"טוב, זה כבר עלוב", הוא הודיע לי חגיגית בעודי מרפרפת בחוסר עניין בספרי הצרפתית החדשים שנחו במדף "ספרות זרה". הרמתי ראשי בחיוך קורן.
"מה עלוב"?
הוא צחק ונד בראשו. "כל המצב הזה", הרים את ידיו באבסורדיות. זה לא עלוב. זה לא מגוחך. טוב, אולי קצת. אבל כל עניין הפאטתיות של אנשים קיבל אצלי הערכה מחודשת מאז שמהרטה הכריזה שקריירת המשחק שלה עוד לא נגמרה.
"סיימת את "הצרפתי החדש"?
-"עוד לא."
"אז מה את עושה כאן"?
-"מעיינת. אסור"?
"מותר. הכל מותר. אז איך הספר"?
-"איזה ספר"?
"הצרפתי החדש".
-"נחמד. עכשיו חסר לי רק לקרוא את "גבר נשוי" של אותו המחבר, ואז השלמתי סרייה".
"ספר המשך"?
-"לא. אבל באיזושהי נקודה שם, אני על בטוח אתפגר מעודף אינפורמציה".
[צחוק מתגלגל]
"אני עכשיו קורא טריינספוטינג".
-"הא! טריינספוטינג!! סרט קאלט"!
"אני לא הולך לראות את זה. יש שם מחטים, והזרקות, וכל מיני דברים שאני לא מסוגל לראות".
-"חבל מאוד."
[הוא צוחק בקלילות]
-"מה מצחיק"?
"השיחה מצחיקה".
-"מה מצחיק בה"?
"את לא שמה לב כמה היא מהירה? כמו ב"בנות גילמור" או משהו כזה".
[מזועזעת]:"אתה רואה בנות גילמור"?!
"כן".
-"אוי, כמה חבל".
"למה"?
-"כי אתה בטח.."
"אני לא".
-"אז..."?
"תלמדי להעריך את התסריט שלהם. הוא מצויין".
-"הממ... טריינספוטינג... תסריטים... מעניין". עיבדתי לעצמי בראש את כל המכנים המשותפים שלנו ביחד.
"את חשבת שאני הומו"?
-"אה.."
"תגידי"!
-"קצת."
"למה?!"
-"בחייך. נראה טוב, שומר על הגוף, קורא ספרים, איטלקי...", ראיתי שהוא מחכה להמשך. "נעליים, נעליים!!" הצבעתי על ערדליו בהיסטריה וקיפצצתי קלות. הוא נתקף צחוק מתגלגל וקימט בעדינות את מצחו.
"אוקיי. אני לא הומו".
-"אוקיי,סיד", הנהנתי נמרצות.
"אוקיי, פרנצ'סקה."
ובשלב הזה זה כבר היה באוויר פחות או יותר. הוא הביט בי, אני הבטתי בו. שנינו ציפינו. אחרי כמה שניות שנראו כמו נצח הוא לבסוף שאל את השאלה:"אני הולך לחפש איזה ספר וחוזר, אוקיי"?
-"כמוב...",היי!! לא לזה ציפיתי.
החלטתי להניח לזה. זאת אומרת, אם הוא לא הציע לי לצאת עד עכשיו, הסיכויים שזה יקרה שווים לסיכויים של נעמה נטיב למצוא חזייה מתאימה. אמרתי לעצמי:"יאללה, ניסית, לא הלך. תתחילי לקבל דחיות כמו גבר"! אבל אז נזכרתי שאני לא רוצה לירוק מטר קללות ולרוץ לבכות לחברים שלי ש"היא זונה", אז החלטתי לקבל את זה כמו אישה. אבל לפחות אחת עם אופי. לקחתי את עצמי בידיים, הכנסתי איזה ספר שחור ועבה (וי זמיר) ששכחתי את שמו לאיריס, שתשמור לי עליו פעם הבאה שאבוא לקחת ספר, והסתובבתי ללכת.
ושם הוא עמד.
"חזרתי", הוא חייך בביישנות.
-"שמתי לב. הכרוז לא הודיע, מצטערת", קדתי לו קידה קטנה, כמעט בלתי נראית. ואז הבנתי שיש מצב שזה יצא מאוד מטופש. אבל במחשבה שניה- לא מטופש כמו לייבש בלונדינית טבעית שיודעת קרוא-וכתוב כבר שבועיים.
"את יודעת, אני חשבתי", הוא שפשף את עורפו וקידר גבה אחת בסקסיות מתפרצת. או-הו, הוא חשב, והוא גם סקסי. שמישהו יעטוף לי אותו בצלופן ויעמיס לי על הבאגז', יש לי מתנה חדשה לשרון איילון.
-"חשבת..."? עזרתי לו בעיניים נוצצות.
"עזבי.. אידיוטי. מצטער", הוא נד בראשו לשלילה והוציא ספר ממדף הספרות הזרה. זה בצרפתית, אידיוט. מה אתה עושה? -תחזיר את זה! אתה מבייש את הפירמה.
-"זה לא אידיוטי, אל תצטער, נו"! תוך כדי המשפט שמתי לב שהרמתי עליו את הקול. איפה, איפה הנשק הקר הזה כשצריכים אותו.
"בקיצור, מה את עושה יום חמישי בערב?!" הוא שאל בחוסר נימוס וג'נטלמניות שהפתיעה אותי לרעה.
-"כלום. למה, איטלקי מסוקס רוצה להזמין אותי לבירה"? חייכתי חיוך שהתחיל מלחיי הימנית, ונגמר בחוף פרישמן.
"אה...בעצם לא", הוא נראה פתאום נבוך, גמגם מעט, הוריד לי את הלב לתחתונים ואז המשיך:"כאילו כן, אבל יום חמישי יש לבן דוד שלי מסיבת רווקים. יום שישי"?
-"יום שישי!" הוא כבר הותיר אותי חסרת נשימה, אז קבעתי בפניו עובדה, הסתובבתי ונסתי על נפשי, לפני שהוא רץ אחריי ומבטל עליי בגלל שלאמא שלו צריך להוציא את התוספתן משורש כף הרגל.
"רגע", הוא העיר את תשומת ליבי בשקט (בכל זאת, ספריה פה, לא בית בושת. אבל אל תגלו).
"מה עכשיו"? שאלתי בחוסר סבלנות.
"המספר שלך"?
היום אבא הטיל עליי פצצה. אבל לא מהסוג שאני צועקת עליו:"אבא, יא מסריח!" ומנפנפת בידיי בנשיות, אלא אחת שלא מתפוגגת כשפותחים את החלון: הוא מעביר אותי לגבעתיים.
מסתבר שהם עוברים למשרדים בגבעתיים, ועם כל זה הייתי מסכימה לחיות בשלווה, כי גם בגבעתיים וגם בת"א אפשר להשיג "קפה טורקי של עלית", אבל הקאטצ'- לא יהיה לי טרמפ לעבודה כל בוקר.
זאת אומרת, הוא מתחיל בתשע. אני אאלץ להתחיל בשבע. רגע, אני אחזור על זה: בשבע. לפני שהציפורים מצייצות, הכבישים נפתחים, והרבה לפני שסוגרים את מהדורת העיתונים היומית. זה אומר שאצטרך לקום ברבע לשש, אולי מוקדם יותר. אצטרך להגיע למקום העבודה בעזרת שני אוטובוסים. ועכשיו תגידו לי:"פרנצ', אוטו!" ואני אומר לכם:"אידיוטים, חנייה"! ואתם תחזירו:"כחול-לבן! תג חנייה!" ואני אשיב:"תג חנייה של תל אביב, יא סתומים!"
אז בוא נחשב כמה שעות שינה יהיו לי:
"הכי גאים שיש" מסתיים כל לילה בערך ב1:10, עד 1:30 אני בדרך כלל שוכבת על גבי במיטה ומדמיינת את הפרונט של בראיין במלואו, 1:35 במקרה הטוב נרדמת. בחמש אני כבר צריכה להיות על הרגליים. מי אמר משטר צבאי?
ויקטוריה בקהאם השריצה את השיבוט השלישי של פליט ווסטלייף עם הימנית החזקה והספייס גירלז עם תת המשקל הכי בולט בחמישייה. מה שמאוד מהנה אותי בצפייה בברוקלין ורומיאו, לדוגמה, הוא חוסר הדמיון הבולט שלהם עם ויקטוריה (וגם הציפיה שיום אחד מייקל ג'קסון יתפוס אותם משעשעת אותי). אני מניחה שזה מה שקורה, כשעוברים כל כך הרבה ניתוחים פלסטיים (דיברתי על ויקטוריה. אבל אתם יודעים מה?- גם על מייקל). מעניין אותי לדעת איך יצא קרוז בקהאם. הייתי רוצה שהוא יצא שחור, זה באמת יהיה מפתיע ונחמד.
אז קצת פרטים, כי אני לא רוצה להישאר מאחורי "ניוז אוף דה וורלד" "הסאן" ו"מעריב": העולל נולד בניתוח קיסרי שלישי של ויקטוריה (קולטים? ניתוח קיסרי שלישי! הבטן שלה בטח נראית כאילו סיפרו לה בדיחה ממש טובה). דיוויד לא נכח בלידה (כנראה הלחיץ אותו כל העניין והוא היה צריך שתחזיק את ידו העוזרת של השניים, אופס, הקוסמטיקאית, אופס, המנקה, אופס...), אבל הגיע עם זר פרחים גדול לבית החולים במדריד (תחשבו כמה משעשע זה היה אם ויקטוריה היתה צורחת עליו בתגובה:"למה זר פרחים? אתה שוב מרגיש אשם?!"). נחמד מאוד. הם לא מעניינים אותי. הלאה.
ומילה אחת או שתיים לפני שעוברים לכדורגל על "הדוגמניות" בערוץ 10. כצפוי, לא צפיתי גם בתוכנית הזו (אני באמת מתנצלת. אבל היו לי דברים הרבה, הרבה יותר חשובים לעשות באותו הזמן: שכבתי על הדשא בחצר,הבטתי בכוכבים והתחבטתי בשאלות קיומיות, כגון: האם נשארה אבקת פירה מוכן במזווה ללא שבבי בצל?). אבל קיבלתי כמה אי מיילים נלהבים מקוראיי הנאמנים ששאלו אותי מה דעתי בנוגע לכך. ובכן, איכס. ובנימה פדגוגית קצת יותר: פויה. אני לא חובבת תחרויות יופי. כי לא משנה מי משתתפת בהן (גם אם היא סטודנטית לרפואה, גם אם היא וואנבי פוליטיקאית בשקל וחצי, גם אם זה לתוכנית ריאלטי או סתם למלכת היופי, מיס ויאגרה או נסיכת הנילוס מעושנת), זה תמיד מתוך צורך לענות על מוסכמה שמאוד מעצבנת אותי: נשים הן גוש בשר. יפה, מריח לא רע (בעצם תלוי איפה), אבל גוש בשר. וזה מעצבן אותי, כי זה שווה במשקלו לתחרות כלבים, סוסים או תרנגולים מטומטמת.
ובואו נהיה שניה ריאלים. מי שראה פרק, שני פרקים או שלושה של "הטופ מודל הבאה", הגרסה האמריקאית של "הדוגמניות" (תזכירו לי לבקש את הטלפון מהגאון שהמציא להם את השם המקורי הזה), חייב להודות: המשימות המפרכות שעוברות הדוגמניות הללו אינן קשורות בדבר או חצי דבר לדוגמנות. נחשים? עקרבים? תלייה מהרגליים על חבלים בגובה 90 מטר כשמתחתייך להקת טוביה צפירים רעבים שצפו ביותר מידי "טלנובלה (ע"ר)"?- תעשו לי טובה. אל תעשו מדוגמנות דבר שזה לא. עם כל הכבוד למתרוצצות בין אודישן לאודישן (ואין טיפת כבוד), זה לא מסוג המקצועות שגורמים לך לבכות מאפיסת כוחות [שיעול] טוסטים [שיעול].
פריוויו לבאיירן- ארסנל:
זה הגיע. היום בערב אני אשב בפאב עם יריב, הבן של החברים של ההורים שלי, ויחד נשתה בירה ונראה את ארסנל. ומכיוון שאני אוהדת מסורה, ולא סתם כזאת שהיתה שמחה לעשות את פרדריק ליונברג (אבל גם), עשיתי אפילו נוטים קטנים שצריך לשפר אצלנו, כדי להיות בהחלט מוכנים למשחק הערב. ולהלן הדברים שצריך לשים עליהם דגש בקבוצה:
-יאנס להאמן. אני יודעת שעכשיו כבר קצת מאוחר להזכיר, אבל הוא חייב ללכת. מכיוון שעד סוף העונה הוא עדיין כאן, הייתי ממליצה לשים מישהו אחר בשער. מצדי את דיוויד דאן (יו"ר הקבוצה). מה לעזאזל חשבת, ונגר, כשלקחת אותו לשמור לך על השער?- אם הוא היה גר בשכונה שלי, אחרון היינו בוחרים אותו!! (כן, אפילו אם בשכונה שלי היו משחקים גם אפסים כגון תמיר כהן וראובן עובד).
-להרחיק את רוב לואיס. למזלנו, בליגת האלופות יותר מקפידים על הצוות השופט. אבל באנגליה, רוב לואיס בקלות השיג לעצמו מעמד של קוון צמרת. לדוגמה, במשחק מול קריסטאל פאלאס לפני שבועיים במסגרת הפרמיירשיפ: הבחור לא הפסיק לחייך ולנופף בדגלו בכל פעם ששחקן זז על ידו כחולה אפילפסיה בהתקפה קשה. מזל שהוא לא יהיה איתנו היום.
-לגלח את הזקן שגידל ויירה. ויירה. ויירה, ויירה ויירה. מתי תבין שאתה לא פרדריק? שאתה לא רובר? שאם אתה תגדל זקנקן תייש קטן, זה לא יראה חמוד וסקסי, אלא כאילו צמח לך סנטר כפול?
-לתת להנרי את החולצה של ליונברג. אני אוהבת אותך והכל פרדי, אבל יש כמה עובדות שלא ישתנו בחיים לגבי כדורגל: 1. משחקים אותו 90 דקות + תוספת זמן, 2. הכדור הוא עגול, 3.השופט בנזונה, ו-4. השחקנים שלובשים את חולצות מספר 8 ו-10 הם גם בעלי המשכורת הגבוהה ביותר.
-להזעיק משטרת אופנה. אירופה קרה היום, וזה לא סוד (כי סביר להניח שהיא תהיה קרה גם מחר). העניין הוא, שלשוערים אין יותר מידי עבודה במגרש במהלך המשחק (אלא אם כן הם גל ניר), ולכן, מרשים להם להגיע למשחק לבושים בטריינינגים מזעזעים וזוהרים. הייתי עדה לתופעה הזאת כבר כמה שבועות ברציפות, ואני מבקשת שזה לא יחזור שנית במשחק הזה. וההערה הזו מכוונת ליאנס, אבל בהחלט לא לקאן. אני לא מתעסקת עם קאן. הוא גדול,מפחיד, ונאצי מידי. ככל שזה נוגע אליי: מותק, אתה יכול להגיע גם עם כפכפי בית.
-להרחיק את זאב זלצר מהמיקרופון. מדובר בכרמלה מנשה של הכדורגל. הוא פשוט נהנה לקחת את הדברים הכל כך מובנים מאליהם, ולהלל אותם: "איזה יופי, הנרי רץ!" "כמה נפלא זה לראות את פירס המבריק שוב בועט"! "קולו טורה- הוא שחור".
-להרחיק את ברק רום מהמיקרופון. מילא זלצר, אבל לברק רום אני לא אשכח בחיים את מה שאמר ב4-1 של ארסנל על פאלאס בדקה השבעים:"קריסטאל פאלאס בדרך למהפך"! כן. הם אוטוטו שם. אפס.
-ואחרון חביב: הרבה הצלחה יקיריי! אוהבת אתכם המון, וסומכת עליכם שתוציאו תוצאה טובה היום בערב. למעני, למען האוהדים, למען המשכורת החודשית שלכם, והכי חשוב- למען ה-Winner.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
