יש מעט מאוד דברים יותר מקסימים מתינוק המנסה את צעדיו הראשונים בעולם, ואחד מהם, הוא לראות את ג'וני בוי מנסה להשלים משפט הגיוני בפעם הראשונה בחייו. אני, לשמחתי הרבה, הייתי שם כשזה קרה.
אבל בוא נתחיל מהתחלה, הרבה לפני שהוא אמר לאותה המלצרית:"אני רוצה חצי טובורג בבקשה". הרבה לפני הכל. כשמצאתי את עצמי יושבת בליל שישי חסרת מעש לחלוטין. באותו הערב, הייתי נפעמת מהשתלשלות העניינים. ראשית, עם החברה ההריונית שלי שאינני זוכרת את שמה הפיקטיבי לא יכולתי להסתובב, כי אין דבר נורא יותר מסיבוב פוזה עם מישהי בחודש תשיעי, ושנית, כי באמת אין לה מושג למה הפסיקו מחודש שישי בערך להתחיל איתה ברחוב. ורוניקה נסעה עם חברות למסיבה בב"ש, והציעה לי להצטרף, אבל לא יכולתי להתעלם מהכשל הלוגי שבלנסוע את כל הדרך מת"א עד לב"ש בשביל מסיבה. זה בערך כמו ללכת את כל הדרך לשירותים בשביל לחרבן. כשאתה גר במגרש הרוסים. אלכס נסע עם חבר שלו יובל למקום מסתורי (הוא תמיד נוסע עם חבר שלו יובל, אחת לחודש לפחות, למקום מסתורי. ותמיד אני לא יכולה שלא לתהות למה הם לא יוצאים מהארון. אלכס צלם בפוטנציה, יובל כותב למחייתו, כמה זמן הם חושבים שהם יכולים להשאיר את זה בסוד עוד?), ואני נשארתי לי בבית. אפילו בלי אמא (נסעה לקפריסין. אל תשאלו איזה סרט. אני עכשיו רק עם הבנים. ועם פטריק).
לכן שמחתי מאוד כשמייקל התקשר והציע לי לצאת איתם.
"על גופתי המתה", היה הציטוט המדוייק שנתתי לו.
"למה לא"? הוא שאל בפליאה, כאילו להתחמק מערב של שתיקות רועמות ודיבורים על שפשפות וזרי פלא המטבח הצבאי זה משהו שאסור לפספס, כמו פרק ב"שיר שלנו".
"כי ... כי...", התחלתי לגמגם. 'תחשבי פרנצ', תחשבי', אמרתי לעצמי בראש:"כי מצאתי לי חברים חדשים"! פסקתי. נוט טו מייסלף: להפסיק לנסות לעשות דברים שאני לא טובה בהם.
מן העבר השני נשמעה שתיקה רועמת, ובסופה צחוק מתגלגל:
"טוב, זה היה ממש טוב. אני בא עוד חצי שעה, להת'"!
חצי שעה היא לא הרבה זמן להתארגן, בייחוד לא כשמדובר באירוע של יום שישי, ואת מתכוונת לטייח את פנייך מכל הזוויות כך שיראו כאילו את פיארו בלהקת התאטרון הצרפתי, לעלות על העקבים הכי גבוהים במזרח התיכון (טוב, לא ממש. לפחות לא מאז פרשת "הקלטת הלוהטת". יב"ז שכללה את אמצעי הביטחון בביתה וכבר אי אפשר להבריח ממנה נעליים), ולעשות אמבטיה משחררת ומרגיעה.
אז עשיתי לעצמי חישובים, מה יותר חשוב ומה פחות חשוב. וכצרפתיה, כמובן שהחלטתי לוותר על המקלחת. אבל אז נזכרתי שאני חייבת לחפוף היום, כי שיערי הפך לדביק ובעל מרקם של נייר זכוכית מערב הבילוי שלי בל"ג בעומר (שנגמר בקול תרועה בדמות עמית, דוהר איתי אל החשכה עם כל הכלבים בשכונה שלי, וגרם לי להריח יממה שלמה כאילו מאפרה חירבנה עליי).
כשיצאתי מהאמבטיה, הצצתי בשעון והוא הראה כבר 23:30. רק עוד 10 דקות להתארגן. ואין לי אפילו זמן לבכות מול המראה שהשמלה הזאת מגדילה לי את התחת. מיד זרקתי על עצמי חולצת קולג' קצרה וצהובה (מקושקשת בססמאות רבות בורוד. אל תשאלו אפילו. משהו שבריטני ספירס היתה על בטוח לובשת), מכנסי חאקי עד הברכיים ונעליים גרנדיונוזיות. חיכיתי שהשיער יתייבש. לו דווקא היו תוכניות אחרות.
אז אחרי מעט איפור (באמת מעט איפור. רק 400 גרם), קלעתי שתי צמות סיניות, אחת בכל צד (תפסיקו. זה היה נראה דווקא לא רע)(יחסית לבילבי שיצאה מכלל שליטה), ויצאתי אל החבר'ה שדווקא כן התייבשו, כבר רבע שעה בחוץ.
וואו, יעל התלהבה מההופעה הפאקאצתית שדפקתי.
"את נראית כמו פרגי", היא אמרה לי.
"המאמן של מנצ'סטר יונייטד"? שאלתי במבט מצועף וליטפתי את מפשעתי. זאת היתה מכה רצינית מתחת לחגורה.
"מי זה מנצ'סטר יונייטד"? היא לא שמעה על הוגה הדעות, "אני מדברת על הסולנית של הבלאק אייד פיס!"
"הא"! אמרתי בתוכחה, "מי אלו הבלאק אייד פיס"?
"הא!" עכשיו היה זה תורה לעטות על פניה הבעת פנים מזועזעת,"הלהקה הזאת"! הסבירה לי בתבונה.
"נכון מאוד", התפרץ מייקל לשיחתנו הפילוסופית, "את באמת מזכירה אותה. רק הרבה פחות פרחה", הוסיף.
"מי? פרגי"? שאלה יעל. אלוהים. אני תוהה לעתים האם יעל באמת כזאת או שהיא עושה את עצמה, ובסוף אאלץ להעביר אותה לקריירה המבטיחה שבהכנת קפה בקופ"ח 'מכבי'. קריירה, שלכל הדעות, אמורה להחשב מאתגרת בשבילה.
יצאנו לדרך, ואני שכחתי מכל ההבטחות שלי לגבי התכחשות לחבר'ה. הם דיברו על סופשבוע בכנרת, אליו הבטחתי לבוא (קצת לפני שהם הודיעו לי שלא נתארח ב"קראון פלאזה" ונפרוש שק"שים על החוף. אני עדיין מתכוונת לבוא, בייחוד אחרי שאגלה מהם שק"שים). דיברנו על כל מיני דברים שלא נגעו לצבא (הם הבטיחו לי. ולמען האמת דווקא נהנתי מאוד מחברתם. אפילו משל יעל, שהתייאשה מרועי ועברה לג'וני בוי, מה שגרם לי לגלות שהיא לא מעצבנת בעליל כשאת גופה לא מעטרים סימני נשיכה ויניקה של הברנש).
ישבנו ב-BLOOM. שתיתי דיאט קולה וצחקתי עם מייקל ואש"כ, שלא הפסיק להזכיר לי שהוא כרגע יצא אחרי 21 (יום, מסתבר. ואני עוד העזתי לומר לו דברים בסגנון:"מזל טוב", ו"ידעתי שיש בך משהו די חשוד"), והדבר האחרון שהוא צריך זה לראות אותי מלקקת את הלימון שבמשקה שלי בארוטיות (כמובן, לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. בתקופה יבשה זו שום דבר בי לא אירוטי, גם אם שדיי יהיו חשופים לקור האלפים בדייט סוער מול בראד פיט). עוד דבר שגרם לי לחשוד בכך שהוא הוזה היה שלחלוטין לא התעסקתי עם לימון המשקה שלי. אבל הנחתי לזה הצידה. הייתי חייבת. יעל פלטה זעקה רועמת שגרמה אפילו לסולן של "גאנס אנד רוסס" המהדהד בחדר החשוך להשתתק לכמה שניות בצורחה:
"ג'וני בוי! אתה מכאיב לי!" ומיד פינקה אותו בברכיה מלטפת לביצים. ג'וני בוי התקפל.
כשהוא על רצפת הפאב, ואני מתחילה לקבל פלאשבקים מטורפים לסיבה בגללה לא רציתי לחזור להסתובב עם החבר'ה, קמה יעל והחליטה למסמר את החלק האחרון הפתוח בארונו באומרה:"אני קופצת עליך". בו-הו. היא קופצת עליו. 40 ק"ג במקרה הטוב, ואני מחשיבה את תלתלי תימן, המהווים חלק בלתי נפרד מגופה כמים בכדור אבטיח. ג'וני בוי דווקא לא רצה צרות ויילל אחרי שהתייצב באחד הכסאות:"לא, לא! אני מבקש! בואי נעשה הסכם שלום".
הסכם שלום.
"ממש שר-אללה-שאראס", אמרתי למייקל, שצחק, והסביר לי שלהסכם לא קוראים כך (אבל גם מיאן לומר לי מה שמו). זאת היתה פאדיחה מטורפת. כזאת שאני מאמינה שרק אנשים אחרים שאני מסתובבת איתם יכולים לעשות. ולמרות זאת, הכוונה היתה לגמרי בצחוק.
פרשנו לספסלים על גינת שינקין.
או אז, התחילה מסכת ההתעללות בפרנצ'סקה. הפעם הם טענו שאני מפונקת. לא התכוונתי להתווכח עם האמרה הזאת, כי אני אכן מפונקת, הכדור הוא אכן עגול, מוחה של יעל אכן עשוי מפיסות קלקר לעוסות, אבל דברים כאלה לא אומרים בקול רם, מחשש שיחשבו שרק כרגע ממש גילית אותם.
נזכרנו בערבי הפוקר שהיינו מקיימים מידי יום בביתו של מייקל כשהיינו על אזרחי, איך כולם שיחקו על שקלים וחמישיות, ואני הוצאתי שטרות של מאה שקלים ושאלתי:"נו? מתחילים"?
ואז הגיעה קשישה עם כלב צולע, ששורשיה בחבר העמים, וביקשה מאיתנו בשפה עילגת "4 שקל וחמישים אגורות, לקנות חלב, כי אין לה כסף, אבל זה מה יש". לא הבנתי מה בדיוק יש אם אין לה כסף, כנראה כלב צולע, אבל אנחנו מיד הזדעקנו ומאוד ריחמנו עליה, וכל אחד מאיתנו הוציא שטר של 20 שקלים והושיט לה בדממה ופנים עצובות, כאשר רק לפני שניה גררנו אחד את השני מהרגליים בצרחות קולניות שהעירו את כל מרכז ת"א.
"אני מרגישה ממש רע בשבילה", אמרתי כשעקבותיה נעלמו.
"כן. אולי תקני לה פרה", הציע לי מייקל. הצעתי לו אצבע משולשת. הוא לא היה מעוניין.
הייתי מספרת לכם עוד דברים שקרו (אש"כ השתכר והתחיל לרקוד, התיידדנו עם כמה נרקומנים דיירי הגינה, פגשנו בהומלס עם עגלת סופרמרקט ושאלנו אותו אם הוא הולך לשופינג וגייסנו את מכוניות הורינו רק בשביל לקחת אותן לכביש המעוקל מאחורי 'סופרלנד', לנסוע על 120 קמ"ש ולזרוק מיד לניוטראל [החזיר לי את הבטחון העצמי מאחורי ההגה, למען האמת. עכשיו נשאר לי רק לעבוד על חניות]), אבל נשבעת לכם שאין לי שמץ של כוח, בייחוד כי את כל יוזמתי ועבודתי אני כרגע עושה במקום אחר, שהוא לא הבלוג.
אסיים רק בשיחה שהתקיימה ביני לבין מייקל בשש וחצי לפנות בוקר, כשנותרנו לבדנו וקצת אחרי שסיכמנו שהוא יביא את השק"שים ואני אביא את המטקות לכנרת.
"אתה מאמין באלוהים"? שאלתי אותו.
"לא. אבל אני מאמין שלכל דבר שקורה יש סיבה, על בטוח יש סיבה", הוא הרהר ואח"כ הוסיף:"אפילו השואה לא היתה צירוף מקרים. כי אז לא היינו גרים כאן, לא"? -אולי.
"ואת, מאמינה באלוהים"?
"לא". עניתי חרישית.
"אז במה את כן מאמינה"? הוא שאל.
"בכלום", עניתי.
"אין דבר כזה. את חייבת להאמין במשהו". הרהרתי גם אני כמה דקות (היה לנו זמן, אחרי הכל), ולבסוף אמרתי:
"אני מאמינה בעצמי".
"אתה חושב שאלוהים נתן הסיבוב הזה שכל לכל הכופרים האתאיסטים כדי שכשנתפגר כל הדתיים יחיו להם באושר ועושר בגן עדן ואנחנו נשרף בגיהנום"? שאלתי.
"לא יודע, אבל כולנו על בטוח הולכים להיות דיירים באותו המדור", ענה לי בחיוך רחב. "ואת תהיי הראשונה להגיע לשם".
"למה אני אהיה הראשונה"? שאלתי בבהלה.
"כי יש לך כושר מנהיגות", הוא ניסה לרכך אותי. תליתי בו מבט עצוב.
"לא נורא, פרנצ'סקה", הוא חיבק אותי באבהיות, "תבקשי מאבא'לה שיקנה לך את הגיהנום".
נ.ב
"לא אומרת כלום" של מטרופולין הוא כל כך השיר הכי טוב שיצא השנה מישראל. כל טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
