פתגם עתיק יומין אומר:"אתה יכול להביא את מוחמד אל ההר, אבל לא סביר שתצליח לשכנע אותו לבנות שם התנחלות". ובכן, פתגם עתיק יומין צודק. לפעמים אין לי מושג מה מנסים הסטודנטים להשיג בכל השביתות שלהם והמחאות, וההשוואות של לימי לבנת ל"המן הרשע" (זה כל מה שיש לכם? הפקולטה למקוריות להתעורר), בכל מקרה, שביתה של יום לימודים שלם באונ' זה פשוט משהו שלדעתי לא עושים (נורא כמעט כמו לשחק עם מיתר מה"דוגמניות" ב:"חמש פעמים מהר שרה שרה שיר שמח"). מכל מקום, זה קרה. והיום בעודי מכינה קפה לאנשים שצועקים עליי ששמונה שקלים זה יותר מידי (ואני עונה להם במבט חמוץ ונימה ממורמרת:"אבל זה לא כמו מכונה, פה יש לכם שירות"), תהיתי בליבי האם גם סם שפיגל מזדהים עם שאר הסטודנטים ושובתים. הגעתי למסקנה שסביר שלא. והנה הסיבות:
1.המקום הזה לא צריך סבסוד. הוא גובה מהתלמידים שלו כל כך הרבה כסף, שאני לא אתפלא אם משלמים שם פר דקה 20 אג' על זמן אוויר במתחם הבית ספר.
2. אם תסריטאים כבר שובתים, לא כדאי שזה יהיה בכדי שסוף סוף יקבלו תמלוגים בארץ המחורבנת הזאת?
3. בסם שפיגל יש תלמידים שיכולים להיות אבא של שמעון פרס. לא רק שהם קשישים מידי בשביל מרד, זה גם בטח יעשה להם שיגרון.
ועכשיו די עם העניינים המסורבלים והמסובכים של אקטואליה ופוליטיקה, הבה נעבור לפיור טראש ורדידות. מי שראה אתמול "דוגמניות" ודאי הבחין בצד החמים והאותנטי של בטי רוקאוואי (לכל הקוראות הדוגמניות מבינינו: "אותנטי" פירושו אמיתי, "חמים" פירושו מצב הטמפרטורה בה בדרך כלל המוח שלכן מתחיל להתאדות). מאוד התרגשתי. היא מטר שישים והיא עלתה על מסלול!! וזה עוד כלום! לעדי לא שמו שקית לוטו על הפנים וצלמו אותה בתקריב!
אז אל תגידו לי שניסים לא קורים. כי יש דברים שלא צריך לומר (לדוגמה, לספר לעמישראל ששכבת עם 20 גברים בחייך. ואת בקושי בת 20. אבל אם זו איזושהי נחמה, את נראית בת 90).
"תקשיבו, אבל השורה התחתונה היא שטעויות כל אחד עושה", היא הסבירה לנו. לא נכון, שלמה שרף מושלם. הוא לא עושה טעויות. זאת אומרת, כך לפחות הוא חושב. עמרי אפק, מסתבר, חושב אחרת.
ואם אתם שואלים את עצמכם: עמרי who? -זה אותו ילדון ששיחק בהפועל ת"א ועבר לסאנטאנדר, ומשם ישירות לליגה השניה בספרד, בה הוא זוכה לחמם את הספסל בהצטיינות כבר עונה שלמה. ובאותו הזמן, למה לא לכתוב ספר?- הרי הוא אפילו יודע קרוא וכתוב, מצרך נדיר אצל הכדורגלן הישראלי הממוצע. אז כתב.
כתב כתב כתב, עד שהגיע לשלמה שרף, שם אמר:"לשרף הביאו את הנבחרת עם חומר השחקנים הטוב בארץ אי פעם והוא לא הגיע איתה לדבר, אז שלא יתלונן על הנבחרת העכשווית". בקיצור, התנגח בו. אבל שרף כמו שרף לא נשאר חייב, והשורה התחתונה היא, שכל ההתקוטטות בין השניים משמעותית כמו אוולין ואנג'ל מנסות לברר מי מנצחת בתחרות גרעפסים. אין פה מנצחים - אבל העסק הזה ממש מסריח.
אפרופו כדורגל, רציתם חוויות מהמשחק מול אירלנד,לא? (אל תגידו "לא". קיבלתי 4 מיילים נזעמים על כך שלא כתבתי מיד לאחר מכן. הסליחה עמכם, לשניה הרגשתי פשוט שאני לא חייבת לכם דבר, ומצדי אתם יכולים להתפגר או לחלופין להקשר לכסא בשיטת "התפוז המכני", כשמולכם משודרים נון-סטופ "לונדון וקירשנבאום" במחרוזת שירי ראפ). אז הנה רק חלק מן הדברים שקרו שם:
1. אני ושירן מוצאות את מושבינו בשער הכבוד, מסביבנו חבורת בבונים חייתים שבהם אחד המדבר בסלולארי תוך כדי צרחת:"אתה לא תאמין! יש פה לפחות 45 אלף צופים" (להזכירכם, איצטדיון ר"ג מכיל רק 40,000 מקומות). ובזמן שאני ושירן משתנקות לנו בילדותיות בכסאותינו, הפלאפון שלי מצלצל. דניאל.
"דניאל, אל תפריע לי פה. אני רואה משחק עם 40, לא, סליחה, 45 אלף צופים"!
2. מולנו ישבו ילד ואבא. הילד חבב את נבחרת אירלנד, וגם קרא לשחקניה: רוי קינג, דמיאן דאק ושיי גאווין. שטויות. תנו לילד לטעות בשמות השחקנים. בואו נשחק "מי אתה זאב זלצר".
3. דקה 85. אני לשירן:"מותק, בואי נצא לפני שנתקע בפקק אנושי".
שירן:"מה פתאום, ומה אם הנבחרת תבקיע"?
אני:"בערך שווה לסיכוי שפרדי יתקשר אליי בעשר דקות הקרובות ויציע נישואים."
שירן:"טוב, בואי נלך".
דקה 88. שירן:"זה לא נאור ציון שיושב שם"?
אני [מביטה לעבר נאור ציון יושב על טריבונה וצורח בכריזמטיות של משתתפת "דוגמניות" שתקעו לה מיקרופון שמצדו השני עומדת קארין מרגיזו הערות מטופשות]:"כן. זה הוא. את לא רואה? לא מצחיק אף אחד, צריך לצעוק בשביל שיקשיבו לו. זה הוא, זה הוא".
דקה 89. אני ושירן מחוץ לאיצטדיון.
האיצטדיון: "ישששששששששששששששששששששששששששששששששששש"!
אני לשירן [באדישות]:"פשש, האירים האלה עושים הרבה רעש, הא"?
שירן באקסטזה:"פרנצ'סקה! אחד אחד! שמחי איתנו!"
אני:"ששש. אני מחכה לטלפון מפרדי".
מאז מצאנו לנו כמה אירים. סליחה, כמה אירים מצאו אותנו. בחורים שיכורים הם עם נפלא וחביב, חסר עכבות שמזמין אותך לרקוד איתו ברחובות ולהצטלם איתו מול חנויות נעליים. יש תמונות. לא תקבלו. אוכל לסכם את זה רק בצורה אחת: על אף השוויון, נבחרת ישראל ממש גרועה. תשאלו אפילו את שלינג האירי. הוא מסכים איתי במאת האחוזים. למעשה, איך שהגעתי הביתה מן המשחק חיכתה לי הודעת נאצה מהנער:
שלינג: "I hate Israel with passion" (עברנו זמנית לאנגלית, כדי לחפף מכאן את כל ערימת הפאקצות ואוהדי המכבי שנערמו לי כאן).
אני:"and one in particular [caugh]"
שלינג:"well yeah- Swan!"
אני:"no. he's actually arabic so it doesn't really count"
שלינג:"why am i not surprised?
so what's next? France"?
אני:"yup". (ובקטע הזה בערך נמאס לי לעבור כל שניה מעברית לאנגלית):
שלינג: אז אתם הולכים לעשות פסטיבל כזה גם לצרפתים?
אני: אין לי מושג.
שלינג: כי אם כן, איך זה הולך להיות? עם המון אנטישמים מסריחים שמגיעים ונהנים מהאווירה המגעילה וגסת הרוח שיש להם להציע אחד לשני?
(לא, שלינג יקירי. לזה קוראים "הטריבונה").
טוב יאללה, אני חושבת שמיצינו את מערכת היחסים בינינו להיום, וחוצמזה, בא לי פיפי. נסיים בתשובות לשאלונים. סאלו.
אם רוב ביתך היה מתפרק ונופל לתהום, והייתה ניתנת לך הזדמנות לבחור איזה חדר ישרוד, באיזה היית בוחר ולמה?
בחדר ארונות, כמובן. צרכים אפשר לעשות בטבע, אוכל מוצאים בכל פינה שניה כך שלא צריך מטבח, סלון זאת הדרך של אנשים לצאת לידי חובה בכל הקשור לבילוי עם המשפחה, וחדרי שינה בנאליים מידי לטעמי. אבל איפה, איפה תוכלו למצוא את הגופיות שקניתם בקפריסין, המקטורן טוויד מפאריז, החצאיות ממילאנו והנעליים שבת דודה ורוניקה הביאה לכם מלונדון, ולא משנה שהן נעלי בלט, ולא משנה שאתם לא יודעים לרקוד בלט, ושלמעשה הקשר היחידי שלכם לתחום הוא שפעם ראיתם בטריבונה את גברי לוי מתארח.
אם הייתה ניתנת לך הזדמנות לבקר בגיהנום או בגן-עדן, באיזה מקום היית בוחרת ולמה?
נברלנד. כי זה איפשהו באמצע. זה אמור להיות גן-עדן, אבל המבקרים אומרים שהולך שם גיהנום. וברצינות - אני לא מאמינה בכל החרא הזה, כמובן. אבל לו הייתי מאמינה, אני די בטוחה שהייתי רוצה לבקר בגיהנום, כי בינינו, למה לי לראות מה הולך בגן עדן? -איטס א טריט איי קאנט הב. אז לפחות שאדע מה מחכה לי, ואולי על הדרך אוכל לברר עם ההנהלה מתי מגיע לשם בדיוק גייל הארולד, יש לי כמה, ארמ, מילים להחליף איתו. בעצם זה לא רעיון כל כך גרוע לשבת עם היטלר וסטאלין באותו השולחן ולדבר על פוליטיקה. חבל רק שברוך גולדשטיין לא יהיה איתנו. הוא כבר מזמן שמר לעצמו מקום בגן-עדן...
למה בני אדם מתים?
כי אם הם לא היו מתים, החיים היו ממש מסריחים. למה?- קודם כל בגלל פיצוץ אוכלוסין, לטס סטייט דה אוביוס. ושנית, כי תחשבו על זה שניה (אני חשבתי על זה הרבה, לאמיתו של דבר): אם הייתם נולדים בידיעה שבחיים לא תמותו, אז: 1. איזה מניע היה לכם לקום ולעשות משהו עם החיים שלכם, שאחרי שתמותו יגידו:"וואלה, זאת היתה כלה." 2. איזו מטרה ומערכת ערכים היתה לחיים שלכם, אם הייתם יודעים שיש לכם, איך אומרים, "את כל החיים" לעשות אותם? 3. לא היה את אלמנט הפחד והריגוש. ואדם שאין לו את שני אלה, אין לו ממש סיבת קיום (אני זוכרת שאינשטיין אמר את זה פעם, שימו לב- זכויות יוצרים). ו-4. איזה תירוץ היה לי לקנות את קרם הפנים של לוריאל נגד קמטים בגיל 18 כי "אני מכינה את עצמי לעתיד טוב יותר"?
האם את מאמינה שלבעלי-חיים יש רגשות? מדוע?
אין לי איך להשיב על השאלה הזאת, כי למען האמת, אין לי מושג מה הולך לאלי ביטון בראש. אני מניחה שיש להם רגשות, אבל הרבה פחות ספציפיים וחזקים, פחות ברורים והרבה פחות מסודרים. אני גם לא חושבת שהם מודעים לרגשות הללו (לדוגמה: כלב שמקנא לכלב שני שהגיע לטריטוריה שלו, לא שם לב שהוא מקנא), מצד שני, אני חושבת שהשאלה הזאת ממש מסריחה ואין לה פוטנציאל להגיע לשומקום אז אני אסיים פה. שיש לכם חיים נעימים.
למה תתחפשו השנה, אם בכלל?
גורילה. אני את חובתי כילדה-מתחפשת לציבור כבר ריציתי. בין התחפושות שלי: האחות של בלינק 182 (הלא היא ג'נה, אחת מכוכבות הפורנו המובילות בארה"ב, ואל תשאלו אותי איך אני יודעת את זה, פשוט קבלו אותי איך שאני), מעודדת של מכבי ת"א (על החצאית הצהובה הדבקתי חור שחור וגדול בחלקה האחורי. ויוה לה שאראס), ויום אחד התחפשתי גם למורה שלי למתמטיקה (זה לא עלוב כמו שזה נשמע, אם רק הייתם רואים את המורה שלנו למתמטיקה בבגדי הלאטקס הבוהקים שלה והציפורניים המחודדות, מורחת אודם בצבע שני וקוראת תיגר על התלמידים הזכרים והחתיכים בבית ספרנו לבוא לפרק איתה משוואות).
מה הייתה התחפושת הכי משוגעת שלכם?
אין לי תחפושות לא משוגעות. או שזה גורר אותי לבית משפט על תביעת דיבה - או שאני לא עושה בכלל. למרות שאני חייבת להודות שהתחפושת הכי טובה שראיתי בשנתיים האחרונות שייכת לבחור בשם עדי (כן, טוב. הוא אולי מקורי, מושלם הוא לא), שהתחפש לאתי אלון. כן. עם פאה בלונדינית בוהקת שבקודקודה ספריי שחור משחור, מבת מזוגג, אזיקים וכיס מלא בז'יטונים ותמונות של האח עפר מקסימוב. עדי למשך אותה כל השנה הפך אצלי לליצן כתה מוכשר, עד פורים שלאחר מכן, בו התחפש למייקל ג'קסון (לא חרשנו?).
למה חוגגים את פורים רק פעם בשנה?
להסביר לכם את זה איך שבנדוד שמנצ'יק הסביר לי יום שישי בערב בארוחה המשפחתית? -"כי אחשברוש, מלכת שווא...מממ...דילים במאתיים דולר ללילה זוג...אה... עד חצי המלכות, ושתי, מרדכי היהודי לא הסכים... הלכו מכות... המורה לא הפרידה ביניהם וביקשה שיספרו עד 10". והפעם באמת, לסבול את העדלאידע פעמיים בשנה? אתם רוצים שראש עיריית חולון יפשוט את הרגל?- לא. ויותר מזה, אתם גם לא רוצים שכל הפרחות החולוניות יפשטו את רגליהן.
אם הגעתם עד לפה זה אומר שאתם אוהבים אותי. אם אתם אוהבים אותי מגיע לכם לדעת שהפוסט האחרון נכתב על ידי סטודנטית לעתיד של סם שפיגל. כן. התקבלתי למגמת תסריטאות. לא. אין צורך לחגוג. לימודים זה לימודים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
