לאחר צפייה בסרט "כנופיות ניו-יורק" של מרטין סקורסזה, איש קולנוע דגול שפשעו היחיד במהלך הקריירה היה מנת-יתר רצינית של ליאונרדו דיקפריו בשנים האחרונות, התווסף לרשימת "אירועים-טלוויזיונים-שלא-נסלח-עליהם" שאני עורכת עוד אירוע חשוב, ומיד מתחת ל"החפרפרת" (כן, לא עידכנתי אותה כבר די הרבה זמן), כתבתי בטוש בוהק:"המבטא האירי של ליאונרדו דיקפריו". כי מה לעשות, יש דברים בו ליאו טוב בהם (מסתכם בלעשות פרצופים של כלב האש-פאפי שאיבד את דרכו באמצע כפר תאילנדי נידח כשמאחוריו איש הפקה מתיז עליו מידי פעם מים), ויש דברים שלא (לדוגמה - למשוך כל הברה תשע שניות ולהשמע כמו תקליט של "יו טו", שמסובבים ברוורס).
הבחירות של ליאונרדו דיקפריו באשר לסרטים מאז ומתמיד ביאסו לי את התחת. לאחר "מה עובר על גילברט", "יומן נעורים" ו"סליפרז" המצויינים (אני לא זוכרת את "סליפרז" כסרט בעל תובנות מדהימות, אבל היה שם בראד פיט והיה גם ליאו, אז מצדי, שיהיה מדובר בדרמת מדע בדיוני על הוביט שנגמרו לו התחביבים), החליט ליאו לעבור לנישה אותה אני מכנה:"הסרטים שהיוו עבורנו נורה אדומה לכך שיום אחד יעשו גם "טרויה","אלכסנדר" ועוד "...המבוסס על סיפור אמיתי" על ילדה שלא קנו לה "בארבי מאליבו" ליומהולדת חמש."
"רומיאו ויוליה" היה מייגע ומקושקש כמילמוליה חסרי הכריזמטיות של אגם רודברג, בכל פעם שהיא מספרת לנו כמה קשים חייה ככוכבת ילדים, ובכך הודתי גם כילדה בת 12, שבטוחה שיום יבוא והיא וליאו יהיו אייטם חם בהוליווד.
ב"טיטאניק" כבר ארזתי מזוודות ואמרתי לו יפה שלום (יותר נכון:"יפה, שלום."). הסרט היה נראה כמו נצח, ובעודי יושבת בשעה השלישית בה קייט וינסלט נשענת על קורת עץ ומעלה את מפלס האוקיינוס בעוד 20 ס"מ עם דמעות התנין הזולגות מלחייה, פתאום זה היכה בי- הילד יפה, אבל כאן זה נגמר. כמה אפשר לסלוח לו?
את "החוף" לא ראיתי מתוך עיקרון (עיקרון זה אומר- קראתי ספר. הוא היה טוב. עכשיו עיבדו אותו לסרט- אני יותר לא אגע בו בחיים). ועכשיו "כנופיות ניו יורק" ו"הטייס" הפציצו בבתי הקולנוע. ואני אומרת, יש דברים שתמיד ישתנו:
1. המבטא של ליאונרדו דיקפריו, בסרט "כנופיות ניו יורק".
2. מידת החזייה של אורית פוקס
ו-3. מטרת הקריירה של מלי לוי, עליה היא מדברת בכל הזדמנות הניתנת לה.
וכמו כן, יש דברים שלעולם לא ישתנו- מקומה של קמרון דיאז בסרטי הקומדיות. סוס מנצח לא מחליפים, ובואש עם ריח לא מחביאים (מתחת למיטה, או בסביבתה, ז"א). ולכן, אני הייתי ממליצה בחום לחסוך את שלושת השעות שייקח מכם סרט הכנופיות ולבזבז אותן על משהו אחר: טטריס, עיון במגזינים פורנוגרפיים או צביעת השיער ע"י מרקר צהוב. ואם אתם ממש מתעקשים שאתמצת לכם את 700 הדקות הללו: רצחו לו את האבא, הוא חזר לנקום, דיאז כוסית, ודיקפריו צריך לעשות חושבים בקשר לפלומה הבלונדית איתה הוא מתעסק לאורך כל הסרט וקורא לה:"זקן".
נגמר משחק מכור. וכל מה שקיבלנו לתוכנית סיום היה שקית הפתעה עם ליקריץ' ופסק זמן, את תומר בן שרון המעצבן בהתקף היפראקטיביות שגם 500 מיל' ריטלין לוריד לא היה יכול להפסיק, את גורי במחרוזת ראפ מבריקה על ליאור שליין ("גונב בדיחות מאדם סנדלר"/"כל בדיחה שלך מתחלקת לשלושה חלקים"/"העיפו אותך מיאיר לפיד" וגולת הכותרת-"בטח תערוך את זה כדי שיצא לך הכי מצחיק"), ליאור שליין שכבר שתי תוכניות בערך עולה על תקן "הצל של עצמו", רועי לוי חד ומשעשע באופן יוצא דופן ועינב גלילי עטופה בעוד אחת מתחפושות "סיסי הנסיכה" מבית לפאייט, מינוס הנצנצים ופרווה ורוד-מנומרת מהתוכנית שעברה.
פייר, אני אתגעגע. אבל אין כמו לקחת הפסקה כדי לעשות חושבים (וכשאני אומרת "חושבים", אני מתכוונת במלוא מובן המילה- תעיפו את גיל ריבה ותומ"ש, צרפו לצמיתות את רועי לוי, ותחזירו הנה את ליאור שליין האמיתי והשנון, אותו חטף תאומו הסיאמי האנטיפת והחלוד).
מי השחיל את הדוגמנייה הזאת בכלל?
שמועות רצות. ואני לא מתכוונת לרדוף אחריהן. אבל אחת הנפוצות כיום היא - "כדורגלן מפורסם ונשוי הכניס להריון דוגמנית רווקה". בוואלה! נתנו את כל הרמזים האפשריים:
-להוט לחזור לאזור 04 (חיפה, הקריות, וכמה כפרים ערביים).
-חזר מאזור חיוג עליו אין מבצעים (נסו אנגליה).
בצירוף, בשביל צ'ופר, הם הדביקו תמונה גדולה של ברקוביץ' בכותרת, ונתנו לקוראיי וואלה לעשות אחד ועוד אחד.
אבל מה לעשות שחשיבה היא לאו דווקא הצד החזק של החבר'ה המסתובבים שם (או כאן, למעשה). במהרה, מילאו את הכתבה אזרחים מוטרדים שלא הבינו: "וואלה!, למה אתם משחקים? תגידו כבר"! ו-"לפחות תנו רמז"!
אז לכל המתעניינים- מדובר בפילוסוף עתיק היומין (תרתי משמע), שפעם אמר:"אם אין לי מקום בנבחרת- צריך לסגור אותה", ו"אם אין לי מקום במכבי חיפה- צריך לסגור את הנבחרת", וכמובן - "אם אין לי מקום בפורטסמות', אבקש לשחק בחיפה תמורת 800,000".
מי הסניף את הקוק הזה בכלל?
עוד שמועה לא מחמיאה הנפוצה בעולם הכדורגל הישראלי שלנו, הוא שמאמן בכיר משתמש בסמים קשים.
ובכן, זאת הוצאת דיבה חמורה, שכן אלי אוחנה איננו מאמן, שלא לדבר על בכיר.
חבריו לאימון הקבוצות בליגת העל הסכימו פה אחד כי :"עדיף שיבטלו את צו איסור הפרסום על שמו של המאמן, האוהד צריך לדעת". ובאמת, אתם נשמות טובות. אז בהזדמנות זו, הנה עוד דברים שהייתם שמחים לדעת על המאמנים בארצנו:
-אלי גוטמן ניהל רומן עם אופירה "בת-יענה" אסייג.
-בחוזה של דרור קשטן עם הפועל ת"א היה סעיף קטנטן, ממש פצפון, האומר שכל עוד הוא מאמן את קבוצת הבוגרים של המועדון- בנו מאמן את קבוצת הנערים.
-אברהם גרנט הומו.
-ואם אתם שואלים עם מי הוא עושה את זה- אז לא אחר מאשר אייל לחמן.
והנה, עכשיו אפשר באמת להמשיך הלאה. נכון שהייתם שמחים להוריד את זה מהחזה, מאמני הליגה? (לא אתם, אברם ולחמן).
של מי הקצבה הזאת בכלל?
וגולת הכותרת (מבחינתי לפחות), היתה כאשר שחקן פעיל בליגת העל ניגש לביטוח לאומי וביקש דמי אבטלה. אותו שחקן היה דדי בן דיין, ולצערו, זיהו אותו במוסד הארור. עכשיו, השאלה היחידה שלי היא- האם יש לביטוח לאומי עילה לבטל את זכותו של דדי לקצבת מובטלים?- הרי לפי הדרישות הוא עומד בקריטריונים:
1. הוא לא מגיע אף פעם לעבודה.
2. פעם בשבוע הוא פוקד את המקום בו משלמים לו כסף, וגם את זה הוא עושה בהליכה.
3. אשתו עובדת בזנות (אה, לא, סליחה, היא סתם מתלבשת ככה ב"אלי נגד העולם").
4. הוא גר בבאר שבע.
מצד שני, זה שהוא לא עושה כלום, עדיין לא אומר שהוא מובטל (תשאלו את עובדי הממשלה).
מדברים על - האוסקר.
זהו. אחרי שנה של ציפייה ארוכה ועבודה קשה האירוע המעניין ביותר השנה מגיע למסכינו- "פטל הזהב". אבל לפניו, נצטרך לסבול את האוסקר, את השמלות הביזאריות, פרסומות המעצבים, תכשיטים בשווי השיניים של דובר קוסיאשווילי וסיקור סופר-רחב של ערוץ E בכל פעם שמישהו, שמתישהו עבר ליד מצלמה ברחוב, ישכח לנקות את החרא במברשת בשירותים הציבוריים.
את מי מרגש בכלל הטקס הזה? -לא אותי. ואל תשקרו, גם לא אתכם. גם לא את כריס רוק, מנחה הטקס, שכבר הסביר בסבלנות אצל קונאן אובריין וגם אצל לנו שהוא לא צפה באוסקר כילד. ואתם יודעים מה?- גם הילארי סוונק לא. וגם לא סקורסזה (מצד שני, כשסקורסזה היה ילד הרדיו היחידי שהיה ברשותם היה זה שחיברו בין פחיות הקוטג' בחוט בין בתי השכונה). בכל מקרה, אז יהיה אוסקר. עוד שלוש שעות שלא הייתם רוצים לבזבז מהחיים שלכם. ואם אתם רוצים תקציר ל700 דקות האלו, זה הולך להיות הפעם הרבה יותר קצר:
מנחה מספר בדיחות גרועות, השחקניות בוכות, השחקנים מדברים בקול נרגש וצרוד של מישהו שכרגע תפסו לו את האשכים עם מלקחיים, ולבסוף כולם יוצאים עם סלסלות שי, וכמה גם עם פסלון זהב מכוער שלא הייתי מעמידה אפילו כדילדו-אטרקציה בחנות סקס אומללה ברח' אלנבי.
ואם אתם שואלים את עצמכם למה לא סיפרתי על היציאה עם סיד,
על העבודה,
על השבת חתן בה הייתי היום,
וסתם על כמות המזון שהכנסתי לגופי בימי מחזור אלו,
אז מצטערת חבריי, אבל לי כבר הגיעו מים עד נפש (ושום בדיחה על הצונאמי).
חלקכם צריכים להפסיק לירוק לבאר ממנה אתם שותים
ואח"כ עוד להתלונן שלמים יש טעם של בריכת תינוקות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
