לפני הכל עליכם לדעת - ליעל יש בלוג. היא גם קוראת אותי. מה זה אומר מבחינתנו?
-נכון מאוד. שמים עליה זין. איפה היינו?
העניין עם החבר'ה הוא, שאני מסוגלת להסתכל עליהם ולהרהר לעצמי ברצינות תהומית:'האם אזלו בני האדם באנושות שאת מסתובבת עם החבורה הזאת?' מיד לאחר שאני מגיעה למסקנה שאין לי שום סיבה הגיונית להתלונן בפני אלוהים על הטקסטים המחורבנים שהוא מעיף עלינו משמיים (יעל:"אלוהים, אני כל כך אוהבת אתכם, חבר'ה! הייתי מתחתנת עם כולכם,חבר'ה! ומולידה לכולכם ילדים! חבר'ה!"), פשוט משום שיש לו חומר שחקנים כל כך עלוב. זאת אומרת, כששייקספיר אמר ש"העולם הוא במה והאדם הוא השחקן", אני פרייארית אם ההמשך לא התגלגל מלשונו בטבעיות:"ולא חבל על כל התפאורה היפה מסביב"?
לכן, לא התפלאתי כאשר כבר בתחילת הבילוי המתוכנן שלנו נוצר קצר תקשורתי. למעשה, בחבר'ה שלנו נוצר קצר תקשורתי המוני כבר בשלב בו היושב ליד סלסלת הצ'יפס מבקש מחברו לשולחן להעביר את המלח.
"אתם יכולים לאסוף אותי"? אני שואלת את אלכס מחוץ לביתי, מצויידת בנעליים שבלתי אפשרי לנעול גם עם מינוס שלוש אצבעות ובגדים נוראיים הנראים כאילו נבחרו בידי סטיבי וונדר.
"לא", הוא עונה לי, ועל הדרך ממשיך לבלבל לי את השכל על הקונפליקט הפנימי בו הוא נמצא, האם לצאת עם מישהי מהצפון או עם הפסיכופטית משדרות. אני עונה לו, מתנשפת מקצב ההליכה של 2 ק"מ ליממה:"אל תלך עם הבחורה משדרות. מסוכן מידי", והוא עונה לי:"לא, היא לא שדרותית במקור, פשוט אבא שלה עובד שם". כן בטח, עבודה בשדרות. "בתור מה"? אני שואלת, "נר שבת"?
ואז אני כבר מגיעה לקצה השכונה, אוטוטו מתייצבת במקום המפגש, כאשר אני רואה את מכוניתו של רועי דוהרת לכיווני וראשו יוצא מחלונה הקדמי:"היי, באנו לאסוף אותך"! הוא אומר.
איזה ****.
אני קובעת שזרובבלה (כנסו ללינק. תחזירו את אחותי האבודה למקומה הטבעי בטבלה, בבקשה) באה איתנו.
"היא מגניבה, כוסית, יש לה ציצים מושלמים וחוש הומור מתפרץ. בקיצור - לולא הייתי אוהבת אותה בחולניות השמורה רק לגרופית של רוני סופרסטאר, הייתי שונאת אותה לגמרי". כולם מהנהנים נחרצות שזרובבלה צריכה לבוא איתנו (בייחוד הגברים, שנדמה לי גם העיפו אותי ואת יעל ממושבינו כדי לפנות לה ולדדייה מקום), ושאר הנסיעה לכיוון ביתה עוברת בשקט יחסי, כאשר אני מעירה לאלכס על האסונות האופנתיים איתם אנו מסתובבים.
"ראית את השמלה המנומרת של יעל? איפה היא קנתה אותה, סייל מחנה הפליטים בלטה"? וכשרועי מסתובב לצחקק, אני עונה לו במבט משועשע:"אדון חולצת-פולו-תכלת ומכנסי-סיגר-לבנות, לא ביקשתי ממך פידבק. לפחות היא לא התחפשה לרואה-חשבון". טוב, להגנתו של רועי (וזאת הפעם הראשונה והאחרונה שאני עושה זאת), החזיר לי הברנש ב"תגידי, באיזה חודש את"? למראה חולצת ההריון הזרוקה שעטיתי על עצמי אמש, כאילו אני הולכת למסיבת פיג'מות, או כאילו אני לא פוגשת את הבן-של-ירון-לונדון. הא, אני צריכה לתת לכם פה הסברים?- טוב. אז לפחות תחכו עד הסוף.
אני אוהבת את זרובבלה, אבל לא יכולה לסבול את הציצים שלה. זאת אומרת, לפעמים נדמה כאילו יש להם חיים משלהם, חשיבה עצמאית ורצונות אישיים (ואם זה כך, אז אני קוראת לך כאן ועכשיו להפקיד בידיהם את ההחלטות החשובות לגבי בחירת גברים בחייך. הם יעשו עבודה יותר טובה. והמבינה תבין). הציצים שלה לוקחים ממני את תשומת הלב הטבעית אליה אני זוכה כנקבה היחידה בחבר'ה שלא מתהדרת בזקן מהסוג החרדי. יותר מזה- במקום שבחורים יצביעו עליי ברחוב בלחשושים, הם מצביעים עליה. ואז אני כבר יודעת שיש בעיה, אבל אני משתלטת עליה לא רע בכלל (רוכסת עליה מעיל רוח ומזהירה אותה שלא לפתוח אותו עד שאני מרשה). ולפעמים גם זה לא עוזר. כי היא פשוט כל כך יפה.
טוב, די התחנפויות. השורה התחתונה היא שהבחורה התאהבה עד מעל הראש באיזה ברנש עם קוקו בלונדיני ותחת קטן, ואפילו כמעט נגשה להתחיל איתו (אבל אז משהו לא הסתדר לה בנוף. אולי היד של חברה שלו, הנשלחה היישר לתוך מכנסיו, בתוספת יריות אזהרה מעיניה לכל יושבות הפאב), וכשעניין זה לא צלח, החלטנו לעוף למקום אחר בעל פוטנציאל יותר טוב לבילויים.
אז החבר'ה הלכו לפאב. פאב זה ממוקם באלנבי, ואני לא הולכת לנקוב בשמות (SOS BAR!), אבל מדובר בגרוע ביותר בו אי פעם דרכה רגלי (ותאמינו לי כשאני אומרת לכם שביליתי בפאבים ממש רעים, אפילו כאלה הנמצאים בראשל"צ). למעשה, כל כך גרוע שידרשו עוד כמה עשרות אלפי דולרים רק בכדי לעלות את הפאב לדרגת "נוראי". הם חשבו שחברתם מספיקה לי ולזרובבלה כדי שנשאר. הם טעו.
מהר מאוד מצאנו את עצמנו מדלגות תוך כדי צחקוקים לעבר החופש ונחלת בנימין (טוב, לא בדיוק מדלגות, כי הנעליים לחצו לי. ולא בדיוק חופש- כי אלכס רדף אחרינו). לא היינו מרוצות מעניין הנעליים (ומעניין אלכס), אבל לא ממש היתה לנו ברירה אז זרמנו עם התוכנית.
להוסיף חטא על פשע, התקשר אלכס לחברו מהטירונות, י', או בשמו המלא:"הבן-של-ירון-לונדון", כדי לבלות איתו לילה משותף.
הוא בכלל לא שאל אותי ואת זרובבלה (אבל אולי כי הייתי עסוקה בלספר לה על הבחור שבחיי באותו הרגע ורמת הריכוז של שתינו עמדה על גרגיר חול נקודה הגזרה של נינט). לכן, לא היה זה פלא כאשר לפתע הוא עצר ליד באר מסויים ממנו יצא י' ואמר:"בחורות, כאן אנחנו הולכים לבלות".
י' היה בחור נחמד, שתחילה לא מצא חן בעיניי, אחר כך כן, ולסיום אולי. את ההכרות בינינו התחלתי בהקנטה. הוא קרא לי "מלכת הבלוגים הפופולארית והבלתי מעורערת", ואני קראתי לו:"הבחור שספק אם יודע לקרוא". בשלב זה, לא ידעתי מי זה אבא שלו וגם לא עניין אותי (בשלב מאוחר יותר דווקא ידעתי מי זה אבא שלו, דבר שעדיין לא ממש עניין אותי), אבל כן סיכמתי ביני לבין עצמי שמדובר בבחור נחמד, לכן אפשר לשבת איתו באותו הבאר. אני וזרובה הנהנו לחיוב ועלינו לקומה העליונה של אותו מועדון, שם קרה משהו די מוזר.
זה היה כשי' ואלכס בדיוק דיברו על ענייני צבא, ואני וזרובה דיסקסנו על עניין לא חשוב בעליל. או אז, התיישב לצד זרוב בחור בעל זקן צרפתי וסקס אפיל של דייר אבו כביר והתחיל לשפשף במרץ את מפשעתו.
שתינו הבטנו אחת על השניה בפליאה מהולה בצחקוקים ילדותיים. למזלנו, הוא גמר מהר. לצערנו, הוא הלך מהר- ואז נשארנו רק עם שני הבחוריקים.
"זה בגלל אבא שלי...", אמר י'.
"למה, מי זה אבא שלך"? שאלתי, לוגמת מהיין שהזמנתי בשלווה ומדגישה את הפסיק אחרי הל', כך שלא יצא כאילו אני מדברת בעגה של אסירים נמלטים.
"את מכירה את התוכנית של קירשנבאום בערוץ 10"? שאל אותי אלכס, "אז נכון הבחור שיושב תמיד על ידו"?
"אז הוא ילד אותי", המשיך י'.
"קירשנבאום ילד אותך"? נתתי לו פרצוף מתרשם, "הוא באמת נראה לי אחרי לידה, אבל לא רציתי לומר דבר...".
"לא לא, לונדון ילד אותי. וגם לא לונדון, יותר נכון אמא שלי".
"הא, זה כבר מראה לי יותר היגיון".
ואתם יודעים איך זה עם בחורים שהם הילדים של ירון לונדון. מהר מאוד השיחה זורמת לפוליטיקה, ומשם מהר מאוד לויכוחים סוערים המסתיימים על רצפת הבאר.
"אז אבא שלך", המשכתי ללגום מהיין, "הוא שמאלני".
י' הנהן לחיוב.
"וגם אני שמאלני", הוא אמר את זה כאילו זה משהו טוב, אלוהים.
"נחמד. אני תמיד אומרת שיש שני דברים מתים בארץ הזאת: עזר וייצמן והשמאל", חלקתי איתו רק פיסה מהאידיאולוגיה הפוליטית שלי.
"הא, את לא שמאלנית"? שאל אותי.
"ימנית קיצונית", הדגשתי את האחרונה, "למעשה, אני חושבת שאני אשת התקשורת היחידה שהיא ימנית קיצונית".
"אבל את לא ימנית קיצונית!" צווח עליי אלכס.
"נו אז מה, אני גם לא אשת תקשורת", הערתי לו. אבל כל זה כבר בלבל את י' לחלוטין, לכן הוא החליט להתקפל קצת לכיווני ולומר:"אבל אל תביני אותי לא נכון. אני שונא ערבים. ממש ממש שונא ערבים. אבל ריאלי. אי אפשר פשוט להפטר מהם".
"מי אמר לך את השטויות האלה"? שאלתי.
וכשלא דיברנו על פוליטיקה ביום שישי בלילה, נאלצנו להקשיב לאוננות-השכל של אלכס לגביי הנשים בחייו, כפי שכבר הזכרתי קודם.
"הבעיה היא שאין לי גישה טובה לנשים. אני לא יודע איך לדבר איתם", הוא אמר לי ולזרובבלה, לכן נרכנו לכיוונו וניסינו לעודדו:"זה לא נכון", אמרנו, "אתה בהחלט יודע איך לדבר עם נשים".
"וואו", הוא מחה את הדמעה הקטנה שזלגה מזוית עינו,"פתאום שמתי לב, שמחברים את הציצים של זרובבלה לפנים של פרנצ' יוצאת האישה המושלמת. מה, לא י'?"
"טוב", הבטנו אחת בשניה בעצבים מרוטים, "בהחלט לא יודע לדבר עם נשים".
ונסיים בהקנטה מכוונת לדור, שטען אתמול בפנים זועפות שאני "קצת צינית".
נואו שיט. אני "קצת" צינית? זאת אומרת, וביל גייטס הוא "קצת" עשיר, מים הם "קצת" רטובים ואלוויס פרסלי הוא "קצת" מת?
-הפוסט האחרון היה מוקדש למבטא הסקוטי/ אנגלי הכבד שלי, בו אני משתמשת בכל פעם שאני:
1. רוצה לקלל מישהו מבלי שזה ישמע זול מאוד.
2. רוצה שאף אחד לא יבין אותי.
3. רוצה להשמע סקסית.
זה עובד. תשאלו את זרובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
