החיים בשחור הם חרא אחד גדול. כל מי שאמר ש"בלונדיניות נהנות יותר" וזכה ממני להבעת זלזול וביטול יד, מוזמן לגשת לסניף ביטוח לאומי הקרוב לביתו ולקבל ממני התנצלות רשמית בתוספת סוכריה. בלונדיניות בהחלט מקבלות יותר. כך לדוגמה, כשהייתי בלונדינית, היה זה בגדר מדע בדיוני להיכנס לפאב, להתיישב על הבאר, לבקש כוס בירה ואז עוד לשלם עליה. תמיד איכשהו הברמן או בעל המקום היה מסמן לי שזה על חשבון הבית ומחליק לי בנונשלנטיות לתוך היד פתק עם מספר הטלפון שלו. היום כשאני ברונטית, המקסימום אותו אני מקבלת חינם הם בוטנים משנת 48. גם הם, בקערה המשמשת בעיקר את חתולי הרחוב המתגוררים מאחורי המטבח של אותו המקום.
פעם הייתי עושה ג'וגינג, ו-4 בחורים היו מדביקים את צעדיי ועושים יחד איתי, בשורה, את הריצה לקצה השני של הטיילת. גם אם נקודת הסיום שלי הייתה במרינה בהרצליה. וחלקם היו רטובים ויחפים, עם שני גלשנים ביד. ומשפחה מאחור. היום, החבר היחידי שלי לריצה הוא הדיסקמן, ותאמינו לי, ג'ורג' מייקל על ריפיט? - לא כיף חיים.
פעם הייתי שולפת מהמותן כל מה שרציתי לומר: חכם, טיפשי, שנון, בטעם רע. הרי כל מה שהיה יוצא נחמד הוגדר כנס רפואי. בלונדינית טבעית ודרכה בעולם כמסע חיפוש אחר תאיה האפורים. היום, כשאני ברונטית, אני מחוייבת להיות חכמה, רצינית, מתוחכמת וכל הדברים שרציתי להידמות להם כשישבתי על כסא הספר והכרזתי:"היום אנחנו צובעים לשחור".
מיותר לציין שהאדם היחידי שהצבע הזה מצא חן בעיניו הוא החבר המסוקס של ההורים שלי, כן? ומיותר לציין שגם בי יש איזשהו סוג בסיסי של מוסריות לא להבריג את אותו החבר, כך שנשארתי בעצם עם אפס גרופים באמתחתי , כשנקודת הפתיחה הייתה די טובה.
"תראי, הפנים שלך נשארו אותו הדבר, אין חוכמות", ענה לי אלכס כששאלתי אותו איך השחור תשובה דיפלומטית. אני יודעת שהפנים שלי נשארו אותו הדבר. מי אתה חושב מרח עליי את הצבע, שמעון פרס?
"זה ללא ספק שונה", אמרה לי ורוניקה. קיבלתי גם "לא נורא, עוד כמה חפיפות זה ישתנה", "אני רואה כבר קצת בלונד" ו"אלוהים, את יותר מטומטמת ממטומטמת", שזה אגב, הציטוט הנבחר שלי. העניין הוא, שאי אפשר להשאר אדיש לאקט הנוראי אותו בצעתי.
"זה נראה גותי-משהו", אמר לי העורך כשנכנסתי למערכת. מלמלתי לו משהו על תחכום ושינוי, מודה לג'ה על שלא בחר את הגרסה הלא-מצונזרת של המשפט, נוסח:"יופי, עכשיו יש לך יותר סיכויים להתארח בפרק של האדאמס פאמילי מאשר לאלי לוזון בפאה נוכרית". אין ספק. אני חייבת לעשות עם הדבר הזה משהו. וכמה שיותר מהר - כך יותר טוב.
היום אני ופטר הלכנו לים. שיחקנו מטקות, השתזפנו, ליקקנו בהנאה שני תותי-פרוטי כל אחד, בדקנו אם זה עשה לנו צלוליטיס. אתם יודעים, סיים אול' סיים אול'. באוויר היה ריח נפלא, על הטיילת עמדו טיפוסים מהורהרים והביטו על הים בסערת רגשות, שלל זקנות וזקנים מלאו את הספסלים ובצעו יחד סימפוניה ראויה לשבח של שקיות אוכל וסופרמרקט כשהוציאו את הפירות השטופים שלהם וחשבו על כך שקרב היום בו לא יוכלו עוד לצעוד אל הים ולהביט בנחת על השקיעה.
"התחלת לתפוס כבר צבע"? שמעתי את קולו של פטר מתחת לכובע המצחייה שעטה על פניו.
"כן. אדום שני, כרגיל. ואתה"? קולי נשמע מהדהד מבעד למגבת שפרשתי על ראשי.
"בייבי, אני כבר שחום לפחות כמו טיירה בנקס. התברכתי בגנים טובים".
"בהחלט. חבל רק שיום אחד תאלץ לחלוק אותם עם גרושה בת 35 עם 4 ילדים ובלי אגורה שחוקה על הישבן כדי להעביר אותם הלאה".
"את נשמעת במצב רוח קרבי היום", העיר לי. ואיך לא? אני ממוללת את קצוות שיערי בידיי. מצפה לראות את הפלומה השוודית הקטנה שהיתה לי תמיד על קו השיער, עליה תמיד צחקו ואמרו שבגיל 19 עוד יש לי "פלומת תינוקות", ובמקומה אני רואה שחור משחור. אני שוקעת לתוך הדיכאון שנית.
"לא יכולה יותר עם השיער הזה", אני עונה לו.
"אז תגלחי אותו", יורה לי הגרסה המוקצנת של גיל ריבה באדישות.
"זה באמת יכול להיות רעיון לא רע", אני מהרהרת ביני ובין עצמי.
"סתם צחקתי. אם תגלחי את השיער, אני אהרוג אותך, וזה סופי".
ישובה על הכיור בחולצה חצי מכופתרת וג'ינס "דפוקותי" קטנטן אני עוקבת בדריכות אחר תנועותיו של פטר, כשזה מגלח לסוון את השיער מהראש.
"אל תתבאסי", סוון אומר לי, "זה רק שיער. אם היה לו ערך, הוא לא היה צומח על התחת, לא כך"?
"למי הוא צומח על התחת"? הזדעזעתי, "אולי לך".
"לא לא, גם לי", אישר פטר. "ואני מסכים. מה רע בקצת גיוון במילא? עוד כמה חודשים תחזרי להיות בדיוק אותה בלונדה. תהני מזה כל עוד זה שם".
"מה שם"?
"השחור".
"שחורים אני יכולה למצוא בכל מקום", אני מוציאה מהארון קרם לחות ומורחת אותו על רגליי, "על האף, בדרום ת"א..."
"על הראש," מתפרץ פטר. ואני מתחילה לבכות.
והנה, אני עומדת מול הראי באמבטיה. פטר וסוון כבר הלכו, והמכונה נשארה. לגלח, או לא לגלח? זאת השאלה. ובה אני הולכת להתחבט לפחות עד שמשהו יותר מעניין יגיע. השיקולים מדוע לא לגלח ברורים - אני עוד עלולה להוריד לעצמי אוזן. אני ברצינות בלתי כשירה לעשות כל דבר הכולל עבודת ידיים. השיקולים בעד - לפחות אני אפסיק לשנוא את עצמי כל דקה ודקה מן היממה.
אז אני בוחנת את עצמי פעם אחרונה עם השיער השחור והמגעיל הזה, מרימה את מכונת הגילוח ומפעילה אותה על המספר 1.
"פרנצ'סקה, תפתחי עכשיו", אני שומעת את פטר צורח בעצבים ודופק את גופו על הדלת. "תזהרי, אני שומע אותך. כדאי לך לפתוח לי לפני שאני נכנס פנימה ואני נשבע לך, זה הסוף שלך"!
אני פותחת את הדלת ונופלת אל רגליו בבכי מר.
"אני מפלצת", הוא שומע אותי שואגת לקרסוליו.
"את דפוקה על כל השכל. זה רק שיער, אלוהים ישמור. שיער. לפני שתשימי לב הוא חוזר לצבעו הטבעי. מה מדונה תגיד"?
אני שותקת.
"פרנצ'סקה", הוא פונה אליי לאחר כמה דקות, "תעשי לי טובה אחת רק, אוקיי? בחיים אל תעלי במשקל. אין לי שום מושג בעולם איך תשרדי את זה...".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
