היום אני רוצה לדבר איתכם על הדבר הכי טוב שקרה לערוץ 11 בעשור האחרון מאז כיבו את המזגן מעל העיניים של גאולה אבן והיא הפסיקה למצמץ 90 פעם במילה (ובדרך כלל הם נותנים לה מילים קצרות)- שידורי "אמריקן איידול".
אני אישית לא סובלת את אמריקן איידול, ויש לי גם סיבה טובה מאוד- באשמת התוכנית הזאת אני צריכה לסבול כל יום שישי בערב את צביקה הדר וריקי גל (ובעונה החדשה גם את צביקה פיק, ואולי לא את ריקי, כי לה יש המון עבודות שירות לעשות. והמבין יבין), בכל מקרה, לאמריקן איידול יש אלמנט שמציל אותה משנאה מוחלטת מצדי (ואני כידוע, בעלת השפעה בעולם. שכן אני המצאתי את המשפט:"אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך- תשתמט מצה"ל ואל תשלם ביטוח לאומי, ואז תברח ממנה למקום בו אף אחד לא יכול למצוא אותך") הוא סיימון. ועכשיו אני אומר את המשפט הזה בלי סוגריים כדי שלא תצטרכו לחזור על כל הקטע מלמעלה: סיימון מציל את אמריקן איידול.
הרכב השופטים מראה היגיון. יש את הסולן של שוגר ריי, שהוא חתיך, ולכן מביא רייטינג, יש את סיימון שהוא סארקסטי, מרושע וכנה מאוד לחבורת הלא-יוצלחים שמגיעים לתוכנית,ולכן הוא מעלה רייטינג, יש את גברת עבדול על תקן הבחורה הטובה שתהיה רכה ונחמדה עם המתמודדים, כדי שבכל זאת מישהו יעביר מתמודד לשלב הבא, ויש את הכושי. הכושי הוא שחור, וזאת סיבה טובה מספיק להכניס אותו לשם, כי בואו נודה בזה- מה זה תוכנית אמריקאית על מוזיקה ללא כושי? (ובשלב הזה אני אפסיק לומר את המילה "כושי" לפני שהעובדים של עידן רייכל יתבעו אותי).
לנו יש הרכב הרבה פחות מגניב. יש לנו את ריקי גל, שהיא......ריקי גל. אין לה ממש אופי, על אותו משקל הייתי יכולה לשים שם את נינט טייב, רותי מישאלוב או קרן דיקסמן (אל תנסו לזהות את השמות שכרגע הפגזתי, סתם בחורות אנונימיות)- לכולן אין אופי. לא אופי שאנחנו מכירים לפחות. רציתם מישהי רכה עם חיבה ואמפתיה? - למה לא הבאתם את גלי עטרי?
צביקה הדר הוא באמת חידה בשבילי, ולא מעט זמן ניסיתי לפענח את הקשר בינו לבין מוזיקה. חוץ מהחרחור הבהמתי שהוא תקע לז'וז'ו ב"קומדי סטור", אין לו בדיוק כישורים ווקלים. בכל זאת, הוא שם. אז לפחות שיצחיק, שיקניט, שיגיד למי שלא שווה כלום שהוא לא שווה כלום (איפה היית כשנינט צעקה "ערב טוב ניצנים"? הא?), וצביקה פיק, אני לא אתחיל. בכל מקרה, אין לנו סיימון, אין לנו מישהו שיגרום לנו לשבת בדריכות ולחכות לתגובה שנונה או סימן חיים מהשופטים, אז אנחנו מקבלים המון שעמום, ואת זה כבר יש לנו ממזמן בתוכנית השידורים החדשה של YTV.
*ואפרופו Y בעשר, אני רוצה רק להעיר הערה קטנה, ואני לא ארחיב יותר מידי כי גדולים ממני כבר הגדירו את התוכנית הזאת טוב בהרבה. אבל אני ממש לא יכולה להתאפק - ברכותיי. אתם אפסים.
לא. סליחה, אני מתנצלת- אתם ממש אפסים.
מצד שני, הפרסומת לyes oscar עם המנגינה הדרמטית ברקע (זאת שהייתם צריכים לשים לפני כל פעם שהילה נחשון מגלה לנו סוד משעשע על כוכב קולנוע, נגיד, "ללאונרדו דיקפריו יש עיניים כחולות, והוא משחק ב"הטייס". והוא משחק שם טייס.") - מרגשת אותי כל פעם מחדש.
זאת היתה פינתי על טלוויזיה. הלאה.
חבר שלי לשעבר מחזר אחריי.
נכון מיסטר פטל? הכדורגלן? הריוניון של לפני כמה חודשים?- אז לא הוא.
נכון רן, הקיבוצניק? השנתיים וחצי? הסיירת מטכ"ל? הפסטיבל בירה? - דווקא הוא.
האמת, לא ציפיתי. זרמנו לכיוונים ממש שונים. הוא עשה שנה שירות לאומי בדרום (ניקה ילדים בני 8 בעיירות פיתוח מסמים או משהו כזה), ואז הלך לשרת בסיירת מטכ"ל, והוא גם חולם להיות איש צבא. אני, לעומת זאת, השתמטתי, עשיתי כלום כמה חודשים טובים, ועכשיו אני עושה הכל חוץ מצבא. בכל מקרה זה היה די נחמד כשהוא התקשר יום שבת, בייחוד כי אין לו זמן לנשום בקצב סדיר כשהוא בסיירת חשובה כזאת והכל.
ואז הוא התקשר ביום ראשון בשעת ט"ש, וביקש ממני לפתוח גלגל"צ כי היה את השיר שלנו (לא עם רן דנקר, אלא "השיר שלנו", של כל זוג אוהבים). וכל זה היה נחמד, אבל אני לא בנויה לקשר עם בחורים שחוזרים הביתה פעם בשירות צבאי. הלאה.
פגשתי מישהו. זה היה בכניסה לבניין בו אני עובדת. הוא נראה טוב, והוא עורך דין, ועד כאן הכל טוב ויפה, אבל הוא גם בן 32.
ומכיוון שלא היתה לו טבעת, ומאחר שיש לי חיבה מוצהרת לבחורים בגיל של אבא שלי (באמת), זה היה נראה לי רעיון טוב באותה העת.
אותה העת היתה מותק והוא התחיל איתי. החלפנו מספרי טלפונים, אבל אני חושבת שדי רימיתי אותו בקטע של הגיל. כשהוא שאל לגילי, אמרתי לו מה שכל עו"ד רוצה לשמוע:"חוקית, חוקית", וחייכתי.
מצד אחד אני באמת חוקית
מצד שני זה בהחלט גבולי.
טוב, בוא נראה אם הוא יתקשר. לא, סליחה, תנו לי לנסח את זה מחדש- בוא נראה כמה זמן יקח לו להתקשר.
וכל זה יהיה מאוד נחמד, אבל הוא לא הטיפוס שלי. עו"ד לא עושים לי טוב.
אחרונה חביבה דולפייס. שכנעתי אותה לבוא לבקר בארץ בפסח, כי פעם אחרונה שהיא ביקרה בארץ עשינו פשוט כיף חיים (תרגום חופשי: ישבנו בעזריאלי בקפולסקי, נסענו לגבעתיים, אבדנו בדרך, באותו היום עשיתי עברות תנועה שהיו אמורות להוריד לי 72 נקודות, אבל בסוף הגענו למחוז חפצינו. הא, אח"כ גם אבדתי בדרך חזרה הביתה).
בקצרה, הסיפור עם דולפייס הוא כזה - היא כוסית. כל זה לא היה משנה לי, לולא רווק נחשק שהוא גם סטודנט בבית ספר לאחים/ות וספורטאי מצטיין, אצן, מתנדב וסופרמן- היה מתאהב בה. נקרא לו בשם בדוי- רורי (ואני אומרת בכוונה רורי, כי חיפשתי שם עם הרבה ר', כי הוא סקוטי, ו"רורי" במבטא סקוטי יכול לשבור אפילו למנוסים ביותר כמה שיניים). אז באותו היום היינו אני, דולפייס ורורי בשיחת ועידה במסנג'ר. במקביל דיברתי עם רורי בשיחה פרטית. וכך היה:
רורי:"הא! בלפסט! הייתי צריך לסוע לשם פעם למשלחת אצנים מטעם האגודה לספורטאי בריטניה! אבל בסוף לא לקחו אותי כי הייתי מבוגר מידי".
אני:"מזל. אם אתה רוצה לשרוד בבלפסט אתה צריך לדעת לרוץ מהר".
דולפייס:"רורי הוא אצן, מתנדב, סטודנט לנורסרי וספורטאי מצטיין".
אני:"יפה. paul is a drunk" (כי יש דברים שלא ישמעו בחיים טוב בעברית. הדבר השני הוא לואיסנה לופליטו).
רורי:"אני כל כך מאוהב בדולפייס, והיא לא רוצה אותי, ואני לא יודע מה לעשות".
אני:"תתאבד."
רורי:"אוי, אני מרגיש כאילו טמנו לי פצצה בראש..." (באמצע הדיון על בלפסט).
אני:"...."
אני מזכירה: היום יום האם.
ואני מזכירה את זה בייחוד כי אלכס התקשר אליי היום בבוקר וצרח עליי לקנות לאמא שלי פרחים. או שזה היה אבא במבטא רוסי. לא, זה על בטוח היה אלכס. לאבא אין מבטא רוסי. ולאבא אין רס"ר שצועק עליו:"אלכס!! תורנות שירותים!!"
ואם גם אמא שלכם לא אוהבת פרחים וטוענת שהם זקוקים ליותר מידי טיפול שאין לה סבלנות לתת להם (ופה היא עוד עדינה, תשאלו אותה מה היא חושבת עלינו), אז תעשו מה שאני עושה- אומרת לה יום אם שמח, ומנסה לתפוס אותה לא מוכנה כדי לתת לה נשיקה בלחי (בד"כ היא בורחת).
ויאללה, אוטוטו ואלנטיינס. המצאת חג ה"בואו נקנה לכל מי שאנחנו מכירים מתנות" מעולם לא היתה קרוב יותר.
הא, כזה כבר יש- כריסמס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
