היום הגעתי למסקנה חד משמעית ששבירת קירות וצעקות הסטריות בערבית של:"אנואר! אנואר! דחילאק אוסטאם אל יהוד!" (וואט דה פאק איז דאט אומר?),לא תצא הרבה למידה, ומכיוון שסבתא שלי לא היתה בבית,אלא הלכה לירושלים לעלות על כמה קברים של כמה רבנים (לא הלכה, נסעה, תיקנתי את עצמי. המציאות מלמדת שגם מג'נונות כאלה יש), אז אמרתי לעצמי:"פרנצ'סקה, אל תאבדי עשתונות,כולה אין לך בית לשבועיים הקרובים ואת בעיצומה של תקופת בגרויות", והלכתי לעבודה של אמא שלי ללמוד שם.
אמא שלי עובדת עם עוד דוקטור, והם שכרו את המרפאה בשותפות. לד"ר השני קוראים רונן, והוא בן 36 בערך. באמת צעיר במונחים של רופא ישראלי. רונן גם חתיך כמו איזה לאיודעתמה. חתיך אמיתי, עם חיוך הורס,וסקס אפיל ברמות מטורפות. בקיצור, על אף הפרש הגילאים היו-הפנרי בינינו, הייתי עושה אצלו טיפולים על מקום יותר מאוזן. בחיי.
אז הגעתי, עם כל הספרים והמחברות, אמא שלי ישר חשה לה בצורך לעזוב את המטופל עם המשאבת רוק הזאת בפה, ולצאת לחדר ההמתנה ולהציג אותי בפני כו-לם. כו-לם הרימו את הראש מהמגזינים בהם הם דפדפו במבט מופתע של:"זה ענייננו"? ובסופו של דבר אחת מהן פלטה:"וואו,כמה גדלת!" עם חיוך רחב, ואז שאר הפוסטמות בהתאמה המשיכו את הקו אותו התחילה:"כן, ממש נהיית גברת"! "איזה גובה תפסת,אני זוכרת אותך ככה קטנה", "ממש פרח." פרח אמאשלך. לא ראיתי אף אחת מכן לפני כן.
אמא חזרה לטפל בבחור שלא נשאר לו כבר רוק בפה, ואני ורונן צ'וטטנו לנו קלות. אח"כ, אמא לקחה אותי איתה לסופרמרקט, ובעודי מדפדפת בין הלחמים לקחת את הלחם השחור,הקל, המקובצ'ץ' וה"טעים" שלי, נתקלתי בלחם מזן מוזר: העטיפה היתה ורודה בהירה, משהו שנראה כמו אריזה לטמפונים, וכתוב עליו,ואני מצטטת:"לחם לנשים". צמצמתי עיניים לראות את האותיות הקטנות:"עשוי מטופו וסיבים תזונתיים חשובים לגוף הנשי". נו, מה נסיק מזה? שרק נשים יקנו את השטויות האלה.
פטריק משגע לכולנו את הראש על מכוניות. מסתבר שסקייטבורד זה לא הכלי רכב היחידי שמעניין אותו, כי כל יום אחרי בית הספר הוא הולך למוסך לכלי רכב ומציק,הוא וחברים שלו,למוסכניק. אם הוא עוד פעם יספר עוד סיפור אחד על הספויילר, אני אהרוס לו את ההמשך לחיים.
סי יה.