שקוף יותר ממבטי הזימה של דידי לדדייה של מורן אטיאס, היה ידוע מראש ששירי מיימון תזכה בתחרות הזו.
העובדה שעקפה את יתר המתמודדים בערך ב-250 נקודות איננה מקרית ונעוצה בכך ששירי (וצביקה פיק, בעצם), הם המתמודדים היחידים עם מועדון מעריצים מאורגן ואמביציוני שגם בוגר דיו להשתמש בטלפון (ז"א, חוץ מהמעריצות של צביקה).
הרבה על הניצחון של הקטנה אין להגיד: היא באה, היא ראתה, היא כבשה. היא הבינה מהר מאוד אחרי כוכב נולד שתהילת העולם שלה לא תבוא ממוזיקה, אלא מתוכניות, סדרות טלוויזיה ואירוח. אבל זה לא מנע ממנה להוציא דיסק (לא גרוע יחסית), ולהשתתף באירוויזיון, ובכך הגדולה שלה - בניגוד לנינט, שירי דבקה במאסטרפליין- להיות זמרת. נינט, איבדה את זה כבר ממזמן. אתם יכולים לצרוח עליי עד מחר שיש לה קול של חמת חלילים הנושבת ברוח הר חרבון או וואטאבר, אבל מתי פעם אחרונה שמעתם את נינט שרה? -ואל תגידו לי בפסטיגל. שם גם לאגם רודברג נתנו מיקרופון.
אבל הטקס לא היה "קדם מיימון", אלא קדם האירוויזיון. ומה שמעניין אותנו הוא איך היה (ז"א, אותי. אתכם זה לא מעניין כלל אני מניחה, אלא אם כן אתם פנסיונרים ו/או קרובים של יורם גאון).
בחירת המנחים היתה לא רעה. למרות שאת דידי הררי, כאוהד צהוב, הייתי מעדיפה לראות עם זיקוקיי די-נור רק אם הם לוקחים אותו לקייב ולא מחזירים, אבל מורן אטיאס, בניגוד לציפיות הנמוכות, עמדה במבחן ההנחייה בצורה מצויינת. גם כשהיא עשתה טעויות (ואלוהים יודע שהיא עשתה טעויות , ואבשלום קור בכלל היה מעדיף לשמוע את מומי לוי שר מאשר את צורת ההגייה שלה), חפתה עליהן בחיניות וסימפטיה שגרמה לנו לסלוח לה. והעובדה שהיא שיבוט פרפקציונלי היסטרי חיצונית גם לא הזיקה לה.
הבעיה במורן היתה, שבעוד רמת ההנחייה לא רעה יחסית למודלים הישראליים (יעל בר זוהר מנחה את רוב הטקסים, ז"א), רמת העברית היתה איפשהו בתחתונים. ותאמינו לי, אנשים רצו לחפש אותה.
כל מילה שניה שלה היתה באיטלקית. עכשיו, אני בהחלט פתוחה לקולטורות חדשות, אבל אני לא מוכנה לשבת בבית ולשמוע משפטים שלמים באיטלקית ("פבריציו דה לה דינניו! טולה בולה!! טון טון! ג'אקאפאקא!"), ואחר כך עוד לחשוב שמשהו לא בסדר איתי. בנוסף, איפשהו בשלב הניקוד היא החליטה לעבור לצרפתית ובכל פעם שהגיעה לספרה 12, היא צעקה בגאווה:"דוספואה"!
עכשיו, בפעם הראשונה זה נתן תחושת אירוויזיון אמיתית. בפעם השלושים מיליון זה סתם היה מעצבן.
העניין האחרון לגביי מורן היה שבקטעים מסויימים מאוד בטקס, היא התחילה להתנהג כאילו היא מדברת עם חברים שלה מהשכונה, והיא עוד שניה קופצת מהברזלים הכתומים עליהם היא יושבת לנגוח במישהו. כך, כשדיברה עם בוני גינזבורג, ניסתה לדובב אותו שעתיים (בכוח!) בנוגע לאיזה שיר הוא אהב הכי הרבה. העניין הוא, שכרגיל, בוני לא תפס.
ודידי.
דידי הוא מנחה רדיו משופשף, בדרן, שחקן ואוהד קבוצה צהובה. את הכל הוא עושה באופן שלא גורם לי יותר מלהרים גבה במבט נבוך ולזפזפ הלאה.
הבעיה איתו, בקצרה, היא שהבחור קרצייה. כמובן שאת זה עוד ידעתי לפני שהוא נמרח על מורן אטיאס כזינאדין זידאן מיוזע על כר הדשא בברנבאו, אבל השיא היה כאשר רץ למיימונית כל שניה:"איך זה לקבל 12 נקודות? איך זה לקבל עוד פעם 12 נקודות"?
שירי, סלסלה "תודה רבה" לכל מעריציה תחילה, ונהנתה מהמעמד. אבל בפעם ה12 שהוא שאל אותה את השאלה המעצבנת, היא כבר נתנה בו מבט נבוך ואמרה:"אממ...תודה, תודה רבה".
מה ציפית שהיא תענה על השאלה הזאת, לעזאזל?
תלבושת אחידה
בעוד בטקס פרסי הסרטים הישראלי התרגשתי מהביגוד בטוב הטעם (באמת שיחקו אותה רוב האורחים), באירוויזיון, תחרות גרנדיוזית לא פחות, התלבשו כל המתמודדות בתלבושת אחידה הכוללת מפת שולחן פרסית זהובה עם מחשוף שנראה בבירור גם ממילאנו.
שירי, דניאלה, שרונה, מרב וכל שאר הפרחות שלא היו זהבה בן באו בדיוק באותה השמלה. זה היה כל כך מביך. אני זוכרת שקרה דבר כזה באוסקר פעם אחת עם גולדי הון ועוד שחקנית שלבשו שתיהן דונה קארן ודיברו על זה שנה.
ובכן, צפו מחר לביקורות קשות על כך שכל האירוויזיוניות הגיעו בבגדים של גיל ריבה.
שרודניאלה מפשלות
ובעוד העולם ואחותו התנגח בשאלה התהומית:"מי יקחו? -שרודניאלה או שמיימון"?, הצביקיות החליטו לקחת חופשה ולנקות את הראש, נגיד, ממוזיקה.
בסופו של דבר הן התייבשו עם כך וכך נקודות, שממש לא מגיעות למספר דו ספרתי. כן. עד כדי כך גרוע. קצת יותר מגילה של חברתו של האבא פיק.
ושוב עולה המנגינה
מי שאומר ששירי קדם האירוויזיון היו גרועים אמש, כנראה ישן ב16 שנה האחרונות בהן המאורע התקיים במרתף של בית הדירות של המנחה, שממש במקרה היתה תמיד עדן הראל. הוא שודר בשעה חמש במקום "זאפ לראשון" (הפסד גדול באמת), והזוכים של הטקס הזה היו בד"כ להקת "שמייח" (או שקראו להם באולינג? או חסה? או שזה היה שם השיר?), אז אל תזיינו לי פה על רמה נחותה, רמת השירים היתה גבוהה יחסית. הרקדנים היו מצויינים. הזמרים והזמרות היו אחלה, ואפילו צביקה פיק היה בסדר. רואים, גם אני יכולה לפרגן. זה לא הורג אותי (זה כן, אבל באיטיות...).
טוב, אז מחר אני הולכת לישון אצל ורוניקה. הטרייד המוכר: בנדוד בל תמורתי. זה הולך להיות אקסטרא כיף, כי ההורים שלה טסים לחו"ל, ואפשר לעשות דברים מגניבים שלא עושים בדרך כלל כשבני הזוג בל בסביבה. לדוגמה - לצחוק.
כן, הם לא חובבים גדולים של האקט הזה. מצד שני, זה מסביר את כמות הפסימיות הבלתי מתקבלת שיש באמלי ובנדוד בל. רק ורוניקה יצאה עוד איכשהו בסדר, וגם זה כי היא ברחה לאילת ישר איך שהשתחררה.
נצא למועדון, כמה כיף. לא הייתי במועדון בערך מיליון שנה. אני לא חובבת מועדונים, ולפי איך שהמצב מתקדם, נראה שהפעם הבאה שאראה מועדון אחרי מחר, יהיה בו אחיות פיליפניות וקטטר מתנה לכל הנרשמים עכשיו.
סיד דווקא שמח ומרוצה מכך שאני מתפנה לורוניקה. כך יהיה לו זמן לנשום, דבר שהוא לא זוכה לו הרבה בימים האחרונים. למעשה, כשהודעתי לו על הבשורה הקשה הוא נופף לי בהתלהבות לשלום (זה היה רמז?).
חייכתי לי. "הלואהה"! נפנפתי בידיי חזרה.
"הלואהה זה היי...", הוא צקצק בלשונו. שיהיה.
המאבטח בבניין בעבודה שלי הוא רוסי. כל זה לא היה מעניין מבחינתי, לולא היה בעל מבטא אמריקאי כבד.
אני רק יודעת שיש לו חוש הומור ממש מוזר, ואני מבססת טענה זו על כך ששאלתי אותו היום איפה אני יכולה לזרוק הפחית שלי.
"תזרקי אותה בפח שם", הוא הצביע לי על דלת.
ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה, וכשנכנסתי לזרוק לתוכה את הפחית, המניאק סגר עליי את הדלת והתחיל לצחוק.
משיצאתי (ויצאתי אחרי 3 דקות של טינופת ובחילה, אשכרה הקליפ האחרון של מרילין מנסון), האידיוט לא הבין למה אני לא שותפה לצחוקו המתגלגל.
"זה היה בצחוק", הוא יידע אותי. דיי, אני חשבתי שזה היה ברצינות.
"כן, אבל זה לא הצחיק", חששתי שעולה ממני ריח של כרוב מאודה.
"הא...מצטער", הוא התנצל.
"דחוף את זה לתחת שלך", חייכתי אליו בנעימות והלכתי. כן, ביומיים האחרונים פקעה סבלנותי לאנשים. גם ככה אפשר (ואפילו כדאי) בלעדיהם, אז למה לעשות את ההקשר המעצבן הזה ביני ובין העולם, הא?
מי האיש\ה הכי חייכן\חייכנית שאת\ה מכיר\ה? חברה של אמא שלי, שהיא גם האישה הכי מקסימה שאני מכירה. הא, וכל מי שיש לו אייסיקיו/מסנג'ר עם גרסה משודרגת. כמה זמן את\ה מכיר\ה את החבר\ה הכי טוב שלך? מתחילת כתה ט'. ואת ורוניקה, שהיא גם בת דודה שלי, בערך מאז שלמדתי לדבר (מהר מאוד, איך שאתם מכירים אותי). יש מישהו מחבריך שמכור לממתקים או לסוכר? ...? יש מישהו שלא? האם פעם מתחו אותך ממש חזק? פעם. רציתי להיות גבוהה, אז פטריק תפס לי ברגליים ואמא בידיים. זה לא כל כך הצליח, אבל נדמה לי שפרקתי כתף. האם אתה אוהב למתוח אנשים? אין לי העדפה מיוחדת, אבל אם הם צריכים עזרה בלגבוה, אז...אני מניחה שאין לי בעיה עם זה. מה, זה הכל?
אגב, קראו נא את הקטע הבא, שהזכיר לי מכר ותיק באופן מיוחד מיד כשהביא אותו לתשומת ליבי אדם יקר, המעדיף לא להזדהות, אך לקח לידיים כמה דברים (את כתובת האי מייל הזמנית, IP ופרטים נוספים חשופים ופרוצים של אדון ממ, AKA פרנצ'סקה), וראו לאן הגיע:
מאז שהתחלתי לכתוב פה, כבלוגר נלהב אך נאיבי, היו לי לא מעט חיכוכים ומחלוקות עם יריב חבוט. על פי מדיניותו הטוטליסטית, כל הבלוגרים חייבים להיות עושי דברו, בבחינת "ראה וקדש".
אבל אתם מכירים אותי, הנני אדם העשוי ללא חת, ושום איש מחשבים ממושקף או מגלומן לא ירתיעני מלזעוק את דעתי. ולפי קו זה, הרשיתי לעצמי לנצל את חופש הדיבור המצומצם שאופשר לי, ולשמש אופוזיציה לוחמת כנגד שורה ארוכה של פעילויות אינטרסנטיות שלא אהבתים (המכירה לנענע, הדממת הקאונטר ללא פיצויי שילומים, ועוד).
אף על פי כן, שמרנו שנינו, אני ויריב חבוט, על סטטוס קוו מסוים - מעבר לוויכוח הרעיוני, שלא היה על רקע אישי, התעסק הוא בענייניו ואני בענייניי.
לאחרונה חלה הרעה בולטת ביחסו אלי. הסיבה היא כפי הנראה הפופולריות הגואה שלי, והעומדת בסתירה ברורה למאמציו הבלתי נלאים לגמד ולהשפיל אותי (כהמחשה, מעניין לציין שהבלוג שלי "נקלע" למקום האחרון בטבלה שלו, ובדיוק אז הוקפאה הטבלה לחצי שנה...)
אבל שיא השיאים של הנבזות היה התרגיל המסריח של הפרו הכפוי "שנתחב באחוריי", כמו שהתבטאו בוולגריות חלק מתומכיו, מלחכי פנכתו.
כמוזטל המנוול, אין לי בעיה לספוג השפלה אחר השפלה מאנשים שזוהי מומחיותם. איני מודאג. יש לי חוסן נפשי אדיר, ואגרוף של ברזל, שיתקוף כהרף עין לכשתגיע שעת הכושר.
ואולם איך? חבוט משחק פה משחק מלוכלך, הוא פשוט מתעלם מכל המסרים הנואשים שלי בבלוגו, ובאימיילו. כל תחנוניי לביטול הפרו, נענים בפרצוף של דג מלוח.
כפקיד ממשלתי הנהנה משרירות לב, כך גם מטרתו של חבוט אינה אלא להתעלל ולהתעמר בי. הוא מתעלם ממני כדי לזרוע ספק - אולי לא בצעתי כהלכה איזו פרוצדורה נוספת ומעורפלת הדרושה לביטול הפרו?
אך פרצופו האמיתי נחשף בשרשרת אימליים בינו לבין "יולקס", הבלוגר שאמור היה לקבל ממני את הפרו.
יולקס: מאמייול עם יריב עלה שעצילה היקרה שלך ביקשה שלא לתת לך להעביר את הפרו לאף אחד.
נתקעת עם זה חזק.
למותר לציין שמדובר במהלך שאינו חוקי ואינו מוסרי. עצילה לא יכולה לקבוע לחבוט לכפות עלי פרו. גם חבוט יודע את זה, אך שחיתות מידותיו הזועקת לשמיים אינה מטרידה אותו כלל.
הרוע מדבק. גם מגיביי העדריים קולטים זאת. במקום להתרעם על קשיחות הלב, הם מצטחקים מהתעלול, לא מעלים בדעתם שאולי מחר יגיע תורם לשמש מטרה לחיצי ה"הומור" של הקלגסות החבוטית.
אז מה עושים?
בפוסט הקודם, דברתי על קלף סודי, אחרון ומסתורי, שנשאר בידי, ויעזור לי "לשכנע" את חבוט לבטל לי את הפרו.
מהו אם כן אותו קלף סודי, שיהפוך את הקערה על פיה, ויכריח את "השליט הכל יכול", למלא במלואו את רצוני, ולהשיב לי את תוכנת הלא-פרו הישנה והטובה?
"אני לא הייתי מתגרה באול מייטי יריב חבוט, לו הייתי בעמדתך כפוית הפרו", כתבה לי המגיבה המפוחדת ג'ין-דו.
ובכן, רבותיי, הקלף הסודי הוא אומץ לבי. על קידוש הצדק והחירות, לא אהסס, ואהיה מוכן להקריב את עצמי, ואפילו להסתכן "בקרב התאבדות" כנגד מי שבבעלותו כלי משחית מוחקני מהסוג המרושע ביותר.
החלטתי היא סופית - למות או לבטל את הפרו.
ממילא איבדתי כל עניין וטעם בכתיבת הבלוג בצוותא עם השותף החדש, שספק רב אם לא מדובר בתוכנה מרגלת המעבירה עלי ידיעות מרשיעות ומפוברקות, לגורם שאינו חפץ בטובתי.
החלטתי כי במידה והפרו לא יבוטל, אתקוף את הבלוג של יריב חבוט בזעמלקים
.
BUSTED.
מובטל מוזטל מנוול, או איך שלא קוראים לך, בתור מלכת סאדו מאזו בפוטנצייה, כישורי הקליעה שלך שווים לכישורים הווקאלים של סנדי בר. אני לא יריב חבוט. לפחות לא שידוע לי.
ומכיוון שאתה פותח מלחמות בחזיתות שונות ומשונות בישראבלוג (תמיד תהיתי למי יש כל כך הרבה זמן, ובכן- למובטל. ולמנוול), יש לי עכשיו יותר מאת הכלים הדרושים לתקוף חזרה.
ואני לא בטוחה כמה אתה רוצה לאבד את כל הפורנוגרפיה היקרה הזאת במחשבך, בגלל עניינים כה פעוטים, כגון, קנאה. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
