"אני יכול ללוות אותך הביתה"? הוא ניסה לעמוד בקצב שלי.
"אתה יכול לנסות", חייכתי ברכות,"אבל אני לא מבטיחה שילך לך, כי אני לא מכאן".
"ואיך קוראים לך"? הוא שאל.
"פרנצ'סקה", עניתי.
"ובת כמה את, פרנצ'סקה"? הוא טמן את ידיו בכיסיי הג'ינס שלו ושלח לאלכס מבט שכולו שנאה טהורה. אלכס ניסוג לאחור.
"18".
"אני בן 19", הוא הצביע על עצמו.
"עכשיו אני כבר יודעת הכל", גלגלתי עיניים.
"ומה את עושה בחיים"? הוא ניסה לפתח שיחה באמצע רח' בית השואבה המקביל לאלנבי, העמוס בטונות של חד-מיניים שיכורים על כל סוגיהם, הנהנים מהחוויה החברתית שבלספק אחד לשני מין אוראלי באמצע רחוב סואן.
"אני אוטוטו לומדת."
"מה תלמדי"?
"כל מיני דברים שיהפכו אותי בבוא היום למובטלת", עניתי בהרהור, "סם שפיגל".
הוא חייך חיוך ממזרי.
"אבא שלי מרצה שם", צחק בשובבות.
"וואלה?" בלעתי רוק.
"כן". ואכן, אבא שלו מרצה בסם שפיגל. ולא סתם מרצה, אלא מרצה בכיר. ולא סתם בכיר, אלא בעל בן בכור. בן בכור מתוסבך כמו תוכנייה של Winner לנשים ובעל שמחת חיים של עכבר מעבדה. יאמר לזכות הבן, שהוא נראה לא רע בכלל. יאמר לרעתו- שחיצוניות היא הדבר האחרון שאני מחפשת בבחור. בעצם הדבר האחרון שאני מחפשת בבחור זה חיבה למעצבי צמרת, אבל חוצמזה, באמת שהחיצוניות מדורגת אצלי די למטה בסולם המאסט.
"אפשר את הטלפון שלך"? הוא שאל.
"כן, אבל שזה יהיה קצר", יריתי.
"התכוונתי המספר", הוא חייך.
"לזה התכוונתי", ישרתי אליו מבט, "אני לא בנאדם של דיבורים".
"גם אני לא", הוא קרץ.
"שמתי לב", עיקמתי את אפי בזלזול.
אלכס מציע לי לא להיכנס לזה מראש, בגלל שהוא, באופן אובייקטיבי מזכיר לי כמה דברים חשובים הודות עצמי:
1. אני מאבדת עניין מהר יותר מדודו טופז כשזה מגיע לבני המין השני.
2. אני, איך אומרים, 'פאדחנית סדרתית' כשזה מגיע למשפחה שלו (לדוגמה, יום אחד הסתובבתי עם האקס ברחוב. האקס:"תראי מה כתוב בעיתון, יש פה שלומה לוי"/אני:"איזה מן שם מטומטם זה "שלומה"?/האקס:"השם של אמא שלי").
3. כי זה כל כך ברור ושקוף כתחתוניה של אורית פוקס שמחר-מחרתיים, מקסימום עם תחילת שנת הלימודים, אני אתאהב במרצה כאילו אין מחר ואבלה חלק נכבד מזמני מלטפת את ניירת הסיכומים של השיעורים שלו, תוך כדי הרהורים נוגים על "למה, למה הוא נשוי כל כך"? או:"למה, למה אני עם הבן שלו"?
כן. כל אלה מרתיעים אותי מלצאת עם אותו הבחור, שהספיק כבר להתקשר פעמיים. מצד שני, במידה וזה יצליח (ותאמינו לי, זה לא יצליח), יכול להיות שיהיו פרוטקציות. ועזבו אתכם מצדקנים ישרים ופלספנים שרוצים להגיע לטופ בכוחות עצמם- אני רוצה פרוטקציות. רצוי מיד. ובמיוחד לאור העובדה שאני אהיה בערך תלמידת המחזור היחידה שם שאין לה כזאת.
בכל מקרה, כל זה היה מעסיק אותי לו רק היה אכפת לי מריינג'ר (וזה עוד כלום, החלטתי שלאבא שלו אני אקרא "פאוואר"). בכלל, אם כבר מדברים על שמות בדויים בבלוג- אני מתכננת מהפכה. מה שאומר שכל השמות של הדמויות המתארחות כאן הולכים להשתנות מהר מאוד. וכשאני אומרת מהר מאוד- אני מתכוונת החל מפוסט הבא. ולכם, קוראים יקרים - אין את כוח ההחלטה לבחור את השמות הבאים! אבל אתם בכל זאת מוזמנים להציע איך לקרוא למייקל, ורוניקה, גאס והחבר'ה. אני לא מבטיחה כלום, פרט לכך שמה שלא תציעו, אני עדיין אחשוב שזה רעיון מחורבן לגמרי.
יש כמה דברים שהם יותר בלתי נסבלים מכל מיני תמהונים ישראליים הטוענים שלמדו בכתה יחד עם האפיפיור ז"ל והעתיקו ממנו שיעורי בית. מעט, אבל יש. לדוגמה- וואי בלילה. ואם אתם רוצים שאני אהיה יותר ספציפית: המנחים של וואי בלילה. ועוד יותר? - הילה נחשון. לא שמיכאל הנגבי נסבל, אבל הוא לפחות לא נורא כמו נחשון, שבכל פעם שדמותה מרצדת לי על המסך אני נתקפת צורך בלתי נשלט לפצפץ את בלון ההליום שאני מחזיקה לפיסות גומי קטנות ולזרוק את כל ה'חומר' שלי על הטלוויזיה עד שהיא תתפוצץ לי על אביזרי המין (כאילו, נחשו מי אני?-כן. צופה קבועה של וואי בלילה). אני גם לא חושבת שזה ממש מגיע לי, לראות את מיכאל הנגבי מנשק את אסף הראל ברטיבות באופן ספונטאני כמעט כמו פגישה משולשת של כל מנהיגי העולם בקאמפ נואו. לא הרעתי לאף אחד במאומה (ז"א, חוץ מכל האנשים שחוטפים ממני פה על ימין ועל שמאל. טוב, בעצם הרעתי לדי הרבה אנשים. אבל באמת שלא להילה נחשון ומיכאל הנגבי. עדיין). אין זה פלא שהם לא מצליחים להרים את התוכנית הקיקיונית הזאת. ולא, לדובב אנימציית 'סופרמן' כך שיהיה הומו לא תעשה את ההבדל. כי קודם כל:
-זה לא קשור בדבר, חצי דבר או בגזרה החדשה של נינט לתוכנית רכילות ו"תרבות".
-הכותבים של Y בעשר קופצים קצת מעל הפופיק אם הם לא מצליחים לעשות תוכנית רכילות כמו שצריך וכבר רצים לדובב אגדה כסופרמן.
ואחרון חביב- הומו? קוויר? פאף? גיל ריבה? סופרמן?! להוציא סדרה בה סופרמן הוא הומו זה בערך פוליטיקלי קורקט וערכי כמו להוציא סרט המשך ל"רשימת שינדלר": "מותק, היהודים התכווצו"!
כשזה לא זה, זה פשוט לא זה. ולא, הילה, אני לא רוצה לקפוץ אלייך בערב כדי שאת ואסי תשחקו איתי סטנגה. אולי עדיף שבעלך ילמד קודם כל את זרי פעולת "החזקת הכדור", ורק אז יצא לשכונה לשחק.
טוב. על מי עוד לא ירדנו היום?- הא. פורצים שעושים סנפלינג. [פונה באופן דמיוני לבסיסט/מתופף שלי ומחככת את ידיי בסיפוק]
"קווין/מארק, מה הדבר שאני הכי שונאת בעולם"?
קווין/מארק:"פושעים טיפשים!"
"בדיוק".
תראו, כבר שמעתי על פורצים לא זהירים. היו כאלה שננשכו על ידי הכלב המשפחתי, כמה ששכחו לנטרל איזו אזעקה ואפילו אחדים שהותירו במקום הפשע סימנים מזהים כטביעת אצבעות או סרט של וינונה ריידר. אבל לעשות סנפלינג כל הדרך אל מפעל התכשיטים? זה לא קצת, ארמ, מה המילה שאני מחפשת... אידיוטי בטירוף? ומעל לכל זה, מאוד, אבל מאוד לא חשאי?
מה הלאה?
מודעה
אם אתה בחור בין הגילאים 16-25, בריא, מחפש ריגושים וכסף קל, 'תקשר ל-89379273. יוסי. לא בשבת.
נ.ב - אלו היו תמונות הפאפארצי המשעשעות ביותר שראיתי כבר זמן מה.
טוב, נגמר. לא תמיד הפוסט צריך להיות כל כך ארוך ומייגע שאתם מתחילים לתהות מה כבר עדיף, זה או "אודטה".
*הפוסט היה מוקדש לקיוסק של רחמים, פינת אלנבי. למה?- מאותה סיבה שבני יהודה התחילו להקדיש גולים ל"מאפיית הכוהנים" אתמול בערב. לא ברור, לא קשור, אבל נו- סוף כל סוף מישהו מהשכונה מתפרנס ממשהו חוקי. לא תמחאו לו כפיים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
