"אז עוד כמה זמן את מתכוונת להמשיך בהתנהגות הזאת"? התיישבה ורוניקה על שולחני, מוחצת את אלפי הדפים שפזורים עליו.
"איזו התנהגות"? נשאתי עיניי אליה מבלי לזוז והמשכתי לכתוב על שולי הספר אותו קראתי.
"כל ההתנהגות המזוייפת הזאת. כאילו באמת אכפת לך. כאילו... אין לי מושג, שאת באמת מתאהבת כמו ילדה בת 12", ענתה לי. דחפתי את כסא המנהלים מחוץ לדסק ושילבתי רגליי.
"זאת לא התנהגות מזוייפת. אני באמת מחבבת את רייבן". כמובן, כמו שמחבבים חיות מחמד, את התינוקת המכוערת של השכנים או את בן הדוד הדפקט שלך, אבל מחבבת.
"תעשי לי טובה", גיחכה וגלגלה עיניים, "את לא באמת מחבבת אף אחד."
כן. זה קל מאוד לומר. היא, בכל פעם שפוגשת מישהו שנראה סביר ויודע להשלים משפט מבלי לגמגם אותו כל הדרך אל עבודתו בסקרים טלפוניים, מתאהבת כאילו מינימום קופידון תפס אותה במפשעה וזרק אותה לידי האהבה. כמובן, יש בחורות יותר בררניות ופחות בררניות. אבל הבררניות שביניהן גם יתמוססו למראה הבחור הראשון שנראה להן מלומד, מעשי וחובק עולם. לדוגמה, הנוכחי שלה. גיא.
"הוא גר פעם בניו יורק", אמרה לי, "וגם בלוס אנג'לס". מיותר לציין שלא עצרתי נשימתי כשזרקה בפרצופי את בדל האינפורמציה הכ"כ לא חשוב הזה.
"מה שאומר", חייכתי אליה בציניות, "שהוא עשיר מספיק כדי לשכור דירה בניו יורק, או באותו סכום ממש למלא טנק דלק בקליפורניה. וואט א פאקינ' קאטצ'".
אז מה באמת קרה עם רייבן? איך נגמר הלילה עם אור? למה אכלתי היום שלוש פרוסות עוגה שיש לי הרגשה שאני הולכת להקיא אם אני מתכוונת להיכנס היום לחצאית החדשה שלי, והכי חשוב - למה אני לא בטבריה?
טיילתי אתמול בקניון ר"א עם אמי. היא היתה צריכה לקנות מזוודה לשלושת השבועות שהיא הולכת לבלות בקנדה הקיץ עם אבא, ואני הייתי צריכה לראות את כל הדברים שלא אוכל לקנות בחיים אם אני רוצה לחסוך כסף לאנגליה. זה היה כשמדדתי עליי שמלה אדומה בקוקאי, שהשמינה לי את הקרסוליים וגרמה לי להיראות כמו מטף לכיבוי אש.
"איך"? בחנתי את עצמי מכל הזוויות.
"את נראית מאוד...אדומה", אמרה אמא. אדום זה טוב. נראה לי שאקח אותה. הסלולארי טלפן.
"כן"? שאלתי את המספר החסום. מהצד השני היה רייבן.
"איפה את"?
"ובכן, אבא", התחלתי, "אני בקניון".
"עם מי"?
"עם מי שבא לי", עניתי ביובש. אני תחת חקירה משטרתית? זהו זה, לא מתגלחת יומיים וכבר מבלבלים אותי עם אריה דרעי? שוכחת את הקונסילר מתחת לעיניים וחושבים אותי לזאב רוזנשטיין? מי, מי הוא בכלל רייבן, שישאל אותי שאלות שחינכתי משך כל גיל ההתבגרות את ההורים שלי שלא לשאול.
"מה"? הוא התבלבל. כן. קשה לו עם חלופת משפטים מהירה. קלטתי את זה ישר עליו. לא נותנים לו ספייס לחשוב מחדש על דבריו, שאגב, מסתכמים ב"מה" ו"למה" (הוא שקל לככב בפרסומת לקופת חולים?), והוא כבר הולך לאיבוד.
"כלום".
"טוב, אני אתקשר אלייך באחת עשרה וחצי-שתיים עשרה, נשמע בסדר"? שאל אותי.
"נשמע לא רע", עניתי בהרמת גבה וניתקתי. עכשיו רק חכה שאענה.
כמובן שתכננתי לענות, על מי אני עובדת? הוא לא צריך להיות מפצל אטומים כדי שאוהב אותו, את כל המטר שמונים ושבע שלו, על שיערו הבלונדי והלוק האירופאי שבו הוא מחזיק. דברו על גנים טובים - דברו על רייבן. באחת עשרה התחלתי בהכנה המאסיבית: אמבטיה ארוכה כמו המונולוגים ב"שיר שלנו", סידור פריזורה בריכוז שלא יבייש אף מתמודדת מ"הדוגמניות" שמבקשים ממנה ללכת על עקבים ובחירת בגדים מדוקדקת. על איפור ויתרתי. כי לאחרונה אני מקבלת יותר מידי טענות על כך שאני נראית כאילו הציצים שלי הם שתי זוגות גרביים, שאני לובשת טנגה ומופיעה במועדון "הדיווה". רק קצת סומק. וקצת ליפסטיק. אבל זה הכל.
אחת עשרה וחצי, והוא לא מתקשר. עשרים לשתים עשרה, ואני כבר על קוצים. ברבע ל(חצות) הפלא מצלצל.
"מה קרה, יצפאן עושה בעיות בעבודה"? שאלתי את הדילר שלי.
"הא? זאת יעל", שמעתי קול צווחני מן הצד השני. בהחלט יעל. או יצפאן מחקה את השייח יאסין.
"יעל", עניתי לה בחיוך ציני שיכלה לשמוע.
"מה את עושה"? שאלה אותי.
"סמים", עניתי באדישות מטרידה.
"כן!" היא קראה בהתלהבות, כאילו אנחנו גרות בשכונת סל"ע או משהו בסגנון,"קראתי משפט מה-זה חמוד. על הרואין, זה הולך כזה:"אתה יודע שאתה נהפך לעשיר מידי כשאתה מכור להרואין...".
"לא", קולי נשמע חד וחותך, "אומרים את זה על קוקאין. הרואין זה זול, קוק יקר". תשאלי אפילו את ריקי.
"לא לא, אני יודעת מה אני אומרת", התעקשה הפוסטמה, "אמרו את זה על הרואין".
"יעל", פניתי אליה בסבלנות מירבית, "כל ההומלסים שזרוקים בתחנה המרכזית נראים לך עשירים"?
שמעתי את גלגלי מוחה חורקים כרכבת ישראל. לבסוף ענתה:"לא".
"יפה", זייפתי התלהבות, "אז הם מכורים להרואין."
"אולי הם קצת עשירים בעצם", היא חטאה במחשבה. שוב, לא סתם בחירת מילים:"והם סתם מתלבשים בשיק התל אביבי"?
"השיק התל אביבי", עניתי, "זו השיק הניו-יורקי, רק באיחור של חמש שנים. תאמיני לי כשאני אומרת לך שאת לא יודעת על מה את מדברת. וגם כשאת חושבת שאת יודעת על מה את מדברת - אל תטעי - את לא יודעת על מה את מדברת".
ניתקתי.
שניה אח"כ היא שלחה לי SMS שהסיבה האמיתית שהיא התקשרה אליי, ככל הנראה לא היתה לשגע לי את השכל ולהטריף אותי על שפיותי, אלא לבשר לי שבסוף הטיול לטבריה הועתק לחוף פלמחים. הא. פלמחים. עניתי לה שיהנו, יבלו, שיפול עליהם סקאד ולא יחזרו עוד בחיים למרכז. רק לא במילים האלה.
ואז רייבן התקשר. הוא נשמע ישנוני, הוא נשמע בבית, הוא עשה את זה ב-24:02. אני לא מעריכה חוסר דיוק.
"אז...מה את עושה היום"? שאל. הוא באמת מפגר, או שהוא סתם עושה את עצמו מפגר? אני להוטה לדעת, כי במקרה וזה רק משחק, אני אישית שולחת אותו להתמודד מול בראד פיט וניקולאס קיג' על האוסקר.
"יוצאת עם חברות", עניתי ביובש, "והאמת היא שאני כבר צריכה לצאת. לילה נחמד שיהיה לך, ביי".
יכול להיות שזה גרם לי להרגיש שקיבלתי קצת, אבל רק מעט מכבודי האבוד בחזרה. אבל סביר להניח שסתם התגעגעתי ללהיות הכלבה הקרירה שאני כל כך אוהבת. אני מכירה את הטיפוסים הרייבנים האלה. מתים על משחקים. ברגע שתנצחי אותם הם יהיו שלך. אבל לי אין כוח למשחקים (אלא אם הם כוללים מגש מונופול, מלונות ובתים, ותנו לי להיות החייל האדום). ולמען האמת, זה די קטן עליי. עברתי על זה בכתה ג'. היה נחמד. הוא בכה קצת. שלח לי מכתב ריחני (אבל ריחני באופן מטריד, ריחני) וסגרתי את הפרק הזה בחיי עם כל ה"משחק מקדים", "משחק מכור" ו"משחקים עם יב"זי".
ועכשיו אני עומדת בבית, לבושה בחצאית ג'ינס קטלנית של DKNY (כל החנות שלהם היא תמיד 70% הנחה. תאמינו לי, לא מדובר במותרות), סנדלי זארה וחולצה שמבליטה את כל מה שאי פעם לא היה לי ורציתי, וחושבת לעצמי - למה לעזאזל אני לבד בבית? החלטתי לברר את זה עם אור.
"אני בדרך אלייך", שמעתי אותו כבר מכניס את המפתחות לסוויטצ'. תמיד בדרך אליי. וזה לא משנה אם יש אצלו חברים (ותמיד יש אצלו חברים), אם הוא בעבודה (ואם אין אצלו חברים, אז הוא תמיד בעבודה) או באמצע ניתוח להסרת גידול סרטני. הוא הטוי בוי הפרטי שלי. הטוי בוי הבוגר והפרטי שלי.
אור מגיע תוך חצי שעה, ואני נכנסת למכוניתו בטריקת דלת ופנים לא מסגירות. אני תמיד משתמשת בהבעה הזאת עם אור. וזה עובד. החדשות הטובות הן- שהוא חושב שאני האדם המגניב ביותר עלי אדמות. החדשות הרעות - בגיל 28 עדיף לחפש יותר מהאיכויות השטחיות האלה, הכוללות ילדה בת 18 שרוקדת לך על האגו. בייחוד כי אמאבא כבר רוצים שתתמסד. וזה בחיים לא יקרה איתי.
אנחנו יושבים בבר חשוך. העיניים שלו אדומות, ואני יודעת שהפרעתי לו באמצע מלאכת 'הפלת הבאנג'.
"איך בעבודה"? אני שואלת אותו. אור, כזכור, עורך ראשי בעיתון ספורט מוכר בארץ. הוא התחיל את דרכו מכלום. מאפס. מכניסה אקראית למשרדי הבניין של אותו העיתון והכרזה:"אני רוצה לכתוב אצלכם", ועלה אט אט בסולם ההיררכיה, מחליף את שעות השינה בקפאין, את חיי החברה בכדורגלנים עם מנת משכל של תפוז מכני ואת חיי המין במקלות טניס. והיום, ממרומי גיל 28, אם תשאלו אותי הוא עדיין כלום, עדיין אפס. רק אפס עם משרד קטן ומחניק אי שם באיזור התעשיה. אפס שמחלומות על כתיבת ספרים, מאמרי צבע וסיפורים קצרים, הפך למישהו שמקצר לכתבים שלו באופן דרמטי את הכתבות ומחליט מה לשים ואיפה.
"העבודה בסדר. איך אצלך"? הוא שואל. אני מחייכת אליו במתיקות צבועה ועונה:"מה זאת אומרת? אתה יודע שאני לא מהטיפוסים העובדים". והוא יודע, ועוד איך יודע.
אנחנו מזמינים חשבון, מתחפפים לדירה שלו, מעיפים את החברים שלו (כן. יש לו נטיה להשאיר אותם שם בכל פעם שהוא עוזב. אני מניחה שזה חלק מהסיבה מדוע החברות שלי שונאות אותו. ואכן, בתור חברה לשעבר אף אני לא מביישת את הפירמה), ויושבים בסלון. מקשקשים.
עכשיו כשאני יושבת מול אור אני פתאום מבינה כמה דברים. שהוא שונא אותי, ואוהב אותי. עוד לא החלטתי מה יותר.
"אתה חושב שאני רעה"? אני שואלת אותו. הוא מתמהמה, ובסוף עונה:
"כן".
אני מהנהנת בשתיקה.
"אבל בגלל זה אני אוהב אותך".
אנחנו מסיימים את הערב, וזה לא ממש משנה איך. אנחנו הולכים לאוטו ומדברים קצת על דה ובעיקר על הא. ואני מתפללת כבר שיוריד אותי בבית, כי אין לי שום נושא משותף איתו. ואלוהים יעזור לאלה שכן יש להם. כשהוא עוצר, אני מבקשת ממנו:"טוב, בוא נסיים את זה מהר. מהר-פעם-ראשונה-של-תיכוניסט-מהר. אני צריכה לקום מחר בבוקר, אתה זקן מידי להשאר ער בשעות האלו. שיהיה לילה טוב".
וככה זה נגמר. אפילו בלי לחיצת יד. והתהיות הרציניות שלי על אהבה נפסקות, אחרי עוד מנה של אור וחמש-מאות טלפונים מרייבן. אני נזכרת שאני מאוד לא רוצה אותם בחיים שלי. שאני שונאת לתת דין וחשבון לאנשים. שבני אדם הם לא יצורים מונוגמיים, הרי אם היו - לא היו בוגדים אחד בשני, מתגרשים, מתחתנים מיליוני פעמים בערך ומזדיינים עם כל ת"א לפני שהם נכנסים מתחת לחופה (והחוצפה- עוד לובשים לבן). אז אם אנחנו גם ככה לא תוכנתנו להיות עם אדם אחד, זו לא צריכה להיות השאיפה.
ושוב, אני לבד. וטוב לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
