הפוסט הבא הולך לצאת מבולבל. כמו הבעת הפנים של מורן אטיאס בתוכניתה החדשה בערוץ 10 "דיל או קיל", כמו רצף האירועים שעבר עליי אתמול, כמוני.
"תתלבשי", הורה לי אלכס טלפונית.
"את זה אני לא שומעת מבחורים הרבה לפני סוף הערב", עניתי בלבביות של מישהי שכרגע נמצאת בהלוויה של עצמה.
"יוצאים ללכת", הודיע לי.
"אלכס...", היססתי ,"אני יודעת שאתה רוסי ועולה חדש והכל, אבל אתה לא יכול להדביק ככה שני פעלים ללא כל קשר. אין דבר כזה "לצאת-ללכת" זה כמו "לשיר-לרקוד..."
"תסתמי כבר", ירה לי,"התכוונתי שיוצאים למועדון -"הלכת", בכפר ויתקין."
"אה. אז יצאתי דפוקה", כחכחתי בגרוני בעצבנות.
"מה חדש תחת השמש"?
ב22:30 אסף אותי ההרכב המצומצם שתכף אפרט עליו מאולם האירועים בו חגג איזה בן של חבר של ההורים שאני לא מכירה (את הילד, לגבי ההורים יש לי מושג קלוש או שניים) בר מצווה. הבר מצווה היתה כייפית, מהנה ושמחה (עד הרגע בו התבשר לי שאני צריכה להגיע אליה. וזה לא נגמר- ביום ראשון אני מוזמנת לחתונה. ובסופהשבוע, בעזרת השם, אולי אפילו לטקס השכבה של אחד מהחוגגים)(זה בד"כ מה שקורה אחרי הסדר: ברית,בר מצווה וחתונה. כמובן שיש כמה גירושים באמצע, אבל לטקס הזה בד"כ לא מזמינים המון משתתפים ופותחים שמפניות. אלא אם כן קוראים לכם פנינה רוזנבלום). בקיצור, יצאתי מהפריק שואו המטורף ההוא, שכלל פרחות בבגדים מוזהבים והמון ילדים מהכתה של העולל, שהתחפשו ל"צעקה" ודרגון בול זי או משהו בסגנון, והבנות?- טוב, מה שהן בדרך כלל לובשות לפורים: הרבה כלום, פלוס גרביי חותלות שהן הוציאו ישר משנות השמונים, פלוס חצאית קצרצרה וכמעט בלתי מורגשת. שגם אותה הן עוטות על הזרוע הימנית.
חיכו לי במכונית אלכס (אוטוטו 20, חייל מדוכדך שבכל פעם בה הוא שוכח לעשות טלפון במשרד בו הוא משרת כפקיד, מיד צורח עליי בהיסטריה שהוא הפר את הכללים של אמנת ז'נבה), רועי (19. חייל לא מדוכדך, למרות שלו דווקא יש סיבה טובה מאוד עכשיו- הוא הגיע לשלב שהתחיל לגדול לו שיער על הפנים. התוצאה- פאות הלחיים שלו מסתיימות איפשהו באזור המפשעה, והזקן שהוא גידל הופך גם את הרב עובדיה בתקופות טובות, ליורש החדש של בקהאם בפרסומת לג'ילט) ואלה (20. פקידה בקריה, אותה אתם מכירים ותכירו בהמשך כמישהי שנמצאת רק בפוזיציה אחת: עמידה בשילוב ידיים, עם סיגריה בוערת ביד אחת ובחור בין הרגליים בשניה). קפצתי לתוך האוטו, הדלקתי את המערכת סטריאו והכרזתי:"חבר'ה- נכנסים לאווירה!"
נפלתי על התוכנית של יוסי סיאס שבדיוק אמר בקולו העמוק והאיטי:"והרגשת פגועה"?- כמה לא סרט נעורים אמריקאי מצדי. להיכנס לאווירה היה יותר קשה משחשבנו, מסתבר. בייחוד לנוכח העובדה שרועי שכח פרט קטנטן לפני שיצא מהבית (ולא, אני לא מתכוונת לזה) - קייס הדיסקים שלו. כאלטרנטיבה, נאלצנו להאזין לשירים ברדיו, שכללו את הספייס גירלז, שירי שנות השישים, ולקינוח, דבר שללא ספק הכניס את כולנו לאווירת ה"בואו ניכנס חזיתית במשאית של תנובה": ticket to the moon של ELO. ועכשיו נשאלת השאלה - האם זה יכול להיות איכשהו עוד יותר גרוע? לא? בטוחים? גלגל הצלה? נסו שנית?
-בנוסף לכל אלה, רועי התחיל לשיר.
כשהגענו ל"לכת", נאלצנו ללכת (בלי מרכאות, לצערי) הרבה ברגל כדי להגיע לתור שהשתרך בערך מצומת פולג. וזאת עוד היתה רק הסלקציה.
"אל תדאגו, אני מכיר אנשים", הרגיע אותנו רועי. לא דואגת מותק, אחרי הכל, אם יש אדם אחראי בעולם הזה- זה ודאי אותו אחד שמגרד אצות מהספינות בחיל הים בעזה וקורא לזה:"תפקיד קרבי".
העניין הוא, שרועי צדק. הוא בהחלט הכיר שם מישהו. סלקטור שהתחפש לדבורה. הקאטצ': הסלקטור התחפש לדבורה. כל הסלקטורים היו דבורים. לך תמצא את חבר שלך בתוך הדבר הענקי הזה (התחפושת, לא אורית פוקס).
"מבנה גוף",ניסיתי לכוון אותו.
"רגיל", הוא ענה לי.
"גובה?" שאלתי.
"ממוצע".
"בקיצור, חבל שלא הבאנו תרמוס".
"לא, זה בסדר. קוראים לו אמיר, אני פשוט אצעק את שמו".
"כמובן",הנהנתי נמרצות, "איזה מזל שיש רק אמיר אחד בארץ הזאת".
עברנו את הסלקציה. תחנה הבאה - הצגת מסמכים מזהים. קאטצ' שני: לפרנצ'סקה אין שום סימן מזהה, פרט אולי לעקביה המחודדים והחדשים מבית 'אלדו'. אבל זה לא כל כך נחשב.
"תעודה מזהה", ביקשה ממני הבהמה ליד קופת הכרטיסים.
"שכחתי באוטו", נפנפתי אותה בחוסר סבלנות.
"יופי, אז צאי לי מהדרך ודברי איתי כשהיא איתך", היא הנחיתה אותי לקרקע בחיוך שטני.
"נו, את לא מאמינה שיש לי 18"? עליתי לאוקטבות גבוהות, "יעזור לך אם אתקשר לאמא ואבא שלי שיאשרו לך"? גיחכתי בציניות. היא נתנה לי מבט של:"רעיון גרוע, בייבי", ואני נאלצתי להחזיר לה באחד של:"צודקת. איך שאני מכירה את אמא שלי, היא היתה עונה משהו בסגנון:"אין לי בכלל בת"/"אני עקרה" או:"שוב פעם היא ברחה לי מהבית?! היא בת 12, תחזירו אותה מיד".
"מה אני עושה"? שאלתי את אלה.
"לוקחת תעודת זהות של מישהי שכבר נכנסה ודומה לך", היא ענתה לי ללא היסוס, כאילו מדובר במשהו בסדר היומיומי שלה: (8:30 -לגנוב ת.ז 8:40- לפרוץ לבנק אוצר החייל...). סרקנו את הסביבה למצוא מישהי שדומה לי.
לא מצאנו. הכי קרוב היתה בחורה בלונדינית תכולת עיניים עם פיגמנטים כמו שלי, שגורמים לנו להראות ברחבת הריקודים כמו זרחן אנושי. ביקשתי ממנה את תעודת הזהות שלה, והיא התנדבה מיד.
"בטח,קחי", היא חייכה אליי. היא היתה לא רעה, פתחתי את התעודה והסתכלתי על התמונה.
"יצאתי גרוע, מצטערת", היא התנצלה בפניי כאילו אני כולי הסיימון קיואל של אודישן ב"דוגמניות".
"זה לא ילך, היא לא תאמין שזו אני", הושטתי לשלומית באר חזרה את התעודה המזהה.
"תקשיבי לי",תפסה אותי אלה מהאוזניים,"זה ילך, את פשוט תשנני את התאריך לידה שלה ותנסי לעשות הבעת פנים כמו שלה". עכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם, שזה מעשה ממש מטופש. שפרנצ'סקה מצאה דרך מתוחכמת ומקורית להיכנס. נגיד, פתתה את השומר שעמד שם, עשתה לו עיניים וגרמה לו להגיד שהוא הבנדוד שלה. ובכן- אתם טועים. כמו גדולה, ניגשתי למניאקית עם תעודת הזהות המפוברקת, והבטתי בה בחוסר סבלנות משווע.
"שלומית באר"? היא שאלה אותי. הידקתי שפתיי לתוך פי וקידרתי את גבותיי, כדי להראות יותר דומה לה. בדיעבד, אלה אמרה שנראיתי כאילו סבלתי מעצירות נוראית.
"זאת אני", סימנתי לחיוב קלות עם ראשי.
"תהני", היא הגישה לי את התעודה בפנים חתומות.
"תהיי בטוחה".
בפנים, כל הארץ צהלה ושמחה. ליטרלי כל הארץ: נוער מכל חור בו יש כביש היה שם. על רחבת הריקודים היה מקום בערך כמו בחזייה של יבז'"ז'. עמוס, דביק, לח ומגעיל, בדיוק כמו דיון בכנסת, הובילו אותנו רועי ואלה ישר לרחבת ההיפ הופ.
"כל השירים של ההיפ הופ נשמעים לי אותו הדבר", עיקם אלכס את אפו בחוסר עניין.
"נכון, אבל אין לנו הרבה ברירה", משכתי את שתי ידיו לכיוון אמצע הרחבה והתחלתי לרקוד. הוא לא שיתף פעולה, ואני לא הייתי במצברוח לשחק "גננת", אז יצאתי לרחבה לחפש פרטנרים אחרים לריקוד. מצאתי בחור חתיך למדיי (טוב, חתיך לאללה), שהתעניין בתנועותיי המגוונות, של מישהי שחייבת להזריק מנה לפני שהיא מתפרקת לאלפי חלקיקים או לפחות עושה מעשה מטופש כמו לשפוט בכוכב נולד, ורקדנו לנו ב"כיף, בפנאן! בפנאן"! (כך אומר השיר. מייסדי "הפינגויין" מתהפכים בבית אבותם). הוא היה ענק. מאוד חתיך, מאוד מסוקס, מאוד נוטף "אני פיור פאן, השתמשי וזרקי אותי כאוות נפשך". ואני יכולה להגיד לדבר כזה לא?-לא. זאת אומרת: כן. אני אסכים מיד. היה אחלה.
כשחזרתי לרחבת ההיפ-הופ, מצאתי את אלכס במצב קשה. הוא היה מלא עוויתויות, בפנים מיוזעות ומאומצות ותנועות בלתי-רצוניות.
"אלכס, אתה בסדר", נגעתי בכתפו קלות.
"כן", הוא ענה לי מרוכז, "אני רוקד"!
יצאתי לחפש את רועי ואלה. הם היו מרוחים אחד על השני כמו שרון איילון ו(ו. פה זה נגמר. שימו על ידה גבר והיא תמרח עליו).
"בואי", רועי נטש אותה לטובתי וניסה לרקוד איתי תוך כדי נגיעות מרפרפות באזורים האסטרטגיים בגופי.
"לא עכשיו, עפתי לשתות", סובבתי לכיוונו כתף קרה והלכתי לכיוון הבר.
"לשתות?" אלכס זקף את ראשו.
שתינו ייגר. ואני גם 4 רדבול. ועוד כמה דברים לא מזוהים עוד בתחילת הערב, בבר מצווה. ואם לסכם את זה כמו שצריך - תפסתי ראש. יכול להיות שהפלתי אותו מפאת שיווי משקל, אבל תפסתי.
"בוא נלך לרחבת הרוק", דחפתי אותו לכיוון הרצוי.
רוק. אתמול למדתי שהמושג "רוק", די גמיש ומשתנה ממועדון למועדון. לדוגמה, אם ב'אזימוט' תקבלו בלייר, מיוז ובימים טובים איירון מיידן ודרים ת'יאטר, ב"לכת" תקבלו פינק, שבק ס' ומדונה. הא- וכמובן, Hands up.
את ריקוד ה"האנדז אפ" אני יודעת בעל פה (שלא כמו ה"לאטינוס", בו אני מתעקשת לרקוד יחד עם כולם, שורה ראשונה, ויוצאת כל לילה עם נזק של 14 זוגות רגליים), וכך גם החתיך ההוא מכמה פסקאות למעלה.
הוא רקד עם החברים שלו על הבמה את השיר בתשוקה (בקטע של: "all your love" הוא אפילו קפץ וניענע את הישבן. ממש נכנס לזה. חבל שאין לי היטמן 84 בבית), וכשראה שאני שותפה למוזרות, סימן לי כמה פעמים לבוא לרקוד איתם בקדמת הבמה. ועכשיו, אתם בטח אומרים:"היא פישלה בכניסה, אבל לכאן היא לא נכנסת. פרנצ'סקה? האנדז אפ מול 90% מהטינאייג'רס בישראל?- הגיוני כמו אליענה בקייר בווסטאנד.") אז זהו- קבלו ביטול. כמו גדולה, רקדתי את השיר המביך יחד עם כולם (אני צריכה להפסיק להגיד "כמו גדולה",זה מוציא אותי ממש קטנה, או ממש צופית גרנט. תלוי איך מסתכלים על זה).
סיימנו. התיישבנו על אחת הספות ועישנו נרגילה (הם עישנו נרגילה, ז"א. אני נפנפתי בידיי בהיסטריה ועשיתי פרצופים של פולנייה שבישרו לה שהבן שלה הולך להיות עו"ד ולא רופא) . רועי הלך להתמזמז עם מישהי בשירותים. אלכס הלך להשתין שם.
"תשע שיחות שלא נענו מהחבר", סיננה אלה.
"העיקר שהוא לא תלותי", זרקתי את ראשי על משענת הספה והפרחתי עיגולי קור לחלל האוויר.
"אנחנו מתחתנים", היא ענתה לי כשסיגריה תלויה בזווית פיה בעוד היא מפשפשת בכיס חצאיתה למצית.
"הא?" הרמתי גבה.
"כן. ארבע שנים. אחרי הצבא, פופ", היא הראתה לי טבעת אירוסים על אצבעתה האמצעית, "מתחתנים".
"לא קצת מוקדם? את לא רוצה לעשות בחיים דברים לפני שאת מתחתנת?"
"כמו"? היא ינקה מהסיגריה הבוערת בריכוז וצמצמה את עינייה. מישהי פה צפתה ביותר מידי סרטי פשע.
"כמו הרבה בחורים אחרים", איי ווז סטייטינג דה אוביוס.
"עזבי," היא שללה אותי, "חוץ מזה שזה לא סותר", היא חייכה.
בשירותים, התמונה היתה רגילה. אלכס משתין לו בשלווה, ולידו מישהו המתעסק בדיוק באותה הפעילות תוך כדי שריקת השיר:"What a wonderful world". אותו המישהו הזה, סורק את אלכס מעט, מחייך חיוך גדול ובסוף אומר:
"אלכס".
"מה"? מסתובב אלצ'קו וסוגר את הרוכסן (לא. סליחה. אני משנה את זה. הוא הגיע אלינו ברוכסן פתוח).
"אתה לעולם לא תנחש מי אני. אין, בחיים לא תזכור אותי!", מחייך אליו הבחור.
"רן", עונה אלכס באדישות.
"איפה פרנצ'סקה?" שואל אותו רן.
"פה איתנו", אלכס ניגש לכיור לשטוף ידיים (האמת, גם זה לא בטוח).
"אני רוצה לראות אותה", מבקש המיתולוגי.
"בוא".
ידיים קרות כיסו את עיניי.
"מי זה לעזאזל"? חייכתי.
"מי שהכי אוהב אותך בעולם"! אמר קול גברי.
"פרדריק, זה אתה?!" גיחכתי.
"מי שאת אוהבת הכי הרבה בעולם, הכוונה"!
"גייל הארולד. ללא ספק".
"וחוצממנו"? הוא נשק ללחיי.
"רן". בטח רן. האקס המיתולוגי. הקצין, המטכ"לניק, הקיבוצניק, בעל שמחת החיים, החיוך התמידי והרגליים היחפות. הילד שהיה כל כך הפוך ממני, וכל כך לא מתאים לי, שהחזקנו יחד שנתיים. דבר שנורא לא מתאים. לשנינו.
חיבקתי אותו מיליון פעם, הוא זרק אותי באוויר, הרים אותי, הפך אותי, קיפל אותי (פשש, ממש כמו בתקופה שהיינו יחד), מאוד שמחתי לראות אותו. סיים איזה מסע עם הסיירת. הביא לפה את החדשה שלו (שנה ומשהו, הפז"מ עוד דופק, ואיך שאני מכירה אותו- גם הוא לא נח על זרי הדפנה).
"תכיר לי את ברת המזל", ביקשתי בהתרגשות. הוא הנהן לחיוב והראה לי אותה. פרגית לא רעה בכלל. שקטה, חיוך נבוך, מצויידת בביטחון עצמי של תינוק שאבד בקניון עזריאלי בסיילים של פסח. היא תקעה בי מבט שכולו שנאה ולחצה את ידי בקרירות. חייכתי אליה בחמימות ופניתי אל רן:"אז מה איתך"?
"עזבי מה איתי, אני תמיד מדבר עליי. מה איתך? יש מישהו"? נדתי בראשי לשלילה:"חופשייה כדרור".
"כמו שאת אוהבת", חייך חיוך קטן. "את עוד תמצאי את הבחור הנכון".
"אין לי ספק בכך", עניתי בביטחון עצמי מופרז. "וכולם יודעים שבחורה כמוך יכולה להשיג את כל מי שהיא רוצה", הוא נתן לי מבט רב משמעות. חייכתי בנימוס והסתובבתי ללכת, וכשרן כבר סובב את גבו לכיוון השני וחברתו עוד נעצה בי מבטים, סובלת מהלם קרב, חייכתי אליה חיוך כמעט לא מורגש והרמתי גבה. עכשיו הוא כולו שלך.
אלכס חיפש רק קצת שקט. ואולי זיון קטן, כי בכל זאת. צבא והכל. אבל בעיקר שקט. הוא מצא אותו בכסא האחרון בבאר, מעשן סיגריה בהנאה ונוקש באצבעותיו על הדלפק בקצב הביט. לידו התישבה מישהי. הוא נראתה לו מוכרת, וזה מכמה סיבות:
1. היא למדה איתנו בבית הספר.
2. היא צרחה עליו בהתרגשות:"אלכס! אלכס! אני לא מאמינה, זה אלכס!" (כן, לא ראית את השטיח האדום שפרשו לכבודו?)
3. אינסטינקט חריף של "לברוח"! (במבטא טלטאבי) עלה אצלו.
"כמה גדלת", היא חייכה אליו בהתרגשות, גבותיה זזות הנה והנה והיא נבוכה וחסרת מנוחה.
"קצת", התעלם ממנה אלכס כמעט טוטאלית.
"וכמה אני שמנתי...", היא השפילה ראשה וגירדה עם נעליה קיא של מישהו.
"קצת", הוסיף אלכס בחיוך משועשע.
הבחורה התחילה לבכות. אלכס לא יכל לראות אותה במצב הזה, לכן עשה את הדבר הנכון: אמר לה שמחכים לו, ויצא למצוא אותי.
דבר שהתברר כטעות מרה, כי "אותי" (סליחה- "אני". לשניה דיברתי כמו קופאית בסופרמרקט) היה קר. העובדה שלגופי היתה רק גופייה שחורה וחצאית מיני (אם אפשר לקרוא לה מיני. או אם אפשר לקרוא לה בכלל חצאית), לא תרמה המון להתקפי הקור ונקישות השיניים שלי. אלכס נתן לי את מעיל העור שלו.
"אני עייפה", אמרתי לו כשלגופי המעיל שעליי נראה מרושל, והשרוולים מגרדים את רחבת ההיפ הופ (ואנחנו בכלל ברחבת הרוק).
"בואי שבי", הוא נתן לי את הכסא היחידי הפנוי במקום.
"איזה ג'נטלמן",חייכתי בעודי יושבת שם.
"מה ג'נטלמן?- סוף הערב זיון".
הלכנו לחפש את רועי ואלה. רועי כבר סיים עם הבחורה מהשירותים (הממ.."הבחורה מהשירותים", הנה לכם שם מקורי לסרט פורנו), ואלה נסתה להתחיל ממישהו מהבסיס שלה אותו פגשה במקום. הניסיונות לא צלחו, ובסופו של דבר היא מצאה נחמה בזרועותיו של רועי, שביצע גם בה את זממו: בתוך השירותים, מחוץ לשירותים, מול הפנים שלי ושל אלכס. הו וול, חשבתי לעצמי, מזל שאני רגשנית כמו מדפסת דיו, קנאית כמו סורק אלקטרוני ומבינה שלא הפסדתי ממש כלום אצל רועי, בעוד המציאה האמיתית שהיתה לי רוקדת עכשיו צמוד עם הצנונית המרושעת שלה ברחבה אחרת לגמרי.
"מוכנים לתזוזה"? שאל אלכס.
"בהחלט", הרגשתי שבשעה ארבע וחצי אפשר לקרוא לזה יום. או לילה. או שעת עומס אצל פנינה רוזנבלום לפני 50 שנה. התקדמנו לכיוון הכניסה.
"רק עוד ריקוד אחד בעצם", ביקש רועי בדראמטיות. אללה, איפה אתה חושב שאתה נמצא? טוב שלא נעלת נעלי סטפס וירדת ממנוף.
"טוב, שיהיה מהר", שלחתי אותו.
"איתך", הוא ביקש.
"אני גם רוצה לבוא", ביקשה אלה.
"לא, רק אני ופרנצ'סקה", הוא נפנף אותה בגסות שניכר שפגעה בה.
"בואי תצטרפי", הטתי את ראשי לכיוון הרחבה.
"אל תצטרפי, תני לנו להיות קצת לבד, מה הקטע"? רועי אמר בהחלטיות. אלה נשארה מאחור ושנינו רקדנו כמה שירים, ואז היא הצטרפה, וכך גם אלכס, ואני העדפתי להיות בזרועותיו של אלכס פי מיליון בערך. אבל רועי העדיף אחרת. ובסופו של דבר כולנו העדפנו להתחפף משם.
מאז קרו כמה דברים:
1. רועי ניסה לצאת מהחנייה ודפק את המכוניות. כולן.
2. אני ואלה נרדמנו במושב האחורי.
3.אני התעוררתי חמש דקות אחרי שיצאנו, ראיתי מולי תחנת דלק "פז" שנראתה מוכרת ושמחתי:"הגענו! הגענו"! ואז חזרתי לישון.
4. אתם לא מפסיקים להטריד אותי על הכתבה הזו ברייטינג.
"קראת? קראת?" כאילו, בחייאת עזאם-עזאם, מה נראה לכם? (ואל תגידו:"אחרי הקטעים עם הכניסה וההאנדז אפ אין לנו מושג מה להגיד") - כמובן שקראתי. אבל חבר'ה, קצת פרופורציות.
ועכשיו משחק לפורים: דברים שאפשר לעשות רק בחג הזה ולא ירימו גבה. אני מתחילה:
1. להיות אורית פוקס. תמשיכו אתם.
(נ.ב- אם תהיתם מה הנהירה הזאת על המוניטין,ז"א, לייק-אוף מוניטין של אורית פוקס, התשובה ברורה: היא החלה לכתוב טור אישי בעיתון תל אביבי מקומי. על סקס. ואני לא יודעת מה יותר כואב לי בעיניים- היא, או הדברים שהיא כותבת. אבל אני אתפשר על הפוסט הזה, שכבר גורם לי לאחר לספורטק ת"א. אז ביי).
נ.ב2 - השם של מועדון "הלכת" הזכיר לי את פרק הסיום ב"השפוט" של אנדי דיק (הגאון), בו בגמר אמר אחד המתמודדים: "i've came a long way and i will continue",
ואנדי דיק אמר לו בתגובה:"continue what? you can't just say :"i'm goanna continue". you gotta continue the sentence. i mean, do you usually go like:"hey look, i'm just goin to continue - i'll be right back"?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
