היום ביקרתי במשרד הפנים. לא, אל תסגרו את הדפדפן. אני לא הולכת למרוח אתכם ב-1200 מילה על ביקורי במשרד הפנים (הפעם. למרות שאני יכולה לעשות זאת, אז תעריכו). מה שחשוב היה מה קרה בדרך ממשרד הפנים. לא. אל תסגרו שוב. אני לא הולכת לספר לכם על זקנות מיוזעות ואמהות הדוחפות את עגלותיהן במורד הפארקים ושואלות את עצמן לאן נעלמה הקריירה המבטיחה שייעדו להן כפקידות בנק. התאהבתי (כן, שוב). הפעם הוא גם התאהב בי חזרה. אני נשבעת.
החלטתי לעשות קיצור דרך (כמו כל דבר בחיים שלי), ולקחתי פניה דרך סמטה שאומנם לא היתה חשוכה בעשר בבוקר, אבל בהחלט לא פחות מפחידה. דידתי על עקביי בכבדות, מזיעה כל טיפת אנרגיה שנותרה בגופי, כשמאחוריי נשמעה הליכה תקיפה ומהירה. הסתובבתי אינסטינקטיבית לראות מי נמצא שם, כי לפי הכותרות האחרונות יש סיכוי טוב למדיי שזה הרוצח שלי. אבל לא, היה מדובר בבחור חתיך מאוד ולבוש בקפידה שהלך מאחוריי. בחור שהייתי מסכימה להאנס על ידיו. חתכתי שמאלה לכיוון הבית בעודי חושבת: 'אוי, אני מאוהבת'.
הוא המשיך ללכת ישר, וצעק מאחוריי משהו שנשמע כמו "בוא"!
המשכתי ללכת.
ואז שמעתי שוב קול קורא מאחוריי:"בוא"!
כנראה יש לו כלב לא ממושמע. הסתובבתי. הוא לא היה שם.
"לימור"! צרח לי מישהו עכשיו באוזן. וזה היה הבחור המסוקס.
"למה יש לי תחושה מוזרה כזאת, שכרגע קראת לי לימור"? שאלתי בעפעוף עיניים וחיוך נבוך.
"כי נראית לי מרחוק כמו מישהי בשם לימור", הוא עמד מולי וחיוך של ביטחון נסוך על פניו. השמש הרגה אותי. נראיתי כמו בובת ברבי על מחבת בוער, אוטוטו מתעוותת כולי לאור החמה היוקדת.
"טוב, אני בשום פנים ואופן לא לימור", ניסיתי לשכנע אותו.
"אז מאיפה את מוכרת לי"? שאל. ובכן, בדבר אחד אני בטוחה - לא הייתי מוכרת לו משום מקום. ובעוד דבר - אין לו מושג איך מתחילים עם בנות. אם היה, האם הוא היה משתמש בטריק הלעוס הזה? סביר להניח שכן, כי הוא גבר. אבל האם היה מנסה להיראות כאילו הוא באמת מאמין בזה?
ועכשיו הגיע הזמן לתאר אותו, את הבחור המסתורי איתו אני רוצה להתחתן (או איך שאני קוראת להם:"חתן היום"). הוא נראה באדבוי. כולו זועק באדבוי. מהדרך בה הוא מתהלך, עם כתפיו הזקופות והרחבות וגופו הרזה והתמיר, עד הזיפים הקטנים והבלונדיניים (מאוד קטנים. ומאוד בלונדיניים) המעטרים את סנטרו. והוא לובש משקפיי ורסצ'ה. וג'ינס של דיזל. השיער שלו מסודר כאילו כרגע נמלט מזרועותיו של מיקי בוגנים. ויש לו בלונד זוהר. ואני יודעת מה אתם חושבים כרגע, אבל לא. בהחלט לא התאהבתי בגיל ריבה. קוראים לו רייבן. אני אקרא לו רייבן.
רייבן הדביק את צעדיי, ולא בקושי רב, שכן התהלכתי על עקביי הגבוהים ביום חמסין זה כליצן על פרוטזות, ואחרי אסון האיפור המומס - נראיתי בדיוק כמו אחד. התחיל בסמול טוק שעבר די טוב.
"איפה למדת"? שאל.
"בעירוני X", עניתי לו, "ואתה"? ולשמע שאלתי התחיל לגחך.
"איפה לא למדתי?" שאל אותי. "המכללה למנהל, אנקורי, עירוני, הגימנסיה...", ועלה בדעתו לכמה רגעים להמשיך ולגולל בפניי את כל בתי הספר בהם הוא ביקר, אבל אני החלטתי לוותר באותו השלב. רציתי להגיע הביתה לפני ארוחת הערב.
"ויש לך חבר"? התעניין.
"לא, אין לי. ולך"? שאלתי, ומיד מיהרתי לתקן את עצמי:"חברה, כלומר".
"לא", ענה בסתמיות. "אז למה אין לך חבר? כי את לא רוצה, או כי את לא מוצאת"?
"כי אני לא חושבת על זה, ובהחלט לא מחפשת", יריתי לו פרידג'יות לכל עבר.
"את בת 20"? הוא שינה את הנושא במהירות.
"19", עניתי ביובש, "אתה"? (אלוהים, אנחנו נשמעים כמו שני אנשים משועממים בצ'ט של נענע, חדר "מחדיר לך באיטיות").
"22", ענה ושלף חפיסת סיגריות מהכיס האחורי של הג'ינס שלו.
"מעשנת"? הושיט לי אחת. סירבתי בנימוס. הוא נתן לי את המשפט שהכי קיוויתי לא לשמוע:"טוב מאוד". אני שונאת אנשים שמעשנים ואומרים לאנשים אחרים שזה טוב מאוד שהם לא. בערך כמו להיות מזדיינת ולהלל את הבתולות החסודות, להפריז באלכוהול ולהרים אגודלים במבט מזוגג לתורני הנהיגה ולצאת עם הבן של שרת החינוך כשאת אנג'ל אוגוסטה.
אבדתי קצת בתוך השיחה כשהוא הדליק את הסיגריה, כי הוא עישן אותה באופן כל כך סקסי, כל כך סקסי שרציתי להתנפל עליו בנשיקות רטובות (על בטוח רטובות, אחרי הדרך הארוכה), ולהפיל אותו על הרצפה. אבל לא עשיתי זאת. רק הבטתי במבט אומלל בצורה בה הוא מחזיק את הסיגריה, מצמצם את עיניו כשהוא יונק ממנה ואלוהים, הוא יפה. כל כך יפה.
"אז מה את עושה בחיים"? שאל אותי. אוטוטו סטודנטית לקולנוע, אמרתי לו. "קולנוע" הוא משהו, אגב, שאני אומרת לאנשים ששואלים אותי מה אני הולכת ללמוד ואני לא חושבת שהם מספיק אינטיליגנטים כדי להבין את המילה "תסריטאות". האם קיטלגתי אותו כבחור טיפש?
"אני דילר בקזינו", ענה לי. טוב. בהחלט בחור טיפש.
"חשבתי שקזינו זה עסק לא הכי חוקי במדינת החוק שלנו", מרחתי על פרצופי הבעה מבולבלת, שהלכה יופי עם הסומק שהגיע לי עד הצוואר.
"כן", הנהן בחוסר עניין משווע, כאומר: 'את נתפסת לקטנות', "תספרי את זה לבוס שלי".
רייבן גר במלון על החוף. הוא גר לבדו. קיבל שלילת רישיון לחמישה חודשים. "למה"? שאלתי אותו בזעזוע. "נקודות", הוא משך בכתפיו. הוא מנסה להפסיק לעשן. הוא סקסי בטירוף. הוא מדבר אליי. אני בעולם אחר לגמרי, בו אני מתהלכת איתו, חבוקה, מול רועי ויעל ומייקל, וכולם בעצם. הוא שואל מה מספר הטלפון שלי. אני נותנת לו אותו בעודי נתקפת יסורי מצפון על הדרך בה עמית ודאי יקבל את זה (רע), וישמע על זה (נוראית. אני כבר מדמיינת את אלכס מצלצל אליו, אומר לו:"פרנצ'סקה מתחתנת. היא בקשה ממך להביא בירות", ומנתק). הוא מחייך. ואפילו לא לוחץ לי את היד. הייתי נותנת אצבע בשביל לגעת בו עכשיו. מבטיח לי שנצא היום לאיזה פאב.
הוא נראה מסוג הבחורים שאת יודעת מראש שאסור להתעסק איתם. עצמאי מידי, פתוח מידי, יפה מידי ומקושר מידי (לא עבר את גיל 27, לא השתתף בפסטיגל ובכל זאת פוקד את "הארליך" כל שבוע באופן קבוע. לזה אני קוראת:"הרבה פרוטקציות", או "הרבה מאוד כסף". אבל מכיוון שהוא הוריד אותי מהרעיון השני, זמנית, כלומר, הבטיח לי שיום אחד הוא יהיה עשיר כקורח, עליי להסתפק בראשון). ובו בעת, לא חכם מידי, בעל טעויות לשוניות של אוולין פרוטקסדוגמניטובה (מחליף "שלוש" ב"שלושה", "יפים" ב"יפות" ומחרים זמנית את כל מילות הקישור), ולמען האמת אני לא מדמיינת אותו מהווה איזושהי תחרות הגונה לדונאלד טראמפ.
ובכל זאת, אני מאוהבת בו. ועכשיו רוצה מאוד שנקח איזה דיל ליוון ונתמזמז יחד על החוף. קניתי אפילו בגד ים ורוד עשוי מלמלה במיוחד בשביל זה. אני קורנת מאושר. חוטאת במחשבה על כך שאם נתחתן, על בטוח יצאו לנו ילדים עם בלונד שוודי ולבן. הוא מתקשר ושואל אותי בקולו הנינוח והמרוצה:"נכון שאת רוצה שאני אקח אותך היום בערב לפאב X"? ואני עונה לו:"כמובן", באופן מתחנחן למדיי לטעמי. ואני מודדת מיליון בגדים מול המראה. קובעת תור לספר. שוכחת לגמרי שאני צריכה לצאת לעשות קניות לקראת סופהשבוע מחר בכנרת עם החבר'ה.
אבל תנו לי. אני אישה מאוהבת.
woman in love (בשביל הלועזיים שבקוראיי),
פרנצ'סקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
