דרוש/ה: דובר/ת איטלקית כשפת אם בדחיפות. אני לא צוחקת. אני באמת חייבת דובר/ת איטלקית באופן דחוף בהחלט. המודעה בלשון ///// אך היא פונה לגברים ולבחורים חתיכים כאחד. גם לכן בנות. רק בבקשה- מי שיודע איטלקית, שיגיד משהו (אבל בעברית. איטלקית אני עדיין לא יודעת).
אבא היום הסביר לי דבר מאוד חשוב כשאכלנו יחד ארוחת צהריים.
"יש איזה שלב בשיגור החללית בו היא מתנתקת מן האטמוספירה ומן המנוע שממנו שיגרו אותה ומשייטת בכוחות עצמה בחלל, אוקיי"? (יכול להיות ששיניתי פה כמה פרטים, אז לכל חובבי החלל מביניכם: get a fuckin life). הנהנתי נמרצות לחיוב.
"אז אני חושב...",התחיל, "שכפי שהחללית מתנתקת מהמנוע שלה, כך פטריק התנתק יום אחד צדדית מהמוח שלו, ועכשיו הוא משייט לו בחופשיות ברחובות עם הסקייט".
"אני גם חושבת...", היססתי.
"הפ הפ הפ, בואי לא נשתמש במונחים שגדולים עלינו יקירתי", הוא הקניט. עיקמתי אפי וצמצמתי עיניים.
"בוגר אבא, בוגר".
"אני סתם צוחק,את יודעת כמה אני גאה בך. מאוד גאה בך", חייך אליי.
"כן כן, ובפטריק...", גלגלתי עיניים.
"לא לא, את זה לא אמרתי". 
בארוחת הערב, דיברנו על שחקנים גדולים.
אבא:"אמא תגיד ז'ראר דפרדייה כמובן..."
אמא:"ואבא יגיד לואי דה פינס..."
אבא:"נכון! את רק מסתכלת לו על הפנים ומתחילה לצחוק, עוד הרבה לפני שהוא אמר משהו!"
אמא:"ויש את איאן הארט...ניקולאס קייג'..."
אבא:"רוברט דה נירו..."
אמא:"כן, וההוא ששיחק את אל פאצ'ינו".
אני ואבא:
אני:"כן, אבל אני חושבת שהשחקן הכי טוב בעולם הוא זה ששיחק את בראד פיט."
אמא:"נו באמת, פרנצ'סקה..."
אני:"מה? מה אמרתי לא בסדר"?
אמא:"בראד פיט?! -הוא סתם פנים יפות!!"
אני שוקלת לעשות פיילוט של המשפחה שלי ולשלוח לאולפנים של רשת. יש סיכוי סביר שזה יתפוס, בהתחשב בעובדה שאלה נתנו אפילו למשפחת קמיצ'לי שעה ועשרים בפריים טיים.
בימים האחרונים אני עסוקה. עובדת (אצל אבא), לומדת (למבחנים. זה לא חשוב כרגע לאן), מטפלת ביאן, כותבת. כותבת, כותבת כותבת. אני מרגישה שסוף כל סוף אני מתחילה לעלות על המסלול. שבמקום לבכות במיטה שאני לא עושה כלום, להתחיל ולהזיז דברים. רק היום מצאתי את עצמי מחזירה את הכוס ממנה שתיתי לכיור. who would have thought,huh?
ועכשיו קצת רצינות. אם כבר החלטתי לכבוש את העולם, לכתוב רבי-מכר קצת יותר מאתגרים מילד שסימן ההכר שלו הן שקפיים מגוחכות, צלקת על המצח וכלי תחבורה בדמות מטאטא, כדאי שאעשה את זה עד הסוף. אז ישבתי וחשבתי על תוכנית. בחיי.
ואז נזכרתי בדבר יפה שסבא שלי פעם סיפר לי, על גנרל ששלח לנפוליאון עשרות תוכניות אפשריות לכבוש את וינה, ולבסוף נפוליאון אמר לו:"אם אתה באמת רוצה לכבוש את וינה - כבוש את וינה!"
לא צריך מאסטרפליין, וגם לא תוכנית חלופית. לא צריך תכנונים רחוקים, מיליון דרכים, חישוב צעדים. כל מה שצריך הוא מוטיבציה ונחישות. וטונות מהם. הא, ומראה נאה אף פעם לא יכול להזיק. וגם לדחוף ציטוט מחורבן ומתיימר של נפוליאון, שבכלל לא סבא שלי סיפר לי, אלא קראתי בספר של בופה. סבא שלי בכלל לא סיפר לי סיפורים. רוב הזמן הוא היה מבקש ממני את השלט וצועק עליי שנורא גדלתי, אבל זה קרה רק בפעמים המעטות שהוא הצליח לשים את המשקפיים שלו כמו שצריך ולא הפוך.
אז אני עובדת במרץ, ומי היה מאמין. התחלתי לשתות קפה, מצרך חשוב מאוד כשאת מתחילה את יומך בשבע בבוקר- תיוקים, משלוחים, טלפונים, יומנים, את אבא שלך על הראש, ממשיכה לבית של דודה סופרת, שם היא יושבת איתך על חומרים שכתבת ומסבירה לך באורך רוח ועדינות שזו ערימת שרבוטים חסרת פואנטה או תכלית (הא, ומלמדת אותי טכניקות ניסוח ושלל טריקים שבהחלט לא משפרים את כתיבתי, כפי שאתם רואים), ואז חוזרת הביתה, לומדת את התחת-off (ססמתי הרשמית: עוד 700 נקודות יש לי תואר ראשון!). כן, זה שוחק פיזית, מייגע מנטאלית, אבל כפי שאני תמימה- אני מאמינה שאנשים שקורעים את התחת בסוף מקבלים את מה שמגיע להם.
כמובן שאותם אנשים לא גרים בישראל- כאן הרי ידוע שאנשים שקורעים את התחת, בסוף גומרים בבית חדר וחצי בשדרות, בו מצלצל האינטרקום באופן קבוע:"אתם רוצים לתרום לנפגעי הצונאמי? לילדים נכים? לילדי הוריאטי ישראל? ויצו צרפת? מכביה-אוסטרליה? עומרי וגלעד שרון"?
כמה נעים ונחמד כשיש קצת פסק-זמן. הודעתי לאבא שמחר אני לא באה לעבודה. המשרד בטח יקרוס בלעדיי (אתם צוחקים, אבל מי ירוץ להביא להם אוכל? מי יענה לטלפונים? מי יכניס את "קורן יצחק" לתיקייה של "מ"? (כי אבא הסביר לי שלקורן יצחק יש חברה ששמה "מיזם", ולכן צריך להכניס את המסמך שלו ל"מיזם" ולא ל"ק", הנה משהו שלא ידעתם), מי יכניס את רפאלי גיא לתיקייה של ב'? (טוב, זה היה באמת בטעות. שמעתי "רפאלי", אינסטינקטיבית עלה לי מה שעולה לכולם כשהם שומעים רפאלי- בז'ז'ים). אז עכשיו אני יושבת, רגליי שלובות על הסיפריה ואני שותה לי אייס טי דיאט בטעם לימון, עם המון קרח. שומעת מארק לאווין ברקע, מזמר לי בקול סקסי שאנסונס על אהבה בצרפתית. עוד מעט אמלא לעצמי אמבטיה, עם כל מיני שמנים ארומטיים שלאף אישה באף פרסומת אין באמת זמן אליהם (אבל יש דברים שחייבים שיהיה לך זמן אליהם, כי צריך גם לחיות), אני לא אשתה יין לבן בכוסות שמפניה כי אני לא חיה בסרט, אבל אלגום מהפחית דיאט קולה. אוציא מהאוגדן על השטיח את קומץ הדפים שאותם הדפסתי, בכוונה לעבוד על מה שכתבתי, ובסוף הכל יתרטב, הדיאט קולה תהיה חמה, והריח סבון פסיפלורה יסריח את כל גופי. אבל אני אחייך לעצמי ואשמח בליבי, צרות של עשירים.
האם אתה מתגעגע לילדות?
ברור. שעושים בשבילי, מתאמצים בשבילי, מחלצים אותי מצרות, מפרנסים אותי, מאכילים אותי, מלטפים אותי, מרימים אותי בכל פעם שאני נופלת.
הא, בעצם אני עדיין בילדות.
מה הצעצוע האהוב עלייך מהילדות?
קשה, קשה.
הא, אני יודעת. דוד שלי פעם הביא לי בית ברביות ענקי, ממש עצום. בצבע ורוד ולבן. איבזרתי אותו בהמון דברים מנייטורים ונוצצים, והיתה לו גינה, חצר, כלב קטן, 5 ברביות בלונדיניות חטובות וקן אחד, שבטח היה עושה חיים לולא היה חסר לו משהו בין הרגליים. קצת אחרי שפטריק התחיל גם הוא לשחק בצעצועים, החלו להערם מחוץ לבית הברביות הדו-קומתי שלי גם המון חיילים מפלסטיק וטנקים, ואז הבנו שמתחילה בעיה. באיזשהו שלב מכונית ספורט פרצה לנו לבית, וידענו שזה הסוף. קן ניסה להלחם עם חלק מהחיילים עם הקסדות, אבל פטריק שבר לו את הרגל, ומזה הוא לא החלים.
האם שמרת את אחד הצעצועים מהילדות? למה?
הכל שמור בארגזים באחד המחסנים שלנו. אנחנו אנשים נורא סנטימנטלים. אף פעם לא הבאנו בובות ואביזרי ילדות שהיו לנו לאף דור אחר במשפחה, שמרנו. כדי שיהיה למזכרת. כדי שיהיה מה להביא לילדים שלי ושל פטריק (טוב, כשחושבים על זה שוב פעם ההורים שלי ממש קמצנים. נו, ניחא...).
מהו שיר הילדות האהוב עלייך?
אבא שלי טוען שזה mister blue sky של ELO. אני לא זוכרת שזמזמתי אותו במושב האחורי שלנו כשהייתי ילדה, אבל אני אקח את מילתו כי הוא לא נוהג לשקר אותי.
היתה לי קלטת של אריק אינשטיין, עוד קלטת של יונתן גפן. מהרגע שהייתי חוזרת מהגן (וזה היה קורה לעתים תכופות, לפעמים אפילו על בסיס יומיומי אם ההורים שלי היו בפוקוס), היו מושיבים אותי מול "ברקים ורעמים בליל חורף קר...". בקלטת של יונתן גפן כיכבה מיכל ינאי, בקלטת של אריק אינשטיין הוא שיחק עם ילדים ועם בלונים. ידעתי את השירים של שתי הקלטות בעל פה, והייתי מאוהבת בסתר באריק. כשההורים שלי היו משכיבים אותי לישון, הייתי מבקשת שישירו לי שירים שלו. עד שהיום אחד אבא סיפר לי לפני השינה שאינשטיין מגמגם במציאות בצורה קשה. באותו הלילה לא ישנתי.
מהי תכנית הילדות האהובה עלייך?
פליקס החתול עם המזוודה הצהובה.
וכשהייתי ממש, אבל ממש קטנה- היה בערוץ הצרפתי ילדה קטנה שגרה בפנימיה ויצאה לחוויות ברחבי הגלובוס. זה היה מצוייר. היו לה סוסים רבים ומיטה של נסיכה. במשך שנים רציתי לחיות בפנימיה כי חשבתי שיש שם תנאים של "מלכת שווא".
תוכנית שעשתה לי טראומת ילדות היא שאלתיאל קוואק. יום אחד הבייביסיטר שלי היתה, וההורים בעבודה. היא הושיבה אותי ליד ערוץ 11 והלכה למטבח. בדיוק אז הפיל החתול הערמומי את שאלתיאל לתוך הבאר, והוא צרח ובכה. הייתי אז מאוד קטנה, אז פשוט נכנסתי להלם. לשוק. ההורים שלי חשבו שנאנסתי ע"י הבייביסיטר כשהם חזרו, והיא, כמובן, לא פוטרה (היא היתה ממש זולה. למעשה נדמה לי שהיא היתה בחינם. הבייביסיטר שלי היתה דודה שלי).
אם היית יכול לחזור בזמן לאיזה גיל היית חוזר?
שנה או שנתיים. זה הגיל היחידי שבנוסף לבונוסים ולמותרויות אליהן אני זוכה גם היום, לא הייתי צריכה לשלוט בשלפוחית ובמערכת העיכול שלי גם כן. אפילו את זה היו עושים בשבילי.
האם משכת לילדות בצמה?
אני בת, אז לא. מה אני, איזה בוצ'ה אכזרית?- הייתי נורא עדינה. נשארתי נורא עדינה. בכל אופן, אמא שלי משיקולים בריאותיים ואנטי-כינמתיים שכאלה, תמיד גזרה לי את השיער (לא, לא סטייל "הקיץ של אביה" גזרה לי את השיער, אלא סתם גזזה פה ושם שלא יהיה ארוך מידי), והיתה לי בגן ילדה מאוד יפה, מאוד בלונדינית, עם שיער מאוד ארוך. קראו לה תום. נורא קינאתי בתום, כי היא היתה יפהפייה. אבל נו אז מה, אני לבשתי נאפנאף שאמא היתה הולכת לקנות לי בקניון דיזינגוף (אז לאף אחד לא היה נאפנאף), וחוצמזה, היום היא פרה שמנה ומחוצ'קנת. ולי יש שיער ארוך. ובלונדיני.
האם עברת שנוי משמעותי מאז שהיית קטן?
חוץ מבחזה, אני מניחה ש...
טוב, בכל אופן לא.
מה המקרה הכי מוזר שקרה לך בגן?
וואו, היו המון. אני חושבת שהמקרה הכי מוזר קרה לי כשהתעלפתי אחרי שהחלקתי במגלשה בגלל התייבשות, ופרט לכך גם השמש היוקדת שרפה לי את התאים הקטנים במוח (עוד לא שיחזרתי). אמא שלי באה לקחת אותי מהגן הביתה באמצע יום עבודה (הייתי עוד מעולפת). כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בפוזה מוזרה, כולי הפוכה תלויה מהרגליים על הספה, "כדי שדם יזרום לי מהרגליים לכל הגוף ולמוח", לדברי אמא.
אמא, איחרת.
מה הזכרון הראשון שלך?
אה-הא!
לי יש זיכרון מדהים. חוץ מהקטע בו חתכו לי ולאמא את חבל הטבור, אני זוכרת בערך הכל. אפילו בערך מגיל 11 חודש (ואני בהחלט רצינית). אני זוכרת ששכבתי בדשא, בפארק שיש מול החנות סנדוויצ'ים טוניסאים בפאריז (אני בטוחה שהמפה שציירתי כרגע ברורה לכולכם). זו היתה מדשאה, וסביבה שיחים, מאחורה היה משהו. נראה לי בית ספר או מוסד ממשלתי כלשהו, וההורים שלי אכלנו סנדוויץ' כשאני הייתי על השמיכה. כשאמרתי לאמא שלי שאני זוכרת את זה היא היתה המומה. "לא היית עדיין בת שנה", היא אמרה לי. וואלה וואלה...
מה הזכרון הכי מתוק שלך מהילדות?
ממ...אני חושבת שזה לא יהיה מוגזם לומר שכל הזכרונות שלי מהילדות היו פשוט מדהימים. טוב, רובם.
אני חושבת שהפעם הראשונה שבה הייתי ביורודיסני.
הייתי כל כך נפעמת מכל מה שהלך שם, ומכל האורות והמרכבות והטירות, שיש לנו ארבע אלבומים מאותו הביקור, ובכולם תפסו אותי במבט לא מוכן והמום של:"מאמ, דאד, איים אין פאקינ' האבן! קול מי לייטר!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
