לפני חצי שנה זומנתי לראיון עבודה עבור אתר אינטרנט של אחד מעיתוני "מעריב". אני זוכרת איך הגעתי, מבושמת ולבושה כחותנת עיראקית ונרגשת לפחות באותה המידה, כדי לפגוש את ההולנדי, הבחור שהפך ברבות הימים לעורך שלי ולידיד טוב ויקר. הייתי מגומגמת ונטולת שארם כמורן איזנשטיין מול יאיר לפיד, חסרת ניסיון לחלוטין בכתיבה שחורגת מגבולות פוסטים מבולבלים, ואלוהים - כמה שהתרגשתי.
ממבט לאחור, אני צוחקת, מתרפקת על אותם הזמנים ואומרת לעצמי: "וואלה, לא השתניתי בכלל". ואכן, פשפושים בפגישות העבודה האחרונות שלי עדיין מעלים את אותה נערה חסרת הביטחון, קצת פחות מגומגמת אבל עדיין איכשהו מלאה בכתמי קפה על הבגדים, מספר בלתי מבוטל של פצעי לחץ על הפנים וגינונים של קרם ידיים מהסוג הזול ביותר.
ומה הפואנטה של כל הוידוי הארוך והמסורבל הזה? ובכן, אין פואנטה. אני סתם מחפשת דרך סימפטית לומר לכם שהבלוג עובר דירה (וכמה ניתוחים קוסמטיים מבורכים), למקום שכולו טוב - מגזין הטלוויזיה "רייטינג".
אז בואו נעשה קצת סדר בדברים (למרות שאני נפעמת, נרגשת וחסרת מנוחה. ואני בטוחה שגם אתם קופצים עכשיו על כסאותיכם תוך כדי מזמורי 'הקופאקאבאנה'. ברוורס):
איך הכל קרה?
הכל התחיל כשנולדתי. אמא ואבא התקוטטו בדבר שמי. היא רצתה לקרוא לי "פרנצ'סקה", והוא רצה לקרוא לי "מור".
"אבל מור זה שם כל כך עממי", היא טלטלה את גופי הקטן בידיה כמייקל ג'קסון בחלון חדר מלון בגרמניה.
"ופרנצ'סקה זה שם שיגרום לה לתסביכים לכל החיים", חטף אותי אבא מידיה של אמא והשליך דרך החלון, כולו מיסיז אובארוב 86.
נתקדם לעבר היותר קרוב. אמא ואבא כבר לא מעבירים אותי מיד ליד כאילו הייתי יובל שרף. איכשהו, בעזרתם של דודים מחו"ל וטורים מטמטמים של דייב בארי הגאון, החלטתי - שלמה לא - קרוא וכתוב נראה לי דיל בכלל לא רע.
בהתחלה קראתי רק רומני משרתות טראשיים נוסח דניאל סטיל ("כשראשו בין ירכייה והיא גונחת וגונחת כציפור שיר, ג'ורג'יה הלוהטת הרגישה שהיא קרובה לחוויה המינית המספקת ביותר בה אי פעם השתתפה: לידת תינוק"), אחר כך הרגשתי בשלה לעבור למותחנים זולים ושקופים כבגדיה של שירי מיימון א-לה ג'ון גרישם את סידני שלדון ("יש כאן עבודה של מישהו שיודע להשתמש במזמרה", קבע אינספקטור דיקהד והביט בבעלת הבית המבוהלת. "את מכירה מישהו בסביבה עם כישורי גינון שיש לו סיבה לפגוע בך"? שאל אותה במבט האלון אבוטבול שלו והביט כיצד היא מפרכסת בעצבים וחושבת לעצמה, עונה לבסוף: "לא", כשמאחוריה מתרוצץ הגנן העצבני והמטורלל שלה, מיסטר מורדר, עם מסור חשמלי ומכסחת דשא אחרי כלבה האהוב רוקי").
אז איפה היינו? הא, שאבתי את סגנון הכתיבה שלי ממותחנים זולים וגרועים ורומני משרתות, מתבלת בקצת דייב בארי פה, בורוביץ' שם ומחכימה משניים-שלושה מבקרים ישראלים וקטלניים (וכמובן, באופן הכי בסיסי, מליהיא לפיד). כתבתי, מתוך הנחה שקהל הקוראים שלי יהיה מורכב מבנות 12 משועממות המחפשות מודל גרוע למדיי לחיקוי ואני נמצאת בסביבה, כשלא יכולתי להיות טועה יותר - מה שהסתבר היה שקהל הקוראים שלי מורכב בכלל מבנות 12 משועממות ועורכים בעלי תביעת עין מעולה, שהרגישו שיש כאן משהו. הם עוד לא היו בטוחים מה, וחלק נכבד מהם החליט בשלב מסויים שכל מה שיש לי להציע לעולם העיתונות הוא שדיים של נגה שחר, אבל היו כמה שגם האמינו אחרת. וכאן הם נכנסים לתמונה.
אני והעורך הנוכחי התחלנו ברגל ימין. ליתר דיוק, בוקר אחד אני קמתי לגלות המלצה בטורו השבועי על בלוגי, מה שגרם לי אינסטינקטיבית להבין שמדובר בבחור עם טעם משובח, זאת על אף היותו אוהד מנצ'סטר יונייטד. אחרי סשן פגישות קדחני ביני לבין העורך הנוכחי, עורך אחר, עורכת נוספת, סגן-עורך וסתם אנשים שיצאו לכמה דקות ממשרדם והחליטו שלפגוש אותי נשמע כמו בילוי נחמד, קיבלתי את הטור באתר. ולפני פרק זמן X, כאשר העורך הנוכחי התקשר אליי להציע הצעה שלא יכולתי לסרב לה - באקט מפתיע למדיי, לא סירבתי:
"מה? מדור"? צווחתי לתוך אפרכסת הפלאפון הקטנטנה בתדרים שגרמו לשערה של עדי כהן להחלקה יפנית.
"כן, מדור", הוא ענה ומאותו הרגע והלך כל האנרגיות הפנימיות והאמביציה שלי כוונו למטרה הנכונה - למצוא תמונה ממש ממש טובה שלי, אתם יודעים, בשביל המדור.
"לא עדיף שקודם תכתבי פיילוט"? הציעה תות הצעה די מיותרת, שהתבררה יותר מאוחר כהגיונית במערכות עיתון מסויימות, כמו זאת של רייטינג. אז עשיתי פיילוט. כלומר, הרבה פיילוטים. עברתי תהליך מיון קפדני ומדוקדק בסופו העיף העורך הנוכחי את "יבשה", "מתרגשת", "דיסלקטית" ו"זאת שבטוחה שבגיל 19 יש לה תובנות מעניינות על החיים" מן המירוץ ונשאר עם פרנצ'סקה.
המדור הראשון שלי, עמודה כפולה (כלומר "שני דפים" בשפת הבלוגרים ו"שתי דפים" בשפת הבלוגרים שעוד לא עברו את גיל 14), יופיע ממש השבוע, עם אותן הדמויות, אותן השנינויות, מבזק כוכבים ונער שער שבועי, כמו תמיד.
ש: אז למה לנו, בעצם, לשלם שישה שקלים ולקרוא אותך?
ת: תשובה: קודם כל, כי אם לא יפטרו אותי.
שנית, משום שבנוסף לכל הבונוסים שהבלוג הציע לכם עד כה (כלומר, תמונות של בחורים חתיכים), לא רק שתוכלו לקרוא את פרנצ'סקה בגרסא הבלתי מצונזרת שלה, בשמה הפרטי ועם פרצופה האמיתי מודבק, פוטו-רצח כמרקחה, מול עיניכם, אלא גם להנות משאר העיתון. תחשבו על זה - כל עולמכם בשישה שקלים. וסליחה שאני מציגה את זה כאילו אתם ויקי כנפו.
ש: אז זהו? תפסת תחת וסגרת את הבלוג?
ת: תשובה: קפצו לי, סבבה? מי תפס תחת?
בסך הכל, פרנצ'סקה עוברת כתובת, אבל משכירה את בית-האם, בלוג מספר...אה...שמונה אפס משהו. אז נכון, לא יהיו עדכונים בזמן הקרוב, אלא רק אחת לשלושה חודשים, כדי לשמר את הארכיון ואת הבלוג עצמו חי. חוצמזה, לא סיכמנו שיש לכם תקציב של 6 שקלים בשבוע בשבילי?
ש: את מודעת לעובדה שכאן את עושה מן סיכום "ימי חיינו" שכזה בבלוג, נכון?
תשובה: נכון.
בסך הכל, מצאתי את עצמי בונה "סיכומי שנה" כל שבועיים וחצי בבלוג, כשבפועל השינויים הדראסטים האחרונים בחיי היו עיצוב גבות שונה, בהתאם למאמר שקראתי ב-VOGUE. למעשה, חיי היו כה משעממים שאפילו פרק ב"פיק-אפ" יכול היה להיות תחליף ראוי להם. טוב, הגזמתי. רק אם זה פרק בו לבר רפאלי ויחיאל אלקבץ יש סצינת סקס משותפת. (אולי שוב הגזמתי - לא כל כך בוער לי אם היא משותפת או לא).
ש: האם תוכלי להגיד לי מהו הלאום של נפוליאון?
ת: דהה, בטח שאני יכולה להגיד לך.
ש: okay, Francesca. I think we've heard enough
עמיר פרץ: שו?
השורה התחתונה:
כבר מחר בבוקר, חמישי בשעון ישראל, אתם ניגשים לפיצוציה/מכולת/סופרמרקט/חנות ספרים ומגזינים/מספרה הקרובים לביתיכם, משלשלים מכיסכם שישה וחצי שקלים (במובן הכי מטאפורי של המילה), וקוראים אותי. כן, שמעתם נכון. אני לא מבקשת שתקנו לי פרו באלפי שקלים, או שתצביעו לי בתחרות בלוגים. רק שישה וחצי שקלים בשבוע. וכדי להראות לכם כמה מעט כסף זה, שימו לב לכל הדברים שאתם לא, ואני חוזרת - לא - יכולים לקנות בשישה וחצי שקלים:
- פנטהאוז בשיכון ל'.
- את האאודי החדשה, שנת 2006.
- נעליים של ג'ימי צ'ו.
- כוסות קריסטל מעוצבות.
- מסטיק בזוקה במתחם הדיוטי פרי.
לעומת זאת, מחקר מדוקדק שלי מעלה שכל הדברים שאתם כן יכולים לקנות בשישה וחצי שקלים, לא משתלמים כמו קניית מגזין הבידור "רייטינג", והם:
- פנטהאוז בשדרות.
- מכונית צעצוע מהסוג הקטן והמצ'וקמק שיש בתיבת המשחקים של כל ילד, בכל תקופה, למרות שהפסיקו לייצר אותן בשנת 1806. לפנה"ס.
- נעליים משוק הכרמל.
- קריסטל. מזוייף. מנווד שחושף את מרכולתו במחלף לה גארדיה בשביל סיגריה.
- את הקריירה של שיר ביטון.
שיר ביטון:
[אתם יודעים, כדי לשבור את הקרח ולצחוק ו...נו, לצחוק עוד קצת].
אז בלי להיות אובר-דרמטים (כי עדיין אעדכן אחת לכמה חודשים כדי לשמור ארכיון) - אסטה לה ויסטה, מיי בייביז. תהיו טובים. תגרמו לי להיות גאה בכם. ועוד דבר אחד, שניה לפני שאני תולה את הנעליים -
FADE IN
INT. FRANCESCA'S ROOM - NIGHT
Francesca's readers gather around her bed, As she lies there, half-dead, choking like a broken Shimon Peres after the premieres. Bimbalonet takes her hand and looks up to Freddie ljungberg portrait. She turns quickly and gasps.
BIMBALONET
oh, god
.she smiles
FRANCESCA
what?
BIMBALONET
isn't Freddie just damn fuckin hot?
FRANCESCA
you bet your ass he is!
BIMBALONET
though we should probably concentrate on the subject - which is you. dying. in front
of all of us. what's your death wish, hunny-bunny?
. Francesca cough's a little, licks her finger and put it up the window above her bed
BIMBALONET
there she goes nuts before dying.
didn't she learn anything from Paris Hilton?
Garfield, who was until now seated by Francesca's bed is standing up. he's upset.
GARFIELD
but Paris hilton is'nt dead!
[Note: Should be said at the same time]:
BIMBALONET FRANCESCA
!yet yet!
FRANCESCA
and i haven't lost my mind just yet.
i'm just checking on the wind directions.
GARFIELD
whatever for?
FRANCESCA
to waste some serious screentime
to our bored to death audience. besides, i
just think this is something Robert De Niro
woud do.
BIMBALONET
you were about to tell us what's your death wish
FRANCESCA
oh, right
Artificially, Francesca cough's her ass off, doing a poor act of dying while changing her face from "rotten junkie" to - even worst - Rod stewert. She blinks alot and there's slime all over her face. at that very precious moment, reader Felkon stands up from her bed and whispers to reader Shmuelet something in the ear.
FELKON
would she stop being so melodramatic?
SHMUELET
yeah, for fucks sake. it's only
a fucked-up blog. even Dan Toren
has one.
Francesca burst into their conversation
FRANCESCA
hello, i'm dying. not deaf
FELKON
good point.
SOUND OF VIOLETS
SHOT
PULL BACK SLOWLY from Felkon and Shmuelet standing right next to eachother, the camera focus on Francesca's sickened face. CLOSEUP.
REVERSE ANGLE
PULL BACK from Francesca's face to reader Ford Prefect.
FORD PREFECT
VOICEOVER
die, die, die.
i'm sick of standing here, reading your boring
script to death Francesca.
CUT TO reader Miriam face
MIRIAM
V.O
in english! in fuckin english!
she wants to murder us before
she quits.
CUT TO reader Simply Or face
SIMPLY OR
V.O
oh, look at those knickers
just standing there, all pink, waiting
for me to grab them as soon as she dies
CUT TO reader The bachelor face
THE BACHELOR
V.O
boy! the funeral would be
a great chance to meeting new
chicks!!!
CUT TO Francesca's face
FRANCESCA
kids, i loved you. you bet i did - with
all my fuckin so-cold-heart which, by
the way, isn't that cold if i still save a
place for Brad Pitt in it. as we all know
i am going to die from a desease called
."to much shitting around"
i wont be here tomorrow, so before i go i just
want you to promise me one fuckin thing:
DONT...
Francesca is weak - coughing and nearly puking on Russian Bunny's face
FRANCESCA
YOU EVER...
she's now lifting her right hand above and sighs a little before she continues
FRANCESCA
BUY NINETTE'S UPCOMING CD.
Francesca dies.
FADE OUT.
THE END.
[ פרנצ'סקה - [email protected] ]
[נ.ב - בפוסט למטה לא הגבתי לאף אחד מן המגיבים האחרונים. כלומר, זאת לא הייתי אני. ולמען הסר ספק, גם לפוסט הזה לא יהיה מענה בדף התגובות. המייל למעלה. פרנצ'].
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
