יום אחד השבוע, פשוט התעוררתי עם 39 מעלות חום. אני לא יודעת מה היתה הסיבה המדוייקת, אך היה לי זמן רב לחשוב עליה בעודי צועדת בנחישות עם פשושון בגופיה דקה באמצע הגשם של יום ראשון ותוך כדי ישיבה בתוך האדים של עצמי במעיל חרמונית בחמסין אתמול.
מה שבטוח הוא - שעכשיו אני חולה. אול אינקלודד. ההזיות ("אמא, חשבתי שהיום שלשום"/"היום באמת שלשום, ישנת 14 שעות"), הזיעות ("פרנצ'סקה, אני רואה שעשית אמבטיה."/"לא עשיתי"/"הה, מריחים"), וכושר הביטוי של צימוק שישב על הצלחת מט"ו בשבת 86 (או אפילו יותר גרוע- של רוני).
אחת ההסתייגויות המעטות שלי ממחלות (ותאמינו לי, מעטות: עושים בשבילך הכל, את לא הולכת לעבודה ויש לך אישור מהעולם לא לצאת מהמיטה), היא שטווח הזיכרון שלי בהן שואף ממאיית השניה לשניה. מה שאומר שכשאמא שלי אמרה לי שהיא דווקא כן העירה אותי לראות "ימי חיינו", לא הסכמתי להתעורר.
"אבל מה בדיוק אמרתי"? לחצתי.
"בולוקולודקצ'צביקהדויטשזהקקי".
הא.
כמה ימים אחרי הסערה הטלוויזיונית שעשתה "טלנובלה (ע"ר)" (כמדומני, לא היה אדם שאמר בדרך זו או אחרת שהתפקיד הבא שתקבל בר-זוהר בפריים טיים יהיה כפוסטר בחדרו של איזה נער מתבגר. הו, אגמוש, והנה לקחו לך עוד תפקיד), ראיתי את יב"ז יושבת בבית קפה פינתי/שכונתי ושיקי במה-זה טירוף (כזה שלאלון ליטבק בטוח לא תהיה בעיה למלצר בו, ז"א), עם כלב (כלבה? מראה?- טוב, זה היה נמוך. ממש נמוך. לא נורא. גם היא), ואיזו פרסונה לא-טלוויזיונית שאינני מכירה.
יב"זאב ("יעל בר זו-ארץ,בקרוב") נעלה פלטפורמות שמהן בקלות רואים לא פחות מהנוף בקומה ה-20 של הסיטי טאוואר. למעשה, בעודי תרה אחר חנות מסויימת שאני מחפשת כבר בערך, ארמ, יובלות, חשבתי לרגע אפילו לעצור מחיפושיי ולחכות לראות אם היא גם מסוגלת לדדות על הדברים הללו. אך מכיוון שלחלוטין לא הייתי בטוחה שמדובר ביב"ז בכבודה ובעצמה (כי במציאות היא לא בדיוק נוטפת שמן תינוקות וסקס אפיל כמו בפרסומות ל"פוקס". למעשה, היא נראית כאילו לקחו לנו את יב"ז, הכניסו לדלי אקונומיקה והוציאו ישר לבית קפה), המשכתי הלאה.
בדרך חזרה התברר לי שכרגיל- צדקתי. זאת היתה יב"ז, ואני מבססת את טיעוני על כך שעל יד הבלונז' הלבנבן ומשקפי השמש הכהים, מיד התאספו כל המלצרימ/ות וניהלו דיון ממש סוער, על כוכבת הסרטים העצמאיים (אם אתם מבינים למה אני מתכוונת... ואם לא, אז איפה לעזאזל אתם חיים?).
ואם לא די בכך שטמפרטורת גופי חמה דיה כדי להשתין מרק איטריות, כל צווארי וידיי התמלאו פריחה אכזרית (ונשבעת, לא מפרטת יותר מכך בפוסט הזה). עם הגירודים זבי הדם הבלתי סופיים והחשק העז למצוא את מותי כשמעדרים מנסרים את גופי עוד יכולתי להתמודד, אבל עם זה שסיד צלצל באינטרקום, ודרך המצלמה יכולתי לראות אותו מחייך וטוב לב, כבר לא יכולתי.
"היי", צייצתי כאילו דבר לא קרה.
"היי..", הוא היסס, ואז ניסה בעדינות להוריד את הפוך מראשי.
"לא לא לא! לא לגעת!" צווחתי.
"טוב. תיחנקי בשקט", רטן.
"למה בשקט?- ספר לי איך עבר עליך יומך!"
אז הוא סיפר. וסיפר וסיפר. ואני התגרדתי, והתגרדתי והתגרדתי. ובסופו של דבר הוא תפס אותי לא מוכנה ומשך ממני את הפוך, חושף את עורי הלבן והמגורד פורח כמאיה בוסקילה בכל פעם שהיא מריחה מצלמה.
ומאותו היום והלאה, לעד אקרא "פרחה" (מהמילה פריחה, אבל כנראה גם כי באותו היום הגנתי בחרף נפש על שמה ה...לא רע של ג'סיקה סימפסון).
והיום, בעודי קודחת במיטתי, זיפזפתי בשלט בערוצים סביבות 12 בצהריים, כשנפלה התחנה על 22. היה שם מופע סטנד-אפיסטיות בהנחיית ענת ברזילי. אני חייבת להודות, אחרי אירוע כזה קשה מאוד לעודד אותי. אם אתם לא הולכים להרים משהו סביר, עדיף שלא תרימו בכלל (ושמישהו יגיד את זה גם ל"אהבה מעבר לפינה"), כי זה היה נורא.
ישבה שם גברת לימור בלוקמן, מחוייכת ופול-אוף-הרסלף כתמיד, וסיפרה על איך כמעט נאנסה בדרך חזרה מהצבא יום אחד (זה היה אמור להיות קומדייה שחורה, אבל חוץ מהשורשים והשילוב הלא-מובן בין טייטס "דפוקותי" שלא מכסה אפילו את פס התחת לחולצת צווארון ועניבה, לא ראיתי הרבה שחור שם).
היא באמת טיפוס, לימורי. אבל מה שבאמת יכול להטריד את מנוחתי (שזה לא קשה מידי, בהתחשב בעובדה שבמצב הצבירה הנוכחי שלי, יש לי מנוחה כל היום), זה שיש לה גם בן. ילד. כזה שהולך לגן, לבית ספר או לבית בושת. תלוי לאיזה מסגרת היא שלחה אותו. אתם אפילו מתחילים להפנים את הבושה והכלימה שהילד של לימור בלוקמן מרגיש בכל פעם שהוא יוצא מפתח הבית?
עזבו שניה את הנידוי החברתי וכל זה, אפילו בפרטים הקטנים זה היה מפריע לי עד מאוד. נגיד, בכל פעם שהייתי רואה את הפרסומת: "Got milk?".
דה הל איי דו.
קצרים
יושבים בפאב ביום שבת.
יעל:"אני נוסעת עוד שבועיים למסע לפולין".
מייקל:"תהני".
יעל:"אני אהיה חייבת, אחרי ה1500 דולר ששילמתי".
מייקל:"1500 דולר?! למה מי מת?!"
אני:"שש מיליון, היטלר אחד והמון סינים קטנים ופלספנים".
יושבים בפאב ביום שישי.
אני:"באמת, חיפשתי הרבה זמן את הפוסטר "החומה", של הפינק פלויד".
אלכס:"יש ל"תומר"*.(*תומר= החנות הזאת בדיזינגוף סנטר שלא מכניסים אותי אליה מחשש שאתעטש ואדביק את כולם בנורמאליות).
שירנסיטה:"נו אז מה אם יש לתומר, היא בכלל לא מכירה שום "תומר"! למה שהוא ייתן לה את זה"?!
(נדמה לי שהבטחתי שאני לא אפרסם את זה, ובכן, אם כן - אני חייבת לך התנצלות. אז שמרי את הקבלה ותחזרי אליי עם זה עוד 140 שנה).
יושבים במגרש ביום ראשון.
ברטראן:"שברתי את הרגל." (ואני חשבתי שהגבס מכף הרגל עד המפשעה בערך היה פשוט הדרך החדשה של ברט להודיע לנו שהוא "אין" וויד דה פאשיון).
אני:"לא נמאס לך לטפס על עמודי חשמל"?
ברטראן:"לא מצחיק. לידיעתך, נפצעתי בכדורגל"! (משחק בליגה ג').
אני:"די! מה קרה, נפלת מהספסל?"
יום ראשון, מחכים שהפקק ליציאה מבלומפילד יגווע.
אני:"אז איך זה להיות מינוס רגל"?
ברטראן:"אז איך זה להיות מינוס שכל"?
לא משהו, אני חייבת להודות.
ועכשיו, לרגל השגעון שתקף את העולם, רשימה של הדברים הכי לא במקום שיצא לנו להתקל בהם לאחרונה:
-בריאן מ"הכי גאים שיש מקבל סרטן באשכים" (נגמרו לכם הרעיונות?-תחזירו את אמט לטדי, תהרגו את מייקל ותעשו משהו עם התספורת של הילד ההוא עם הפה הגדול, שאימץ בן).
-המשפט של מייקל ג'קסון. (אותו מאשימים שהוא עשה את זה עם בובת פלסטיק מול ילד, והוא טוען שהבובה גרמה לו להתפרק קודם. העניין הוא שאני הבנתי את המוזרות הפרוורטית של ג'קו הרבה לפני המשפט הזה, הקודם, האירוע עם התינוק שלו והחלון בגרמניה והחשדות התמידיות בו. כי אתם חייבים להודות, מכנסי עור צמודים? לגבר?).
-מאיה בוסקילה מתנדבת לזק"א (למה שלא תצטרפי אליהם?).
-התספורת החדשה של רן דנקר (כי זה הכי נינט לפני שנתיים ב"ערב טוב ניצנים". תחתוך. תחתוך מהר. גם ממנה, אני מתכוונת).
-ג'יילו בהריון (כי זה הכי שקוף שאם תצא בת היא תקרא לה "שונטל"/"אורטל"/"מורטל").
-בריטני ספירס בהריון (כי זה הכי שקוף שהיא תצעק:"הדבר הזה צורח עליי"!! כשהוא יצא מהרחם).
-הקליפ החדש של סיארה (כי אחרי "Goodies" המקפיץ, קולטים פתאום שבלי הביפים ההיפ-הופים המשובחים, הושרצה לה עוד פרחה שידעה עם מי לשכב לתעשיית המוזיקה העולמית).
-יציאת תוכנייתו של אסף הראל לפגרה (דווקא כשענבל גבריאלי ורוחמה אברהם יוצאת בקמפיין דוגמנות מושקע של ביגוד?- זה היה יכול להציל לך את הרייטינג).
אפילו לא.
בברכת "תנו לי אדוויל או שאני מתעלפת", פרנצ'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
