-של-הוט,אין-לי-כוח-אל-יב"ז-ושכטר". בארטון מנסה למזמז את השופט. כשאני מנסה לברר מדוע (פרדי כל הזמן מסתיר לי, הוא כל כך קטן, ועושה רעש כל כך גדול, כולו שירי מיימון על במה גדולה בחוף ניצנים), מכה כואבת וקשה מתגלה לי. לי, ולאשלי קול, ששוכב פצוע על הדשא. אבל אל דאגה, אבי כהן שוב כאן להרגיע אותי. והפעם במונולוג קורע לב:
"הנה, זה לדוגמא אחד הרגעים של הגלורי של שחקן הכדורגל. שעכשיו זה כואב, אבל הוא ימשיך לשחק. ואז אתה בא הביתה, ונשאר לבד...יושב...עם קרח על הפצע...זה חלק מהתהילה של הכדורגלן".
הבנתי. אלה רגעי הזוהר של הכדורגלן, ואח"כ מתפלאים כשאני טוענת שכדורגלנים זה טוטאלי Turn-Off?
ואם להיות כנים, יש שלב כזה במשחק, שמנטאלית, כאוהדת וכבחורה די שפויה כשהPPV כבוי ואין אף שידור של ארסנל, שאת מתכוננת מנטאלית לכך שזה יגמר בשוויון (תיקו, או איך שאבי כהן אומר את זה: TIKU). "לא נורא יש עוד משחקים", את משננת לעצמך, ומבינה כמה זה חסר טעם, אך ממשיכה:"רק 7 נקודות, זה לא הרבה, צ'לסי עוד יפלו, אין סיבה וסיכוי שלא, אחרי הכל, אין קבוצה שדוהרת מתחילת העונה עד סופה. אפילו לארסנל שנה שעברה היתה תקופה די מקרטעת". וזה נגמר 1-1, ואת מבינה שהאליפות מתרחקת לך בכמה קילומטרים לכיוון איצטדיון אחר בלונדון, סטאמפורד ברידג', אבל אפילו מבעד לעננים האפורים והקודרים שמכסים עכשיו את הייבורי, ודרך הדמעות שמציפות את לחייך ועינייך, צווארך ושפתייך, את מעריכה מחדש את המשחק הנפלא והמלהיב הזה, שמצליח גם ברגעי השפל שלך וגם בתקופות שחייך עמוסים מכל טוב, להוציא ממך תחושה שאי אפשר להגדיר. לחץ,אהבה,שנאה, תסכול,פחד, אי-ודעות,התרגשות, והכל בחבילה אחת של צבע וסמל שבחיים לא תחליפי.
אין כמו כדורגל. אין כמו ארסנל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
