השיפוצים.
בזמני מיתון,כל משפחה בוחרת איך להעסיק את עצמה במקום שופינג. יש משפחות שנוסעות לטיולים משפחתיים וזולים ברכב (בין דר), יש משפחות שמתמכרות יותר למשחקי חברה בבית ועוברות באורך פלא ללחם לבן ולא לחם עשיר (דאן איט), אבל המשפחה שלי,משום מה, החליטה לפתוח בגג גלרייה ולהרחיב את הבית לעוד שירותים,עוד אמבטיה,עוד חדר ארונות,עוד ויטרינות בפרונט וכהנה וכהנה. הגיוני,לא?
בהתחלה, כזכור, התלוננתי בטירוף. היום זה כבר פחות נורא, לשבת בסלון עם עוד שלושת האנשים הנקראים להם "המשפחה המצומצמת שלי". קודם כל, כי אני נהנית מההומור המשובח של אבא כל ערב. נדמה שכל יום הוא בא עם חוויות יותר ויותר מצחיקות מהעבודה שלו. לאחרונה,הוא גם הרחיב את החברה שברשותו,כך שהצטרף עוד כוח עבודה, ולפי סיפוריו, גם לו יש לובה עצבנית. לא לא, סליחה, לא לובה. סבטלנה.
אמא.
ומצד שני, לאמא לא הולך כל כך. היא בלחץ מהשיפוצים, העיניים שלה מאדימות, וכל פעם שאני אומרת לה "טייק איט איזי",היא מזכירה לי שיש אנשים שעוברים התמוטטות עצבים בגלל דברים כאלה.
"אבל זאת חוויה,בגדול", אני מזכירה לה, והיא נותנת לי מבט של בולדוג השבוי בתנאי גטו, ואז אני מיד מוסיפה:"חוויה נוראית,אבל עדיין חוויה".
אמא גם לא מרוכזת. היא משכירה דירה לאיזה זוג ליד חוף הים, והיא שכחה להתקשר אליה לברר אם היא ממשיכה את החוזה איתם. אבא עשה את זה אתמול,ומסתבר שאלה בכלל לא מתכוונים להמשיך. בשפת עם פשוטה, אמא אכלה אותה שוב פעם. ואם כל זה לא מספיק,כל פעם שהיא פותחת את הדלת שמפרידה בין הסלון לשיפוצים (בנינו דלת זמנית, נו,ותגידו שאנחנו לא חלטרנים מקצועיים?) ורואה את כל האבק והלכלוך המצטבר, היא ישר מתעלפת. למזלה (או לצערה, תלוי מאיזה היבט מסתכלים על זה), המזרן עליו פטריק יושן עומד בדיוק ליד הדלת הזאת. אבל למעשה, לא נראה לי שזה באמת כל כך מעודד אותה.נהפוכו.
המחלה שלי.
אני מתה על מחלות. ובאמת,כשהן תוקפות אותך לא חזק, יו אר אין בייבי. אין איי טל יה.
קודם כל, כשאני חולה אני זוכה ליחס אובר-דואג ומפנק. לדוגמא, כשאמא הולכת במיוחד בשבילי לסופר לקנות לי את האייס טי שלי,כי רק אותו אני שותה,ויושבת על ידי כל הזמן,ומזמינה לי רופא רוסי וגדול שבודק אותי ואומר לי:"יש לך 40 חום. סה לא טוף". ואמא אומרת שהיא יודעת את זה כבר. ואז הוא שואל "מה נתתם לה"? יענו,לי. והיא עונה:"מוקוליט פעמיים ביום בוקר וערב ואקמול". והוא צועק על אמא שהיא נתה לי תרופות בלי רשות, והיא צועקת עליו שאת התואר שלה היא עשתה במקום שצריך בו דבר שנקרא מנת משכל כדי לקבל אותו, ואז הוא נעלב,וגם היא נעלבת, ובמקום לטרוק לנו את הדלת בפרצוף, הוא בסוף אומר:"תרגישי טוב ותמשיכי עם המוקולית". חוויה.
אבא,למשל, לא יודע להתמודד עם מצבי לחץ שקשורים במחלות של הילדים שלו. הוא נוהג לכרכר סביבי בהיותי חולה ולשאול כל שניה "את צריכה משהו"? "את רוצה לשתות משהו חם"? כשאני עונה לו שכן, תה יהיה נפלא, הוא אומר לי "עוד מעט", ומיד רץ לראות את השירן החדש שעשו לנו בחדר האמבטיה, וכשאני אומרת אקמול, הוא זורק עליי את חפיסת האקמול ואומר לי "תהיי בריאה", ואח"כ עוד אומר לאמא שהוא טיפל בי. וואלה יופי.
השון שלי.
שון מככב. פה ושם. בקיצור, כל פעם שהוא יורד לשכונה לשחק קט-רגל, כל אימון שלו בקריית-שלום, כל פעם שהוא יושב בשיפודיה עם חברים שלו,כל פעם שהוא עובר עם האוטו שלו עם שירי מזרחית על פול ווליום,על הכל אני יודעת. אני בכלל לא רוצה לדעת, כי זה נראה לי קצת יותר מדי..הממ..מה המילה שאני מחפשת... אובססיבי וחולה נפש? אבל משום מה, דקלה ואלמוג משתדלות לעדכן אותי. אפילו נאטלי שאלה חברים של חברות של חברים של ידידות של ניצולי שואה מי זה השון הזה שחברתה נפלה ברשתו. בקיצור, השון הזה עושה כותרות. מה זה כותרות? רייטינג של החתונה של בריטני, הגרסא המקומית.
אז אתמול,הגיעו אליי רותם,לירן ותומר, אספשל דליוורי, כדי לבשר לי שהם לא מתכוונים להמשיך לשמוע את הקראפ הנקבי על שון,אלא ובתנאי שאני מתחילה להזיז עניינים.
"אבל מה אם הוא לא ירצה"? -"הוא ירצה".
"אבל מה אם אני לא הטעם שלו"?-"אין דבר כזה. את הטעם שלו".
"אבל מה הוא מחפש קצת יותר מיופי,אהמ,למשל,אופי?"-"זה בסדר", (מרגישה תחושת הקלה),"הוא לא מחפש אופי. אנחנו מכירים אותו".
ואי אפשר בלי זה:
עוד יציאה חסרת טקט של אמא שלי (אם אתם חושבים שהיא הפסיקה בשלב הבחור הרוסי והאנשים בכסא גלגלים אתם טועים). משפצים לנו את הבית ערבים. היום כשאמא ואבא הלכו לבחון את השיפוצים מקרוב, יחד עם אנואר וקאמאל היקרים.
אמא:" בשום פנים ואופן לא צבעי פסטל. רק צבע שמפנייה".
אבא:"אבל זה האמבטיה של הילדים. וחוצמזה, זה אסון אם נעצב את האמבטיה שלנו ושלהם אותו דבר"(מה את מתווכחת איתו? זה העבודה שלו,אמא).
אמא (מושכת בכתפייה:"לי לא אכפת. אז לא שמפנייה. אבל לא צבעי פסטל. נקודה."
אבא:"אז מה את מציעה? תני הצעה פרקטית."
אמא:"לא צבעי פסטל!!"
אבא:"טוב,אז מה במקומם??"
אמא:"מתי תבין שצבעי פסטל זה סטייל כל כך ע-ר-ב-י???" -אבא מאדים. אמא שמה לב למה שהיא אמרה ומאדימה גם היא-
אמא:"לא שזה רע...."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
