היום התאהבתי. ואז עוד פעם. ואז עוד מיליון פעמים.
זה קרה במכון כושר אליו נרשמתי היום, בו גיליתי שמסתובבים בחורים שהם כל כך, וול, בכושר! זאת אומרת, לעזאזל, כולם כל כך גבוהים, חטובים ושריריים. ונחמדים!
"בואי, אני אעזור לך עם המשקולות",
"רוצה אני אראה לך איך מתאמנים"?
וכמובן:"את צריכה לדווש על זה בשביל לשרוף קלוריות, את יודעת"?
והם הולכים בגופיות קצרות, ומכנסונים צמודים, ומגבות-זיעה קטנות שהם קושרים לידיים, לרגליים, למצח ולחוט המחשבה.
"רוצה להיכנס לשיעור ספינינג שלי"? שואל אותי אחד מהם. כמובן שאני רוצה, בייבי. בשבילך הייתי נכנסת גם לשיעור לחימת סומו במשקל כבד אם היית רוצה. אז אני אומרת לו:"בטח, למה לא", ונכנסת בחיוך ענק על הפנים, שיורד מיד כשהוא מעלה אותי על אותו מכשיר המפלצתי.
הצילו, כלומר - באמת! הצילו.
הוא נראה נחמד כל כך לפני שהוא עלה על האופניים המוזרות האלה, ומכשעלה, נתן זהבי היה נראה כמו חתלתול לידו.
"יותר מהר, פרנצ'סקה! יותר מהר! אני רוצה שיצא עשן מהרגליים שלך!"
'אני רוצה שתצא כל ארוחת הצהריים מהפה שלך', חשבתי לעצמי בעודי מדוושת כאילו אין מחר. או מחרתיים. או ניוון שרירים מתקדם.
עכשיו, אתם בטח אומרים לעצמכם שמלכתחילה הגעתי בגישה שלילית, ואני כבר מעדכנת אתכם - אתם צודקים. אני הרי באה לכל מקום לגישה שלילית. בהערכה עדינה לגמרי, גם לחתונה שלי אני הולכת להגיע במחשבה של:"הו וול, גם ככה אחוזי הגירושים בישראל עומדים כרגע על 50%, וחוצמזה - בטח דודה בל באה הנה. וגם - אני אצטרך לנשק את כל הקרובי משפחה. והשבועות האלה שקוראים לפני החופה, נו, איך קוראים לזה? -הספד. גם זה לא ממש בא לי", אז מה הפלא שכשאני על מכשיר שלא רוצה לעצור, סביבי 14 בחורים מיוזעים בטייטסים שהמחשבה הכי עמוקה אליה הגיעו אי פעם בחייהם היא:"אם כולנו נפסיק להזיע- הריח באמת יעלם"? אני לא במצברוח לשירי האייטיז שהוא שם לי ברקע ומבקש ממני לשיר איתו:
"תשירי איתי, תשירי איתי"! הוא מנענע את התחת לכיוון המראה בחיוך מרוצה, "את רואה את זה"? מצביע על האדים עליה, "אלו הקלוריות שלנו"!
'כאלה מסריחות'? אני חושבת לעצמי וממשיכה. ולבסוף, כשאני יורדת מהמפלצת הזאת, אומר לי האידיוט:"מזל טוב, שרפת 800 קלוריות".
"יש", אני מגלגלת עיניים, "אני מקווה שאני לא הוסיף אותן חזרה בעירוי".
דידתי לי לחדר ההלבשה, מותירה אחריי שובל זיעה כחילזון המיירר על זגוגית חלונכם בדרכו לעדנית החרציות, שם פגשתי בכל הבחורים בהם אני מאוהבת כעת, שהספיקו כבר לפשוט את גופיותיהם ולהישאר רק באותם מכנסונים מיותרים וסקס אפיל מטורף.
ואז כולם התחילו להשפריץ על עצמם דאודורנטים ובשמים. כלומר, אחרי אימון.
'היי חבר'ה, הצרפתים התקשרו, הם רוצים את הריח שלהם חזרה', רציתי לצעוק להם, אבל לא הסתכנתי במפרקת שבורה על אחת מההתחכמויות הבוא נודה, פחות מוצלחות שלי.
"את חדשה"? שאל אותי אחד מהם.
"כן", עניתי בחיוך מנומס.
"טוב, קודם כל - נעים מאוד. אז אני יואב". אוקיי. ומה הלאה?
"הא", עניתי. "אז אני פרנצ'סקה".
"נעים מאוד".
"בהחלט, נעים מאוד".
ראיתם? כבר יש לי חבר אחד שם. ובקרוב- כולם. הלאה. ועכשיו לניסוי בחסות רסק.
אשפה.
מה היא בעצם אשפה? - דבר מתגמש. זה יכול להיות הקולקצייה האחרונה של פוקס, אבל זה גם יכול להיות הבלוג של דן תורן (סליחה. אבל זה לא משנה מה תגידו לי - אני לא אשנה את דעתי. טקסטים המסתכמים ב:"היום לקחתי את הבן שלי, יואבי, לחנות הירקות. הוא הצביע על אחד הסטנדים ואמר לי:"אבא! עגבניה!" אבל זאת היתה בכלל בננה. חמוד". לא יכולים להיות טקסטים טובים. למעשה, אני חושבת שאנשים עם יכולת אומנותית כזאת צנועה צריכים להיות בתחום אחר. נגיד, הטלוויזיה). העניין הוא שכשאומרים את המילה "אשפה", מתכוונים בדרך כלל לשקיות הגדולות והמלאות האלה, המריחות כמו חדר הלבשה צפוף במכון כושר (תאמינו לי, אני יודעת). ובדיוק כזה מינה אותי היום רסק להשליך לפח הזבל.
"אבל אני לא נוגעת בדברים האלה", יללתי לו. מצד שני, הכל למען הניסוי.
ולכן, בכפכפים פרוותיים, זנב-סוס גבוה וטריינינג המורכב מכדורי כותנה מכובסים, יצאתי עם שקית האשפה לכיוון פח הזבל מחוץ לביתנו.
"פרנצ'סקה"? שאל אותי אחד השכנים. לא לא, זאת לא פרנצ'סקה.
"כן"? שאלתי במבוכה.
"זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותך עם זבל", הוא חייך בפליאה. שטויות, ומה עם כל הפעמים שחזרתי בידיים עמוסות מהבלוקבאסטר?
"תראה, זה היה צריך להגיע מתישהו", התחלתי לחוש באי נוחות. בכל זאת, באמצע הרחוב, לבושה כמו נינט טייב מאחורי הקלעים ועם שקית זבל ביד. עם כל זה הייתי יכולה לחיות - אבל להראות בציבור עם הילד המחוצ'קן הזה?
"טוב, עפתי, ביי", הלכתי לכיוון פח הזבל וזרקתי את השקית.
וזהו. פשוט רסק אמר לי שגם אם אכתוב על חווית השלכת האשפה שלי זה עדיין יהיה מעניין.
פשוט רסק - לעתים טועה.
יום שלישי (!) ללא טלוויזיה.
סטיל קאונטינג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
