אתם בטח שואלים למה נטשתי אתכם חצי שבוע, לא עניתי על התגובות שלכם, לא פרסמתי פוסטים, לא נכנסתי לישראבלוג. ובכן- אתם יכולים ללכת לחפש מי ינענע אתכם. אף אחד מכם לא חתם עליי אפטרופוס.
היום נכנסתי לחדר והרגשתי שמשהו בו חסר. אני ביססתי את האינטואציה הזו על סמך כמה דברים:
1. לא היתה לי בו מיטה.
2. לא היו לי בו כל שאר הדברים שבדרך כלל אני יכולה למצוא בחדר שלי (שידת איפור, ספריה, מחשב, חלון. אנעראף).
יצאתי שוב מהחדר ובדקתי שלא נכנסתי לחדר אחר בטעות, אבל לא, זה היה החדר שלי. בסוף עשיתי את הדבר הכי הגיוני שיכולתי לעשות ושאלתי את הערבי שצבע לי את הקיר בחדר לאן נעלמו כל הדברים שלי.
אבא אמר שרצוי שאני לא אשן היום בחדר ולא אהיה בו יותר מידי. הוא אמר משהו "בלה בלה אדים בלה בלה צבע קשקוש פטפוט סחרחורת בלה קשקוש רעיל". אז עכשיו אני מהמחשב של אבא. לאבא יש לפטופ, ואני לא אוהבת לפטופס. אני לא אוהבת לפטופס בגלל שהעכבר שלהם מציק לי, ושזה לא באמת עכבר, ושהאצבע שלי היא לא עכבר. מצד שני זה די מגניב לכתוב על לפטופ. אני כותבת ומדמיינת שאני סופרת חשובה שכותבת משהו ממש חשוב שיהפך בבוא היום לסרט קאלט (חשוב), שאנשים אשכרה יראו.
טוב. בוא נחזור לנושא (כי דודה שלי אומרת שאני נסחפת לפעמים ושוכחת מה היתה הנקודה אליה רציתי להגיע. ואני בכלל לא יודעת למה היא מתכוונת. אני מפספסת את הנקודה? אני סוטה מהנושא? אני גורמת לכם להאבד בתוך הפוסט שלי? אתם מרגישים אבודים בתוך הפוסט הזה? תגידו את האמת).
ואז היא הלכה הביתה ונגמר היום.
סתם.
אז הנושא שלנו הוא שהפוסט היום לא יהיה מצחיק. אני רוצה שהוא לא יהיה מצחיק, כי אני רוצה לדבר אתכם על משהו חשוב ולא מצחיק. טוב, בעצם קצת מצחיק- אוטיסטים.
אנחנו פוגשים אוטיסטים בכל מקום- בטלוויזיה באירועי צדקה, בקולנוע, בסופרמרקט עם הסבתא שלהם (זה הרי ידוע שאוטיסטים תמיד הולכים עם סבתא שלהם), בהופעות של מאיה בוסקילה. לפעמים אנחנו תורמים בשבילם. אבל האם אי פעם עצרנו ושאלנו את עצמנו "למה אנחנו נותנים לבחורה המעצבנת הזאת לזיין לנו את השכל על אוטיסטים"? - לא! ולכן אני ארשה לעצמי להמשיך.
קראתי ספר ששינה את חיי. טוב, לא בדיוק שינה את חיי, וסביר להניח שעוד חודשים אני אשכח גם על מה הוא מדבר, אבל עכשיו כשהוא טרי בראש אני רוצה לספר לכם עליו בקצרה, ממש בקצרה (הבטחתי לכם שזה יהיה קצר- לכן אני אעשה את זה סופרארוך). "המקרה המוזר עם הכלב בשעת לילה" של מארק האדון, שהוא, כשמו, על ילד אוטיסט בשם כריסטופר.
כריסטופר הוא בן 15, הוא גאון במתמטיקה, הוא מפגר מבחינה רגשית. הוא לא אוהב אנשים, ואוהב להיות לבד. הוא אני (מינוס הקטע עם המתמטיקה, מה שהופך אותי ללא hotshot בעליל). הספר מגניב, והוא טוב, ומארק האדון הוא מלך, וגם אם הוא לא מלך- הוא חתיך. שזה מספיק בשביל לקרוא את הספר שלו. אז תקראו.
היום התאהבתי במישהו. הוא עוד לא יודע את זה (הוא גם לא ידע את זה כי סביר מאוד להניח שלא נפגש יותר לעולם), אבל מה אכפת לי לספר לכם. זה היה במשחק של הפועל נגד ב"ש. עמדתי לצד גיל ואדי ודן וגם ליד סתם אנשים שלא הכרתי אבל האיי קיו שלהם שואף לנמלת ביבים מצוייה, כשראיתי אותו. הוא לבש מכנסי צבא (מה שאומר שהוא בצבא, מה שאומר שהוא בטווח גילאים שלי), מעיל שחור וכובע גרב. היו לו עיניים חומות ושיער בהיר, והוא היה נראה כמו דיוויד בקהאם. רק בלי הפוזה וכל התכשיטים והשטויות מסביב, עם זקן קטן, פשוט כזה, שרואים שהוא ילד טוב, ורואים שהוא מעשן, ורואים שטוב לו בחיים. הוא היה נמוך ממני בכמה סנטימטרים, אבל לא ממש הפריע לי. לא ממש הפריע לי כי ידעתי שהוא לא יגש אליי. ידעתי שהוא לא יגש אליי כי הוא נמוך וזה בטח מוריד לו את הביטחון. אני מבינה שיש כשל לוגי במשוואה שכרגע הצגתי בפניכם, אבל כבר ציינתי למעלה שאני לא בדיוק גאון הדור כשזה מגיע למתמטיקה (או לכל דבר אחר. חה).
לא דיברתי איתו
הוא לא דיבר איתי
הסתכלתי עליו הרבה
הוא הסתכל עליי הרבה
בסוף כל אחד הלך לדרכו
אני יודעת, סיפור מדהים. חבל שאנחנו לא חיים בפרסומת של בזק, זה היה נגמר טוב (הפרסומת עם הפתק שמתעופף ברחבי חומות ירושלים אני מתכוונת, לא הפרסומת בה הוא שוכב איתי ואז מגלה שאני שוטר טאייווני שהוא בעצם גבר ואז נוסע לדרום אמסטרדם לגדל שדה גראס).
אם אתם שואלים איך בעבודה אז בסדר.
אם אתם שואלים איך עם הוואנבי לימודים - אז גרוע. החלטתי שזה לא בשבילי. אני לא רוצה שילמדו אותי לכתוב. אני לא רוצה שיבקשו ממני לכתוב דברים מסויימים. זה יוצא מאומץ, זה יותר רע, זה יוצא מלאכותי, זה יוצא ההצהרה של אגם רודברג שהיא תשרת בצבא בקיצור ולעניין. אני צריכה את החופש שלי, ללא הגבלה של מילים ונושאים, לכתוב על מה שבא לי. אחרת זה יוצא חרא. אז חבל מאוד, אני לא אהיה עיתונאית, או משהו בסגנון. אני שונאת דד ליינס. ואני גם בועטת בהם. וגם לא אכפת לי יותר אם אני אתקבל ללימודים או לא- כי אני לא רוצה בהם. אני לא רוצה ללמוד.
כמובן שאבא רוצה למות. הוא אומר לי "זה עכשיו לא בראש שלך. את צריכה קצת חופש מהלימודים, וזה בסדר, אבל נבר סיי נבר", ואני לא טורחת אפילו להסביר לו שהגישה שלי כלפי הלימודים לא תשתנה. זאת אומרת, יש סיכוי שאלמד. אבל לא תסריטאות.
בכנות, התחבטתי הרבה בעניין הכתיבה בימים האחרונים. אני אפילו לא יודעת אם זה בשבילי כבר. אלו היו ימי שפל בהם לא כתבתי מילה, והאמנתי באמת ובתמים שאני הבחורה הכי לא כשרונית עלי אדמות. וניסיתי, תאמינו לי שניסיתי לצאת מהריגשי (אפילו נכנסתי לטור של רוני סופרסטאר ב"וואלה". עד כדי כך). אבל אין דבר שיעזור לך כשאתה מרגיש ממש חסר תועלת. וכך הרגשתי. ניסיתי לעשות את המשימות שהציבו לי והגעתי למסקנה הבאה: אני לא יכולה.
גם אם אני רוצה, אני לא יכולה. ואז התחילו לעלות בי הספקות בקשר לספר שלי. והאם אני בכלל יכולה להמשיך לכתוב, כל דבר, כולל בלוג, כולל רשימת מצרכים לסופרמרקט. והגעתי למסקנה שלא.
והמסקנה הזו הבהילה אותי. כי חלק נכבד מחיי הייתי בטוחה שאני אכתוב והכל יהיה מעולה. אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה, ולא יודעת אם אני בכלל רוצה בזה.
אז אני מנסה להחזיר לעצמי את האמון שבכתיבה בבלוג, כי אני יודעת שאם אשב מול המשימות שנתנו לי - אכשל. אני יודעת עוד דבר- למשימות הללו יש דדליין, ואני לא הולכת והופכת צעירה יותר (וגם לא אלה שמחכים שאגיש להם את המבחנים. האמת היא שהם אוטוטו בועטים בדלי).
בקיצור המצב לא נראה טוב מבחינת לימודים, והעובדה שאבא שלי מסביר לי בעדינות שבעולם הזה אין מקום לאנשים שלא לומדים והם נקראים בעגה רחוב :"אפסים", לא בדיוק גורמת לי להרגיש טוב יותר.
אבל אני רואה עולם הרבה יותר היום, ודודה סופרת אומרת שזה מצויין לכתיבה שלי.
אני עובדת ומטיילת ורואה, ונהנת מאוד לעשות את כל אלו לבד. לפעמים הבנים עדיין מטרידים אותי אז אני מסתובבת איתם פה ושם, אבל אני חושבת שכבר מיציתי אותם. אז אני עוברת הלאה, ורוצה להכיר אנשים חדשים. כבר נתתי את המספר סלולרי שלי למלצרית שעובדת בפאב בו אני מבקרת כל הזמן. אני חושבת שבהתחלה היא חשבה שזה ממש מוזר, וכנראה גם שאני מתחילה איתה, כי היא כל הזמן מפלרטטת איתי ואומרת שאני יפה, בכל מקרה היא התקשרה, וקבענו לצאת מתישהו השבוע. גם עם קורי אני אצא השבוע. קורי הוא ידיד טוב שלי שאני מחליפה לו שמות באופן די תכוף בבלוג כי אני לא מצליחה לזכור אף פעם איך אני קוראת לו. הוא גאון של קומדיה, וטוב לי להסתובב איתו. השבוע זה תורי להזמין עליו. המניאק שותה וויסקי.
אז הנה לכם. אני לא מתה. אני חיה, נושמת ובועטת כרגיל. לפעמים אני צריכה להיכנס לקונכיה שלי ולהרהר בנושאים על רומו של עולם כמה ימים ולצאת ממנה, אבל אתם תחיו עם זה. ואם לא- FUCK YOU.
* אין חוקים באהבה ובמלחמה
ובמשחקים של בני סכנין. אני רואה שאין בשאלון האלה שאלות. מה העניין הפעם? לא בא לכם לשאול שאלות? זה משחק אסוציאציות? מבחן כתמי-דיו? לפי דעתי זה חבל שאין חוקים באהבה. כי כמו שלמלחמות יש משטרה (האו"ם, נו. יש לו תקציב ענק והוא לא עושה כלום- הוא משטרה), צריך להיות גם משטרה לאהבה. לפי דעתי זה יהיה מעולה. ובדרך- תעצרו את כל הזוגות המתקתקים והמעצבנים שמגרגרים באושר אחד אל השני ברחובות.
* חבר אמיתי ידקור אותך בחזה
חבר אמיתי לא ידקור אותי. הוא יזעיק אמבולנס.
* התענוג הגדול ביותר בחיים הוא לעשות מה שאנשים אומרים שלא תוכל
אם אתה משחק "דווקא" ובפיפי וקקי עם העולם, אז כן. התענוג הכי גדול לדעתי הוא לעשות את הדברים שחלמת לעשות כל חייך ולא להרגיש אשם אח"כ.
לא לא, התענוג הכי גדול בחיים הוא לעשות את בראד פיט. לחלוטין.
* אנו יוצרים את עתידנו וקוראים לזה גורל
אנחנו לא קוראים לזה גורל. אנחנו קוראים לזה סמי.
וברצינות, מה זה החרא הזה? גורל? אלוהים? כוכב הצפון? פוסטר של פמלה אנדרסון? מה זה כל הפאקינ' שטויות האלו? אנשים באמת עד כדי כך חסרי ביטחון, טיפשים ומבולבלים בכדי להמציא לעצמם דרכים מטומטמות להרגע?
-אוקיי.
* יש מי שבשבילו הבדידות היא בדידותו של המוגבל, ויש מי שבשבילו הבדידות היא בריחה מהמוגבל
קיצר, אתה מוגבל ? זה מה שניסית להגיד לי?
* האמנות מצילה אותנו מהאמת
האמנות היא משהו טוב שהושחת בידי גרפומנים, חסרי כישרון ומתחזים. היום היא כלום. קשה לזהות אותה. יש שרידים שלה, אבל האמת היא שגם הם עוד יושחתו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
