סבתא היום פרצה את דלתות ביתנו בסערה.
"היו אצלי גנבים בבית! היו אצלי גנבים!"
אבא ניסה להושיב ולהרגיע אותה, אבל היא בשלה. טורקת את כל הדלתות והמרפסות בבית, נועלת טוב טוב, מכניסה אותי ואת פטריק מתחת למשקופים ומוציאה סכין למריחת חמאה מהמגירה התחתונה במטבח, מסתובבת איתה ודופקת מבטים חשודים לעוזרת, לפשושון, לאמא ואבא, ואפילו בבואתה במראה נראית לה פתאום מחשידה.
"מה גנבו לך"? הצליח להשחיל לבסוף אבא לאחר שפתחה תיאוריה על איך הם פרצו לה לבית דרך המרפסת שמש, שכפלו את המפתחות שלה, ולקינוח דפקו באנג'י את כל הדרך חזרה ממשכנה (ולמען הסר ספק, היא גרה בקומה ראשונה).
על שאלות כמו "איך הדורמן בבניין שלך לא שם לב"? "איך הם הגיעו למרפסת שמש שלך כשהיא מסורגת"? ו"מתי לעזאזל את לא בבית שיש להם זמן לעשות דבר כזה"? היא לא ענתה. היא ביטלה אותנו בעצבים באומרה:"אתם לא יודעים שומדבר- פרצו לי את בית"!
"א-ב-ל, מה גנבו??" 
אבא היה על סף יאוש.
-"גנבו לי את החצאיות!"
חה חה חה, כולנו צחקנו בקול גדול. חי-חה-חו (המשכנו לצחוק בקול גדול).
"גם לנו פרצו את הבית לא מזמן", התוודה בפניה אבא, "באו, ניטרלו את האזעקה, עברו את הכלב, פרצו את הדלת (עשויה מזכוכית), וגנבו לנו את המטפחות אף הריחניות"!
סבתא לא אהבה את הבדיחה.
"אבל אמא", אמר לה אבא,"אולי פשוט השארת את החצאיות שלך במזוודות, ושכחת להוציא אותן משבוע שעבר?" (לפני שבועיים סבתא שלי חזרה מצרפת, אחרי זמן ממושך).
"לא לא...", מלמלה לעצמה סבתא, חושבת על זה מחדש.
"גנבים לא יעשו את כל הדרך אל הבית כדי לגנוב חצאיות", ניסה להסביר לה אבא.
"הא...נכון...", התעשתה סבתא:"הם כנראה גנבו את המזוודה".
אמא (לעוזרת, בטון מאוכזב ומעצבן):"מה, לא שטפת כלים?!"
סבתא (עומדת מאחוריה במבט תמים):"אוי..אבל באמת שהתכוונתי..."
פטריק:"אני הולך לשיר עם חברים שלי פריסטייל בשומר הצעיר".
אבא:"אוי, הבן שלי הומו".
פטריק:"לא! פריסטייל! זה ראפ!"
אבא:"אוי, הבן שלי הומו".
פטריק:"אבא, תסיע אותי לקן השומר הצעיר".
אבא:"לא, הבן שלי הומו!!"
פטריק:"אבל אני רוצה לשיר!!"
סבתא:"נו, אז תשיר לנו פה"!
אמא:"דורון שוב פעם בתאילנד? זה לא קצת מוגזם?" (דורון = השותף של אבא. מבקר בתאילנד לא פחות מ-8 פעמים בשנה).
אבא:"כן. אבל הפעם לא להרבה זמן. הוא יחזור בקרוב".
אמא:"תגיד לי, מה יש לו לעשות שם כל כך הרבה"?
אבא:"יש לו שם בית נופש. חוץ מזה, הוא אימץ איזה כפר. קונה להם תרופות, אוכל, שתיה...בנאדם ממש טוב דורון".
אמא:"כן, בטח בוגד באישתו. יש לו מישהי שם".
אני:"אמא, איזה מרשעת. הבחור פשוט בנאדם טוב".
אמא:"תמימה! הוא בוגד באשתו!! ומי יודע אם אין לו איזה ילד תאילנדי קטן, עם מחלות תאילנדיות קטנות!!"
אני:"אבא, תגיד לה שזה לא נכון! תגיד לה שדורון לא בוגד באשתו עם תאילנדית מלוכלכת!!"
אבא:"...".
אני:"איבדתי את האמונה במוסד הנישואים. סופית"!
אבא:"כן, גם לי זה קרה. ואז התחתנתי עם אמא שלך".
אבא:"פרנצ'י, תקשיבי טוב: עשיתי היום ביטוח ל-VOLVO. תנהגי בזהירות. מצדי תנהגי ב-30 קמ"ש על הצד הימני של הכביש המהיר, אבל תנהגי בזהירות. כל שריטה על האוטו הזה הוא עשרות אלפי שקלים שאין לנו. אני חוזר: אין לנו. תנהגי בזהירות".
אני:"בסדר. גאטצ'ה. אין כסף, אין תאונות!"
אבא:"יש לנו ביטוח אם לדוגמא דורסים אנשים. אז בואי אני אסביר לך משהו- אם נגיד את נוסעת, מצד שמאל יש לך אוטו שהולך להיכנס בך ומימין מדרכה עם אנשים, לאיזה כיוון סוטים"?
אני:"ימין!"
אבא:"יפה פרנצ'סקה! תזכרי- אנשים אפשר לדרוס, מכוניות- אסור להרוס. בסדר"?
אני:"בסדר".
אמא (בזעף):"למרות שאני לא חושבת שמגיע לה בכלל. ומה אם היא תהרוס אותו? ומה אם היא תיכנס במכונית שעולה 180 אלף? נצטרך לשלם 180 אלף!! נפשוט את הרגל!!"
אבא:"ומה אם ומה אם... ומה אם יוסי שריד בדיוק יעבור בכביש?? ומה אם היא תפגע בו??"
אני:"בדיוק, ושבוע אחרי זה הוא יקבל סרטן, איך אני אוכיח שזה לא באשמתי??"
אמא:"את חוצפנית! את יהירה! את מעצבנת! אנשים לא יסבלו אותך בגלל זה! את כבר לא התינוקת שלי יותר, תתחילי להתנהג כמו בנאדם בוגר"!
אני:"אני לא התינוקת שלך יותר???" 
אמא:"לא!!!"
אני:"סבבה!"
אמא:"בואי תתני לאמא חיבוק"!
אני:"'סדר"!
אני:"בסך הכל אמא, את חייבת לאהוב אותי. נשאת אותי ברחמך 9 חודשים".
אמא:"קצת יותר". (מחככת את ידה בגבי ומחייכת חיוך פולני לכל יושבי השולחן):"פרנצ'סקה שלנו עושה הכל בדיליי..."
חכי חכי אמא, אני עוד אחזיר לך על זה.
אגב, את קולטת על סבתא'שלך ניצולת שואה כשאת שואלת אותה את השאלה:"סבתא, את רוצה מים קרים או רגילים"? והיא עונה לך:"מים בקור של הברז".
ועוד:
לאור, האקס הלא-מיתולוגי אך המתיימר להיות כזה, יש מישהי חדשה. אני לא יודעת עליה כלום, פרט לעובדה שהיא תחקירנית בערוץ 10 (או שהיא משהו קצת יותר מתחקירנית כמו כתבת, או בכלל מגישה, או אפילו בעלת הערוץ. זה לא משנה, היא לקחה את השאריות שלי- וזה מה שכן), לא מפליא בהתחשב בעובדה שאור תמיד אהב בחורות חריפות שכל ומתוחכמות. הא, והוא אהב גם אותי.
הוא כמובן, נהנה מאוד לבשר לי את החדשות הטובות (הוא לא אמר:"את שומעת, אני יוצא עם מישהי חדשה", אלא שאל:"את יוצאת עם מישהו"? -"לא" -"הא יופי, כי אני כן!"). אני מניחה שזה רק עניין של זמן עד שלאמא יתגלה שלאור יש מישהי חדשה והיא שוב תחבוט בי על כך שזרקתי אותו (כמה וכמה פעמים, והוא עדיין זחל וביקש את מחילתי על כך שהעפתי אותו לכל הרוחות). למען האמת, ובינינו, אין לי מושג מה בדיוק הבחורה ההיא, אותה הוא מתאר כ"כוסית עולמית, מצחיקה, נחמדה וחמודה", עושה איתו. הוא לא כלום. הוא פושר. זאת אומרת, הוא חתיך מידי, ועשיר מידי, וילד תפנוקים בשנות העשרים המאוחרות מידי. בנוסף לכך, הוא מתחנחן, ואני שונאת מתחנחנים. יש לו הבעת פנים מטופשת, ורמת משכל של פשפש רחוב מצוי, עליהם הוא מחפה בשלל משפטים שהוא גונב מסטיבן רייט ו-וודי אלן. בכל פעם שמדברים על תפוזים- הוא יצטט משפטים של וודי אלן על תפוזים. בכך פעם שמדברים על מכוניות- משפטים של סטיבן רייט על מכוניות. אני חושבת שזה ממש פשע לתת לבנאדם הזה להמשיך לחיות, ומצד שני אני בטוחה שהמון אנשים גם אומרים את אותו הדבר עליי.
טוב, עכשיו זה כבר לא מצחיק. למי יש פה פרוטקציות בג'יימס ריצ'ארדסון?
אגב, אני לא מבזבזת את זמני לשווא. אני לומדת לפסיכומטרי (תודות לאיקס, שתפס אותי מהאוזניים וצעק עליי:"את תעשי פסיכומטרי! את תעשי פסיכומטרי!" ואני צעקתי עליו:"לא, לא!" אבל בסוף התייאשתי כי היה לו אקדח. ז"א, ככה אני מעדיפה לחשוב, כי האופציה השניה היא שאני ממש חלשת אופי). עוד דברים שאני עושה- כותבת כל היום, ומסתובבת ברחובות (זאת התרופה שד"ר דודה נתנה, אני שותה בלי לשאול הרבה שאלות).
אני גם כותבת המון, והולך לי ממש טוב לדעתי, מה שמחדד את חששותיי שהספר הולך למצוא את דרכו לפח האשפה מהר מאוד. אני יודעת שזה ממש Baggy trousers לירכיים של מלי לוי להתחיל מספר, ולא מסיפורים קצרים או תוכנית ריאלטי בהנחיית גלית גוטמן, אבל מה אני אעשה? -כשדודה שלי אמרה לי:"תתחילי לכתוב סיפורים קצרים", אמרתי לה:"סבבה, איים און איט", רק שלא הייתי על שומדבר. כלום לא יצא. והרעיון לספר היה כל כך טוב, כל כך כל כך טוב. מעולה. אני חושבת שהוא כל כך גאוני, שזה לא יהיה יהיר לומר שאם מישהו אחר היה כותב את הרעיון שלי, הוא היה הופך ללהיט.
אבל מישהו אחר לא כותב את הרעיון שלי, ולכן הוא ידורג יום אחד ברשימת הספרים הזאת של סטימצקי קצת אחרי הספרים של פרנסיס פסקל (אל תגידו שאתם לא יודעים מי זאת, הבהמה שהמליטה לאוויר העולם את "סוויט וואלי", סדרת קאלט למתבגרות שאיבדו באורך טראגי את שכלם ע"י תערובת של חימצון שיער והידוק סיכות ורודות לראשן). אבל אני אוהב אותו. אני כבר אוהבת אותו.
חוץ מכל זה, אני כבר מחכה לסופשבוע שאלכס יגיע ונלך לסינמטק לראות סרטים אירים, לשתות בירה אירית, וכן לדבר במבטא אירי. (את זה אנחנו הכי אוהבים. אבל מכיוון שהמבטא הרפובליק-אוף-איירלנד הוא יותר מידי קליל בשבילנו, אנחנו בד"כ בוחרים את הצפון-אירי, ומשתדלים להכניס כמה שיותר את המילים: mind, oi, me, וכל מיני נשמעים נורא שכאלה).
-הערה: נמאס לי מההקפצות שמייקל ודור עושים לי. אמצע הלילה, מייקל מצלצל:"יאללה צאי, הולכים לפאב". אני בשנת הצהריים שלי, ודור מצלצל בפעמון:"יאללה, הולכים למייקל". אני לא מבינה, האנשים האלה לא קולטים רמזים?! (סתם. טוב לחזור לחיקם של דור ומייקל. שכחתי כבר כמה הם מצחיקים אותי)(כשהם לא מעצבנים אותי).
-"השיר שלנו" זה ממש ממש גרוע. אבל ממש ממש. יובל אברמוביץ' ממש לא יודיע לשחק. אבל ממש ממש. רן דנקר חתיך מידי בשביל הד'בה המרוקאית והמכוערת הזאת. מילא, הייתי מפסידה אותו למלי לוי, שיט האפנס, אבל לפאקינ' נינט טייב?! (ואל תגידו לי "היא רזתה", יש לה עדיין עטינים של אם חד הורית ממצפה רמון ופרצוף פריפריאלי עם הבעת פנים של "מה להביא לך מהמכולת של סמי"? יש דברים שאי אפשר לתקן: את האף של אליאנה בקייר, ואת הפרצוף של נינט טייב).
סטטיסטיקות:
-מלי לוי מוזכרת פעמיים יותר מידי בפוסט הזה.
-אני שוב פעם מאבדת את עצמי בתוך הסוגריים מיליון פעם.
-"הכלה של צ'אקי" הוא בהחלט הקומדייה הכי טובה אבר מייד אין דה יו אס איי (ענק, ענק. נשפכתי מצחוק לאורך כל הסרט. צ'אקי כזה פאקינ' שנון)("אני אדווש, את תכווני"/"אני לא צריך גומי, אני כולי עשוי מגומי!")(מי שראה אתמול בYES2 מבין על מה אני מדברת, וצוחק)(מי שלא הוא פרייאר שיש לו עבודה ולימודים והורים לא מספיק סבלנים).
-כל הנתונים מצביעים על כך שצ'לסי, בעזרת השם, תחטוף מפלה עד סוף העונה ולא תזכה, אינשאללה, באף תואר (טוב נו, נפרגן להם את הקארלינג קאפ).
-הערה: הקארלינג קאפ אינו על שם הבדרן ג'ורג' קארלינג. אבל כן, בהתחלה גם אני חשבתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
