היום הלכתי ברחוב ופתאום נזכרתי בג'פרי דאמר. אני לא יודעת למה בדיוק (אני אפילו לא זוכרת מה הקונוטציה, ובהחלט יש סיכוי שהגעתי לזה כי עברתי ליד חנות מוצרי חשמל שם מכרו מקפיאים במבצע), אני רק יודעת שהתחלתי לחשוב עליו, והגעתי למסקנה שאין שום סיכוי שאחד מהאנשים המופרעים בעבודה שלי יכול להיות גם דאמר, וזה משום שהם טיפשים מידי. ובכלל, מה עושים כשמגיעים למסקנה שלעזאזל, כל האנשים מסביבך רק הופכים להיות יותר ויותר טיפשים?
ורוניקה התחילה לקחת שיעורים בפיתוח קול, כי היא רוצה להתקבל לבית צבי. היא רוצה להתקבל לבית צבי כי היא רוצה להיות שחקנית ורקדנית. היא רוצה להיות שחקנית ורקדנית כי היא קשורה למציאות בערך כמו שאני קשורה לערוץ 'ויוה פלוס'. מכל מקום, אתמול, תוך כדי התעלמות מופגנת מהערתו של אבא שלי:"מה קורה למשפחה? אחת כותבת, השניה רוקדת ומשחקת, בתקופה שלנו נגרות נחשבה לאומנות", והכריזה, כפי שנאמר, שהיא עובדת על פיתוח קול. עם מורה מפורסמת.
"למדתי לשיר מהבטן", היא גילתה לנו כממתיקת סוד (אין לי מושג מה זה 'ממתיקת סוד', זה תמיד נשמע לי יותר כמו שם פוטנציאלי לשקיות סוכרזית, אבל החלטתי שזה מתאים למה שהלך שם אתמול).
"למדת לשיר מהבטן"? שאלה אמא שלי בארשת פנים של 'למה-לך-לשיר-מהבטן-כשיש-לך-מיתרי-קול-וכל-מיני-כאלה'?
"כן", הנהנה ורוניקה בשיא הרצינות, "זה חשוב מאוד לדעת לשיר מהבטן".
"כמובן, אפילו אני יודעת לשיר מהבטן", התוודתי, "בתנאי שאני מתפתה לאכול מוצרי חלב שעמדו הרבה זמן בשמש."
"ממש מצחיק", היא עשתה לי פרצוף של אישה בצירים, עם פתיחה של עשרים אצבעות ועוד יד של שאקיל אוניל, שכרגע גילתה בדרך הקשה שעושים לה לפני הילודה חוקן. "לידיעתך, כל הזמרות האגדיות שרות מהבטן- ריטה, סלין דיון..."
"רוני סופרסטאר"? קטעתי אותה בגסות.
"אני לא יודעת...", היא הססה.
"סתם צוחקת", זרקתי בדל סלרי לתוך לועי ולעסתי בקולי קולות שהגיעו אפילו לאולפנים של 'כוכב נולד 3',"זה ידוע שרוני שרה מהתחת".
אחרי שהיא הסיעה אותי לפגישה (ורוניקה היא נהגת מונית מעולה, הידע שלה בדרכים אומנם זהה לידע שלה במדע גרעיני, ומיותר לציין שהיא מסוג הנהגי מוניות האלה שידובבו אותך עד שתוציא סודות מדינה שיגרמו אפילו למרדכי וענונו לסנן לך 'שטינקר', תוך כדי בכי תמרורים:"אני לא רוצה להישאר פה! קחו אותי לשב"כ! למוסד! ל'שישי עם מיכל זוארץ'! אני מוכנה כבר להכל, רק שתפסיק לחפור!"). אומנם נדמה שאני כפויית טובה על היחס הנפלא של ורוניקה כלפיי (או איך שאני נוהגת לקרוא לה כשם חיבה:"למה את מטומטמת"?), אבל היא צריכה אותי ממש כשם אני צריכה אותה. מיד אחרי שסיימנו את מסכת הסידורים שלי, התפנינו לחנות 'פרוזה' בדיזינגוף, לקנות לה מחזות, אותם היא צריכה לגלם באודישן ל'בית צבי'.
ישבנו על הרצפה, אני יחפה ובשרוולים מופשלים, והיא במזרחית גמישה של רקדנית בלט מיומנת שכרגע הודיעו לה שהיא צריכה להיראות כמו פסל בודהה (הייתי יכולה להגיד פשוט "כמו פסל בודהה", הא?), ועיינו במחזות. מחזות, הם, איך אומר זאת בשפה עדינה ומנומסת- סוג הכתיבה הכי משעממת עלי אדמות, אלא אם כן מחשיבים את יניב חלפון כסוג של כתיבה כמובן. אני בהחלט לא אהסס לומר שאני מעדיפה לעקוב אחר נינט משילה קילוגרמים, מאשר לקרוא את "אילוף הסוררת" של שייקספיר, יותר מדיאלוג ביום. בחיי שזה מסריח. וורוניקה, היא התלהבה ממחזות כאילו מינימום היא נוסעת מחר לווסטאנד, לא לא, לברודווי, מופע יחיד.
"זה מסריח לחלוטין", יידעתי אותה ונשכבתי על רצפת הפרקט ביאוש, מכסה את פניי ב"שלוש אחיות".
"זה מקסים, אני אקח גם את "צייד המכשפות", וגם את "חשמלית ושמה תשוקה...".
"כן, קחי", קמתי בבת אחת והערמתי על רגליה את כל המחזות שהיא בחנה עד כה ולא טרחה להכניס חזרה למקומם.
"קחי גם את זה, ואת זה", זרקתי עליה ספרים בעלי כריכות בעובי של מלי לוי. "ואת זה גם, מואהאה!" נכנסתי למצברוח של להתנהג כמו ילד בן 5. על סמים.
"לכי, לכי מפה," היא גררה אותי לפינה, בה נחו להם ספריו של קובי ניב "איך להיות תסריטאי", "המדריך השלם לתסריטאי" ו"איך לכתוב תסריט ב-40 שניות". הבנאדם הזה גאון. ולא רק אני חושבת כך, אלא גם כל הממליצים שלו בכריכה האחורית של הספר.רק, דבר אחד אינו ברור לי בכל האנשים "המבריקים והשנונים" שכותבים ספרים שלמים על 'כיצד לכתוב תסריט'- והוא- למה לעזאזל אתם לא כותבים אחד בעצמכם? זאת אומרת, זה כמו שג'ימי הנדריקס היה מוותר על קריירה כגיטריסט כדי להעביר שיעורים פרטיים בגיטרה. או כאילו גילה אלמגור היתה פורשת מהבימה לטובת הוראה במגמת המשחק של 'עירוני ת' קיבוץ הפנקס הצהוב', בקיצור, הבנתם את הנקודה.
מכל מקום, קניתי ספר אחד שלו, זאת אומרת, של קובי ניב. עכשיו יש לי שניים, כי אחד קיבלתי במתנה מהדייט שהיה לי השבוע, ומחר אני אלך לקנות את הספר של רוברט מקיי, למרות שאני די בטוחה שלא אגע בו כי הוא גדול, שחור ומרתיע (שום אנלוגיה לשאקיל אוניל או אבי רצון באופק).
דבר אחד אני לא מבינה. בספר היותר דק של ניב הבטיחו לי כי מדובר ב"ספר משעשע, מצחיק ושנון", דבר שהתברר כשקר גס לאחר עיון בו. למען האמת, הכי קרוב לשנינות היה:"לעשות סרט בלי תבנית זה כמו לבנות בית בלי תוכנית- זה לא יכול להיות"!
סליחה, אדון ניב, אבל איפה אתה חושב שחיים 6 מיליון פלשטינאים בשטחים? קופסאות נעליים? (לא, ולמעשה רובם כבר לא גרים בשומקום אחרי האינתיפאדה האחרונה, טוב, שחושבים על זה, נקודה טובה).
מילים וחצי:
מילה וחצי על כוכב נולד- אחרי התוכנית אמש, אין שום סיכוי שאני חוזרת אי פעם ללטף חתולים. או מסטולים.
עכשיו הדייט, ובאמת שאני לא הולכת להרחיב יותר מידי:
ככה, ריינג'ר הוא בחור, שכפי שכבר הספקתי לציין, נראה ומתהלך כמו מישהו שבכיף הייתי מקימה לו התנחלות בתוך התחתונים. יש לו רק בעיה קטנטנה, שולית ובלתי עקרונית לבחורות כמוני, שלא מחפשות ידיד נפש להתכרבל איתו בלילות הקיץ המיוזעים- יש לו יכולת אינטלקטואלית של גרגיר חומוס לא בשל, שפה עשירה ממש כמו מירי אלוני בזמניה הקשים, והתנסחות של אלון מזרחי במצב לחץ חסר תקדים. תוסיפו לכל זה את העובדה שהוא שתקן, וכשהוא כבר מדבר, אי אפשר להוציא ממנו משהו שאפילו יכול להתחפש, באופן גרוע ועם תפרים בולטים, לשיחת חולין. ועם זה, לא רק שאי אפשר לעבוד, אלא גם אי אפשר להתקדם. ובאמת, עוד בעיה שמצאתי בריינג'ר היא שמדובר בבחור תלותי בטירוף. בכלל, שכחו מכל האגדות האורבאניות שאנחנו צריכות/רוצות/כמהות לכך שתהיו הבייביסיטר שלנו, ממש לא. אני אישית הרגשתי שמיציתי את קשר הזוגיות לעוד שנים מספר עוד ברגע שהוא נכנס למקום המפגש שלנו. העלה לי את הסעיף החיוך החולמני שנסוך על פניו בכל פעם שדיברתי, לא משנה מה אמרתי, וגם כשהתחלתי להשתעל כמו כלב עם גזזת, ולהתפתל בתוך ספסלי באופן חריג ומגוחך כמעט כמו זמרי ראפ בקליפים אמריקאיים, הוא עדיין נשא מבט מעריץ. וכששירן התקשרה לסלולארי שלי לברר שלא נחטפתי בידיי פלספן ממחוזות ה"את כוחי אני שואב ממנגינותיו של מוצארט" (היה כזה. אל תשאלו, אוטוטו אני מסיימת להדחיק אבסולוטית), הוא, באקט של נקבה חשדנית שהסניפה יותר מידי "נשות הכדורגלנים" לארוחת צהריים, חטף מידי את הנייד וענה לה. ולא רק ענה לה, אלא שפך מחמאות על הדייט שלו, לא, לא טעיתם, אני, כאילו אנחנו יחד כבר שבע וחצי שנים, וזה עניין של מה בכך.
"מקסימה, מתוקה", הוא לא מחק את החיוך מהפנים לרגע, חלילה, "פשוט האישה המושלמת", הוייסה, אתה בכלל לא מפחיד.
בקיצור, לאורך כל הדייט לחשתי רק "הצילו, הצילו", וכשהרגשתי שאני ממחזרת את עצמי:"אמא'לה, אמא'לה", ולקראת הסוף, כשהסעתי אותו הביתה (מה אני אעשה שהוא גר בסקוואט עם עוד שבע חברים וקן חתולים?), והוא התבלבל בדרכים כי הוא "ירושלמי במקור" (מעניין לי את האמא, לא, אני אנסח את זה שנית- לא מעניין לי את האמא. בכלל), הוא עוד ביקש לתת לי נשיקה. ביקש . יש משהו יותר מסורבל מזה? אולי "שלוש-ארבע-ו...!"?
"תקשיב", פמפמתי ברגלי על הבלמים בחוסר נוחות וזעתי במקום מושבי כאילו הוא הולך לזנק עליי כל שניה נתונה, מוכנה לפתוח את אבזם חגורת הבטיחות ולקפוץ מהחלון, "אני חושבת שדברים כאלה צריכים להיות ספונטאניים, לא נורא. תהיה פעם הבאה". ובטח שתהיה פעם הבאה, מבחינתו לפחות, שכן הוא ממזמן השביע אותי ש"נפגש ביום שלישי" (רייט, חבל שלא שמת לי קולר כדי לודאות שאני לא מתרחקת), ומבחינתי, אנחנו נפגש היום בערך כמו שהפרק היומי של "העולם האמיתי פילדלפיה" יגמר מבלי שמישהו שם יזעק בעצבים שהשתמשו לו בסבון האמבטיה ויתחיל לעשות סצינות. או בקיצור, יצאתי מזה יפה. תודו. אפילו הייתי מנומסת. כי אני גיבורה רק מול המקלדת, המסך והחברות הוירטואליות בנות ה-12 שלי. ובמציאות אני סתם בחורה נחמדה, לא גיבורת-על, שלפעמים גם מאבדת את המילים ונשארת עם גוש גדול כזה בגרון (ואז יורקת אותו ומסננת:"לא, אני לא בולעת").
סתאאם.
(הייתי עושה הרבה בשביל לראות את המבט על פניכם כרגע. נגיד, אפילו עונה לו לשיחה אחת. אלוהים ישמור, 23 שלא נענו?- חיים זה מושג מתגמש).
נ.ב
החלטתי לקרוא לכל הכותרות שלי מעתה והלך "מונולוגים מהואגינה". בכלל, רק כשחשבתי על זה אתמול הגעתי למסקנה שזה שם ממש מגניב. וחוצמזה, אם אפשר כבר לדבר מהבטן, מגרון ומתנוכי האוזניים, למה אי אפשר מהואגינה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
