היום ביקרתי בבלוג של חברתי להשקפת העולם המחורבנת אך משעשעת "טל נגד העולם" (לא פרסום מסווה, פרסום ישיר. יש בעיות?- סו מי! אבל אם אתם כבר עושים את זה, אז בסטייל: עו"ד של ג.יפית- מ.מכוער, זה טוב! 
),וזאת ספרה בבלוגה המצויין, משעשע והפוצי מוצי שלה, את סיפור האהבה של אמאבא שלה והסיבה מדוע הביאו אותה לעולם (באמת מרגש. מומלץ). כל זה הזכיר לי את הסיפור אהבה של ההורים שלי (שברוך השם, טפו טפו, עדיין עושים אחד לשני נעימים בלילה ואף מתכננים להגדיל את חדר השינה שלהם (על חשבון האמבטיה/שירותים של צאצאיהם המסכנים,כבר אמרנו?).
אמא היתה בת 14 כשהיא עברה לגור מול אבא שהיה בן 17. לאבא היה בראש כדורגל,חבריו הבנים והרמת כוסיות בפאב המקומי (וקחו את המילה "כוסיות" באיזה ניקוד שבא לכם,המשמעות נשארת בעינה),ובכך,בעצם, אני סוגרת מעגל כאשר באותו גיל בדיוק אותי ואת אבא מעניינים אותם הדברים.אמא היתה ילדה טובה ירושלים שהיתה עסוקה בעיקר בלעלות לאבא על האופנוע כשהוא לא מסתכל ולעשות רעשים של "ברום ברום"!
כך עברה לה שנה ראשונה של חלוקת אותה העיירה של שני אלה, כשהקשר היחידי ביניהם היה כשאבא יצא לעתים לחצרו וקלט את אמא עושה לו "ברום ברום" על האופנוע, ועשה לה "קישטא קישטא" בפנים חמוצות.
בגיל 15 נגמלה אמא מן ההרגל המגונה של התעסקות אובססיבית עם האופנוע של אבא,מה עוד,שהאופנוע של אבא כבר לא ממש קרץ לה כמו מכוניות נוצצות שהחלו חונות בפאתי עיירתם הקטנה, כאשר עסק מכוניות קטן נפתח בקצה העיירה. והעיירה, עיירה קטנה וחביבה,כולם מכירים את כולם, פאב אחד קטן, כולה פרובאנס קטנה על המפה.
מוכר המכוניות היה איש עשיר וגס רוח, ולו היה בן,בן 18. הבן ראה באמא כלה פוטנציאלית לכל דבר, כאשר זאת, לא החלימה מן האובססיה החמורה למכונות גדולות (זה נשמע גרוע יותר ממה שזה,תאמינו לי). כך קרה שאמא בלתה קיץ שלם בחברת מוכרי המכוניות, ואבא?-אבא התחיל להרגיש שמשהו חסר.
בגיל 16 של אמא, 19 של אבא, הוא פתאום הבין שהיא נורא מוצאת חן בעיניו. אבל אז,כבר אבויה, אמא היתה נעולה חזק על הבחור עם הגלגלים. אבא לא התייאש, ודווקא חשב שהנה, היא כבר אוטוטו בכיס שלו, הרי איך אפשר שלא למסוס מול הגברבר הנפלא והחסון הזה שלוקח אותך לכל המשחקים של PSJ (פארי-סאן-ז'רמן), קונה לך מנת שרימפס ומספר לך בדיחות על שיכורים. אין. זה מושלם מידי כדי להיות אמיתי, אבל אמא עדיין נשארה עם פראנק, הבן-של, ואבא המשיך להיות מתוסכל. מתוסכל מינוס האופנוע,תוסיפו. את האופנוע הוא מכר.
את האופנוע הוא מכר כדי לממן איכשהו את הלימודים שלו. הוא נסע באותו הקיץ לעבוד עם דוד שלו (שאותו אני לא מכירה עד היום,ספק אם הוא קיים,וחושדת ברצינות שאבא עשה כסף בשוק השחור וזה סתם גרסת קאבר),ואמא לא ראתה אותו, קל וחומר המשיכה עם סיפור האהבה עם פראנק. אמא של אמא (או סבתא,בתרגום חופשי),התחילה לעשות קולות של נלחצת. פראנק הוא גוי. מכל היהודונים שהקיפו את אמא, היא בחרה דווקא בפראנק. סבתא קרצה לאמא ואמרה לה לחתוך. אמא לא חתכה. אך גם פראנק לא היה חתוך. הכל היה בשלמותו.
אך סבתא,כמו סבתא, איך שאני מכירה אותה, עשתה לאמא את הטריק הידוע של oeil de boeuf,בתרגום חופשי עיני עגל מסכנות, פלוס סניפים באף. אמא נכנעה, ונגשה לגמור עם פראנק את הסיפור לקראת הסתיו.
לקראת הסתיו גם אבא הגיע חזרה לעיירה, עם מספיק כסף לממן לעצמו את שנת הלימודים הראשונה באונ'. לאבא לא היתה אף אחת. אמא בת 17+,הוא אוטוטו סוגר 20, הוא עובר עם האוטובוס בכניסה לעיירה, ואיפה שאמור להיות מגרש המכוניות יש מבנה הרוס ועליו שלט גדול:"סגרנו!" לזה קראנו fermeture exceptionelle.
ולא היה כל זכר לפראנק, שעזב עם אבא שלו למקום אחר, כנראה יותר טוב (לא גן עדן אני מניחה,למרות שאף אחד לא מעז לספר את זה עד היום לאמא). אבא והיא בילו שישה חודשים נהדרים,אבל אז הוא נאלץ לעזוב לשנת הלימודים הראשונה שלו. אמא כבר סיימה בית ספר והודיעה לו אחרי שבועיים של געגועים בלתי פוסקים והרבה בכי ומרורים: אני באה. גם היא התחילה ללמוד באותה האונ'.
חודש הבא חוגגים אמא ואבא ברוטו (כולל הזמן בו לא היו נשואים) 23 שנים. וכן, הם עדיין סופרים אפילו את התאריכים הלא פורמאלים. ואני ופטריק?- נאלצים לקנות מתנות פעמיים בשנה. 
פרק הבא: על למה איך ובאיזה נסיבות הביאו את שפחתכם הנאמנה לעולם.
עריכה: בעצם, עזבו "איך"...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
