דודה סופרת אמרה לי שאני צריכה לצבור ניסיון חיים, והסבירה לי שאם אני לא כותבת, עליי לפקוד את רחובות העיר ותמיד להסתובב ולראות אנשים. אני חושבת שכבר הספקתי לציין כאן כמה פעמים שכל מה שהיא אומרת נחשב אצלי כתורה מסיניי, ולכן שמעתי בעצתה. כבר יומיים שאני מסתובבת ברחובות ת"א. ההומלסים של אלנבי התחילו לזרוק עליי אגורות.
היום פטריק נסע לספורטק להתחרות עם עוד כמה גולשי סקייטבורד. כן כן, פטריק הוא גולש סקייטבורד מקצועי. הוא מתאמן 4 פעמים בשבוע על הרמפות הענקיות האלה, עם הקפיצות באוויר. הוא עושה "פליפים" ו"אולי" (אין לי מושג מה כל זה אומר),לוקח חלק בתחרויות, ובכל פעם שצריכים לרדת מדרגות, הוא קופץ עם הסקייט עליהן (כולל הנעות, בקניון). בקיצור- כמו שכבר הבנתם, אמא שלי ממזמן עברה ממוצרי חרסינה, זכוכית ופורצלן לפלסטיק בעקבות התחביב של הבן שלה. החלטתי להצטרף אליו. מה יש לי להפסיד כבר?- יו נואו, גם ככה גזרו עליי לחיות מחוץ לבית. הלכתי.
הגענו. הוא כיפכף בחביבות את כל החברים שלו ובירך אותם לשלום* (*שלום= "אהה? האא"? "מאמאצ?" "הכל טוסט?" "מת'לאומר שלום?!-שב בשיח"!). הסקייטרים, מסתבר, לא באים רק במודל של ילד טיפשעשרה מעצבן עם חיבה מיוחדת לנעלי VANS וחולצות BLIND- אלא בכל הצורות והגדלים. היו שם גם אנשים בני 19 ו-22. היו גם בני 13 ו-16. פטריק הכיר את כולם, ולא הכיר לי אף אחד.
"אתה לא הולך להציג אותי"? מרפקתי אותו בחיוך מאולץ.
"אה...כן... זאת אחותי- פרנצ'סקה", הוא אמר בחוסר רצון מוחלט. הם ברכו אותי ב"מק'רה?" "סבב"? וכאלה.
לקחו מברגים, פרקו את ה"צירים" של הסקייטס, חיברו מחדש, הידקו, אנד לט דה פאן בגין.
עכשיו, הנה פרט מידע חשוב ביותר בנוגע לאנשים העוסקים בסקייטבורדים- הם פאקינ' מטורפים. זאת אומרת, מה אלה הקפיצות 70 מטר מהרמפה שהם מבצעים? איך הם לעזאזל מצליחים להשאיר את הסקייטבורד על כפות הרגליים כשהם קופצים על ספסלים? והכי חשוב- למה לכל הרוחות הם עושים את זה?
את זה יצאתי לברר עם יקיר שהוא אח של יריב שגם הוא סקייטבורדר. שניהם הבוגרים שבחבורת האינפנטילים (יריב בן 22, יקיר 19, והאיי קיו של שניהם יחד הוא, כמה אירוני, 41), שניהם גם ג'ינג'ים, ולשניהם חסרים כמה איברים פנימיים בגוף כתוצאה מן הסקייטבורד (יקיר, לדוגמא, בצעירותו קרע פעם את הטחול בניסיון לקפוץ עם הסקייטבורד מקומה שניה, כך הבנתי. אהבל).
"אין לך צבא או משהו בסגנון"? התיישבתי על ידו על מדרגות ענקיות, עליהן בדרך כלל קופצים הסקייטרים בעזרת הידיים, בעודם מחזיקים את הסקייטבורד על רגל אחת, כשהשניה מקפיצה על מחבת חביתיות.
"יש. אני מסיים כל יום בחמש, ואז מגיע ישר לפה עד 22:00 ככה." הוא ענה בחיוך, כאילו זה נורא טבעי להיות אינפנטיל.
"מה עם חברה? הורים? חברים? סמור-מחמד?" שאלתי.
"כולם כבר התרגלו לזה. סקייט זה הנאמבר וואן פריורטי- כל השאר מדורגים אח"כ".
"אבל מה יוצא לך מזה"? לחצתי.
"זה כיף, זה עניין של סיפוק אישי. חוץ מזה, לכל הסקייטרים הבאמת טובים יש ספונסרים. אפשר לעשות מזה מלא כסף. סתכלי לדוגמא את רודני מולן. לאחיך יש מלא כישרון, אני מאמין שיחטפו אותו ישר." הוא לא התרגש מהפרצוף הסופר מזלזל שעשיתי לו. כזה של:"יש לי פרצוף כאילו אני בעצירות, רק שאני לא, אני ממש מזלזלת בך. מבין?"
"איזה כישרון בדיוק צריך בשביל לסוע על סקייט"? גיחכתי בציניות. הוא הקים אותי והכריח אותי לעלות על הסקייט.
"הנה, תחזיקי את הרגל החזקה שלך על הרצפה, אני רוצה שתסעי בקו ישר", הוא ביקש ממני. סבבה. קלי קלות. עליתי על הסקייט ונסעתי לו על קו ישר כסרגל.
"אחלה", הוא התרשם. "עכשיו עם 2 רגליים על הסקייט".
הבחור עושה צחוק מעבודה. עליתי עם שתי רגליים על הסקייט. כמה נורא זה כבר יכול להי...בום.
נראה לי שחטפתי זעזוע מוח. אני רק יודעת שאין לי מושג איך היתה הנפילה, אבל היא על בטוח קרתה, כי אם לא- אין לי איך להסביר את החבורות ואת הכאבים בכל גופי, ואת תחושת הלכלוך (ז'תומרת, יכול להיות גם שיקיר אנס אותי, אבל לא ממש סביר. אין לי 4 גלגלים ואת הצירים שלי אי אפשר לפרק כשאני מתחילה לזייף).
חיש ירד פטריק מן המדרגות של הרמפה (לקח לו כמה דקות, אבל אני לא אנטור לו טינה על זה. כשאתה 7 מטרים מעל האדמה מחזיק סקייטבורד ביד אחת ואת הפלאפון בשניה אין לך הרבה משאבים לעזור לאחותך השרועה על האספלט הלח והקריר מתחתיך), ועזר לי לקום. הגעתי למסקנה שאני מתרחקת מכל העניין הזה, של הסקייטים.
משם אספתי את יאן הקטן וביחד נסענו למשחק של הפועל. חגרתי אותו טוב מאחור, התנעתי את הVOLVO (אני מתחילה להתרגל לחיים אחרי ההילוכים. נכון, עדיין קורה לי מידי פעם אינסטינקטיבית הקטע הזה של לדחוף את רגל שמאל עמוק אל תוך השטיח, או כשמתחלף הרמזור אני מעבירה בטעות מD לR, אבל אתם יודעים, שטויות כאלה), ונסענו (אגב, היום הסוגריים שלי לוקחים פוראבר ואתם בטח מאבדים את קו העלילה, ממש כמו ברגעים אלו. באסה לכם,הא?).
כל עצירה הסתובבתי לבדוק מה שלומו, והוא דפק לי חיוך מיליון דולר כזה.
"תחליק כיף", קרצתי לו והשחלתי את היד אל המושב האחורי. הוא נתן לי כיף חזק חזק, וצחקק בשובבות. רק זה עשה לי את היום.
במגרש פגשתי את אמא שהגיעה עם אדי (הוא אסף אותה מהעבודה, שניהם עובדים ברמת אביב), ואת גיל (שהיה בסידורים ולא יכל לקפוץ לקחת את יאן בעצמו).
ראינו את חבורת הקונוסים, חזרנו הביתה. בדרך הליכה לאוטו, אוהד בני יהודה בסובארו פשע אמר לי שאני "כוסית כוסית" וגם "שרמוטה-שרמוטה", ולקינוח, אמר ששנה הבאה אני בכפר קנא (או ג'נין-ג'נין?), ושאולי איזה ערבי (אולי עזאם-עזאם? טוב,די) ישחיל אותי שם. בדרך כלל אני לא נוהגת להגיב לילדי הפריפריה השחורים והשעירים, אבל הפעם הייתי במצב רוח טוב, אז בחיוך חושף שיניים ומאושר הסתובבתי אליו ושאלתי בביטחון גמור:"זאת אומרת, כמו שהוא עשה לאמא'שך"?
כן. זה די הקפיא אותו על המקום.
הVOLVO הזאת הורגת אותי. יש בה כל כך הרבה אפשרויות בלתי נגמרות, כוסעומו.
"450,000 שח' של אפשרויות", אבא כואב את הסכום שהוציא מהכיס בפניי פעם אחר פעם. אף פעם לא נהגתי עדיין על רכב אוטומטי (לאבא יש, אבל אין לי ביטוח עליו). עכשיו, אנחנו בפאראדוקס. מצד אחד- הוא קנה לי רכב. מצד שני- הוא מבקש ממני לא לנסוע עליו. מצד שלישי- הביטוח לרכב עם נהג חדש עולה 13,000 שח', ומצד רביעי- הסוכן ביטוח של אבא שלי כבר הרגיע אותו ש"את הרכב הזה גונבים טיק-טק. אתה עוצם עיניים והוא כבר לא שם". כל אלה כמובן, כלל לא קשורים למה שאמרתי על האפשרויות הבלתי נגמרות, אז הבא נחזור לנושא הזה-
היום, אני נוסעת לי בשלווה, ופתאום מרגישה שהתחת שלי חם-אש. ממש לוהט. "קינקי", אני חושבת לעצמי. לפתע גל החום מתפשט גם לגב.
"הדלקתי לך חימום בישבן ובגב", אומרת לי אמא. נפלאות האוטו. אח"כ היא גם הדליקה לי מסז', פתחה מושבים לרגליים בכסאות האחוריים, וכשכל אלה התחילו לשעמם לה, החליטה לסגור לי אוטומטית את מראות הצד כשאני על כביש מהיר במהירות של 110 קמ"ש בנתיב הימני, לחוצה כמו טלי פחימה בכנס ליכוד לעבור לשמאלי.
ולסיום- אני אנסה להעלות תמונות מהחרמון ומהספורטק של הסקייטרים ההם.
אני אמרתי "אנסה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
