השלושימניקים
לצאת עם בחורים בני שלושים פלוס זה סיפור. זה סיפור, לא כי אני החלטתי (אבל גם, ותודו שזה מספיק), אלא משום שבפעם האחרונה בה חברתי הטובה ת' (אל תדאגי, תות, שמך המלא שמור במערכת) חשדה שהיא בהריון וסיפרה זאת לחברה בן ה-30 וכמה-כמה, במקום לתמוך בה, להיכנס יחד איתה ללחץ ולהתחיל לבעוט לה בבטן תוך כדי צרחות: "לא, אל תעשה לי את זה, לא", הוא שאל אותה איך יקראו לו. למותר לציין שתות מאוד התעצבנה, ולאו דווקא משום שאמר "לו" ולא "לה" (נוט טו מייסלף: "לו ולא-לה" הוא שם מצויין ללהקת דיסקו מהאייטיז). עכשיו, את מוצאת את עצמך נקרעת בין הרצון לצאת עם גבר. גבר אמיתי. עם דירה משלו וידע בסיסי, שאינו חושב שהקפלה סיסטינה הוא סוג של אוסף חרסינה, לבין העובדה שהגברים האלה יהיו מוכנים, אם לא כבר עכשיו, לסגור את הבאסטה עוד שנה-שנתיים. ומילא לסגור את הבאסטה - אבל למה איתך?
עם מ' זה לא כל כך הטריד אותי. זה לא הטריד אותי, בייחוד מכיוון שמ' הוא אינפנטיל שלא היה מזהה פוטנציאל לקשר עמוק ואינטימי גם אם היה משתין על אחד. בסמטה חשוכה. ואותו הקשר היה צווח עליו בקול גבוה כשל שירי מיימון: "הלו, אני, כאילו כזה, קשר עמוק ואינטימי"!
אבל מה קורה כשאת יוצאת עם מישהו בן שלושים פלוס, שגם חושב כמו בן שלושים פלוס, מדבר, חי ונושם כמו בן שלושים פלוס? (הם נושמים לאט יותר. בכבדות. ואם הם מעשנים, יש סיכוי טוב שהם גם מפסיקים לנשום לפרקי זמן קצרים אך מבעיתים באמצע הלילה). ובכן, זאת שאלה טובה. התשובה היא שאין לי שמץ של מושג מה עושים. אותי זה מפחיד לא פחות.
"הוא כזה מדהים", אני יכולה ללהג לתות שעות על גבי שעות כשחיוך אגם רודברגי נסוך על פניי.
"אז למה שלא תתקשרי אליו"? היא מציעה בתבונה.
"אה, אולי כי הוא זה שצריך להתקשר אחרי דייט"? אני עונה בשאט נפש.
"בסדר, אבל עשיתם כבר ארבעה. הא! אפרופו ארבעה, איך זה שעדיין לא נכנסתם למיטה"?
או. זאת שאלה טובה. החדשות הרעות הן שגם לזה אין לי תשובה. ולא שהשלושימי לא רצה - רצה גם רצה. וניסה גם ניסה. אבל הפעם, יאמר לזכותי, חטפתי פחד במה הסטרי וכמעט פרצתי בבכי.
"לא יודעת, לא בטוחה, אין לי מושג", מלמלתי, למרות שהתחלתי לגבש סיבה די טובה בראש. הוא - בן שלושים פלוס. אני - יושבת לי בעיצומו של הגיל הכעור, המחוטט ומלא האמוציות, תשע עשרה. הוא - סביר להניח היה כבר עם כמה וכמה נשים. אני - יכולה לספור את הבחורים איתם הייתי על יד אחת ואת הגברים איתם הייתי על אפס ידיים. החשש - הולכת להיות כאן פאדיחה ברמות שיגרמו ליגאל שילון לבכות כשאול מופז בהצגת עשר אצל יאיר לפיד כל הדרך לטבלת הרייטינג.
עוד תירוץ אופציונלי מדוע לא להיכנס למיטה עם השלושימי (פרט לעובדה שלפרקים אני מרגישה שיש בינינו כימיה של תחתוני ברבי וישבנה של אילנה אביטל), הוא שיש עוד גבר במירוץ אחר ליבי. אותו הגבר, בערך האיש המצחיק ביותר עלי אדמות, עושה את הביג NO-NO של חיתולי מערכות היחסים על הפלנטה - הכל. כלומר, את כל מה שאני אומרת. רוצה. חושבת. אם השלושימי מבטל אותי ב"אני לא יורד ללוות אותך לבניין שלי. את תלכי. את כל. שלושת. המטרים הללו. לבד", ואני נוזפת בו לכמה שניות בפינוק ואז נרגעת, הרי הנה לכם הגברבר השני, שמוכן ללוות אותי כל הדרך לירושלים. ברגל. לעשות לי, להכין לי, לטפל בעניינים שאין לי כוח או רצון לטפל בהם. זה נוח, זה כיף וזה מאוד מאוד קורץ. רק שעכשיו עולה השאלה הדרמטית - למה אני מבלבלת לכם את השכל? והתשובה היא: כי באמת, אבל באמת אין לי צל של ספק שאין לי שמץ של מושג מה הולך עם חיי האהבה שלי.
אני יודעת שסביר להניח שחלק נכבד מכל הנכתב לעיל הוא גיבוב שטויות שבמקרים וניסוחים אחרים היה יכול לשמש אחלה נושא לטור של ליהיא לפיד ("גברים בני שלושים וילדות בנות 19, כן או לא? ועכשיו, חמישה דברים שאת ממש לא רוצה לראות אותו עושה במיטה שלכם: 1. ילדה. 2. בת. 3. 19. 4. 5"), לכן עולה עוד שאלה לגיטימית - האם אני פרנואידית? הרי תל-אביב מוצפת בזוגות כאלה, של עשרימניקיות שכרגע תלו את ישבן ה-8 ק"ג שהוסיפו בצבא ומסתדרות יופי עם גילאי האמצע שלושים. ובכן, התשובה היא שאני בהחלט פרנואידית. עוד שאלה שמציקה לי במערכות יחסים כאלו היא למה, בעצם, זה קורה? למה גברים בני 30+ בתל-אביב, הידועה גם כניו-יורק של הניינטיז ומוצפת ברווקות בנות שלושים פלוס שמתות להתחתן עם כל מי שמוכן לספק להן זרע, לא משנה מאיזה זן, שניה לפני שהן מגילות לגיל הבלות, מסתובבים עם עלמות חמד בנות 20? והאם כוונותיהם טהורות לגבינו או שהם סתם רוצים גוד-טיים עם חזה זקור ונפלא שניה לפני שהם משחילים טבעת לאצבע של בת שלושים, סביבה אנחנו, הינוקות, היינו יכולות לעשות את ההופה-הולה?
התשובות לשאלה הראשונה היא - כי הם יכולים. גבר שיכול להשיג מודל 20 ולא 30, סביר להניח שיעשה כן. שנית, כי בגיל 20 אנחנו עדיין לא בהסטריית הרווקות הכללית ("אסור לי לשבת בצד השולחן - כי אז לא אתחתן". "אסור לי לדבר על חתונה עם החבר - כי אז לא אתחתן". "ורדה היקרה, פגשתי מלצר בבית קפה והוא קרץ לי, ואפילו אמר לי שלום - מדוע הוא לא הציע לי עדיין נישואים והאם יש לו אישיו עם אינטימיות?"). והנה, אנחנו, צעירות ופוחזות, רחוקות כל כך מהמחשבה של חתונה, ילדים, משכנתא ושידורים חוזרים של מיכל זוארץ, יכולות לגרור שנה, שנתיים, שלוש וכמה שרק ירצו מבלי לחטאות ברצינות על מחשבה של חתונה, מנסיכות רוגע עילאי על מערכת היחסים.
[התשובה לשאלה אם הם רציניים לגבינו היא, אגב, כן, כן ועוד פעם כן. סיבות לכך אין לי, פרט להמון, המון סטטיסטיקות מבית שכונתי-שלי].
ועכשיו, נעבור לקצת מידע על השלושימי:
מחקרים מראים שצחוק נובע מפחד. מכאן נכון להסביר שהרבה אנשים, בעיקר בילדותם, פוחדים מליצנים. אני פוחדת מפסיכולוגים. זה בא ממקום מאוד עמוק וחבוי אצלי בנפש, האומר שכל אדם שגוזל ממני 400 שקל רק כדי שיטפטף לי כמה מילים, ולא קוראים לו לואיס פרננדז, יכול ללכת לנשק לי את התחת ללמד אותי איך עושים זאת. מה עוד, שברגע שיש לך דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית אתה לגמרי מבהיל אותי, בייחוד אם אתה לא משתמש בתואר הזה בעיסוקך הנוכחי, מה שהופך אותך למפלצת ידע שיצאה מכלל שליטה ועשויה לדעת הכל, ממש הכל, כולל את הסיבה לכך ש"הדאימונדז" עדיין בין החיים. כזה הוא השלושימי. כל כך חכם. כל כך משכיל. כל כך יודע להפגין את כל התכונות הללו מבלי להסגיר את העובדה שהוא מוסר אינפורמציה:
"איך היה השיעור"? הוא שואל אותי כשאני יוצאת מז'אנרים קולנועיים עם נחמן אינגבר וכל מוחי מדמם כנלי הפילה במחזור.
"ממש כיף", אני מעקמת את אפי, "הייתי מעדיפה ללעוס במשך כל אותן שלוש השעות מחטים לא-סטריליות מאשר לשמוע עוד פעם אחת מזורגגת על סרטי בלשים פרטיים".
"הו, בלשים פרטיים", מתענג השלושימי קלות על בדל האינפורמציה האפרורי הזה, "את בטח מתכוונת לדיישל האמט ורייצ'מונד שמשאינניזוכרת". באופן די מפתיע, אלו בדיוק האנשים עליהם דיברנו.
"איך אתה יודע את כל זה"? אני משתדלת שלא להסגיר את קולי המוקסם.
"אני יודע הרבה דברים", אני שומעת אותו מחייך, "ויש גם הרבה דברים שאני לא יודע".
שיגעון. ניק קייב לא יכל לנסח זאת טוב יותר.
מאוחר יותר באותו היום, בדירה שלו, הוא מראה לי בספריה שלו את אותם פאלפי הפיקשן בכריכה רכה, ספרות מקור, ומדגיש שאני יכולה להשאיל אותם מתי שרק בא לי. אני מחייכת בנימוס ועונה שלא תודה, כמעט נבוכה מן העובדה שאין, ולא יהיה לי שמץ של ידע על שני העמוס-עוזים הגריאטרים הללו. הוא מושך בכתפיו ומוזג לנו וויסקי חזק. אני דרוכה באופן כללי. זאת הצרה, עם בחורים חריפים. את תמיד צריכה להיות על המשמר. ותמיד, תמיד לעמוד על שלך. דעתנות היא שם המשחק. לא שהיא עוזרת. עם הגברבר, לדוגמה, אני יכולה לריב במשך שעות ריב לוהט ומלא תשוקה על ההבדל בין נייר טואלט דו שכבתי לחד שכבתי, כי שנינו אוחזים במנטאליות של אוגר ביבים. את השלושימי קשה מאוד לעצבן. להפך. הוא יחייך וינסה להחליק לך את זה. כשתקנטרי אותו, הוא יעפעף בעיניו ויתן אנחה רגועה שתגרום לך לרצות לאשפז את שניכם באברבנאל ולקינוח, ברגע שהכי לא תהיי מוכנה, יביא בך קונטרה שתצרוב לך על האגו כל יתר הערב.
זה גורם לי לרגשי נחיתות נוראיים. ובעיקר, זה גורם לי לתהות מה הוא מחפש איתי. המסקנות לא מאחרות להגיע - זה בטח רק כי אני צעירה. הוא, המעיד על עצמו כחובב בנות ארבעים מושבע, נלהב מעורי המתוח והעובדה שפניי עוד לא נראות ללא מייק-אפ כלחם רטוב וינסה לנצל זאת עד תום במיטה. זהו. זה הכל נשען על היופי. אוי, אלוהים. זה אומר שאסור, אסור, אסור לי לשכב איתו. בחיים. אוי, יופי. הנה ירדנו לשורש הבעיה.
הנקודה היא כזאת - אם יש בחור, ואת מאוד מחבבת אותו, את עשויה לעשות את אחת מבין שתי הטעויות הפטאליות:
1. לשכב איתו.
2. לא לשכב איתו.
אם תשכבי איתו (1), יש סיכוי שזה יגמר ממש מהר. בכולנו חבוי איזה מרוקאי קטן ואולד פשיונד שמנקר בליבנו באומרו: "מה, כבר בדייט שני? בין הרגליים שלה ודאי עברו יותר גברים מבמחנה העבודה של אושוויץ". זה יגרום לו לזרוק אותך, בבושת פנים.
אם לא תשכבי איתו לעומת זאת (2), אחרי הדייט השביעי או השמיני הוא יתחיל לחשוב שאת מטורפת על כל השכל, או גרוע מכך - לא נמשכת אליו. בסופו של דבר, יחליט שאת מטורללת לחלוטין ולא שווה את המאמץ, ויזרוק אותך. בבושת פנים.
עכשיו, הנה לכם מלכוד 22.
ורדה היקרה, אם אני מחבבת בחור, מאוד מחבבת בחור, ורוצה להיות איתו - מה אני עושה?
הסטודנטיקים
אני חוששת שאני מתחילה להבין משהו שלא היה נהיר לי בימי היסודי והתיכון העליזים - מורים, הם בסך הכל, בני אדם. ואם ביסודי הערצתי אותם, ובתיכון זלזלתי בהם, בלימודי הקולנוע אני פשוט בוהה בהם בהלם מוחלט וממשיכה לתהות עם איזה רטבים מגיע האיגנמר ברגמן הזה שהם מדברים עליו, כשהם זחוחים ומחזיקים את כרסם המתפתחת בעונג דשן.
המורים לקולנוע מתחלקים לשני סוגים - המאגיים והפוליטיקאים. אני גם אסביר את עצמי:
המאגים, כוללים בתוכם את עמית ליאור, אברהם הפנר ויתר מורים המעדיפים להתהלך בגלימה בלתי-נראית ברחבי החדר ולהפריח לעולם את הגיגיהם בנושא הכתיבה. הם חדורי מוטיבציה באופן לא נורמלי. יש מאחוריהם סרטים נפלאים כמו "עפולה אקספרס" (עמית ליאור) ו"לאן נעלם דניאל ווקס" (אברהם הפנר, והסרט הישראלי האהוב עליי. כלומר, 'דניאל ווקס', לא הפנר). הבעיה היא שכל ניסיון לדלות מהם פיסת מידע קונקרטית או מקצועית על השיעור שהם מעבירים הוא בגדר מדע בדיוני, ושווה מבחינת מורכבותו ללשכנע את דולי הכבשה להחליף את תלתליה בשל אורלי וילנאי-פדרבוש.
הם פעלתנים, מגניבים, דעתניים ולרוב מזיינים את התלמידות שלהם. הפנר מגדיל לעשות ומגיע לשיעורים עם בקבוק אלכוהול עם ריח כל כך חזק עד שאני חושדת שמדובר בנוזל לפתיחת סתימות, ומרחף בין התלמידים בקלילות של בובת סמרטוטים. עמית ליאור הוא מסוג המורים שישכנעו אותך שיש לך תסריט של טרנטינו ביד וישלחו אותך יחד איתו לועדת תסריטים, שם יצלבו את תסריטך במה שיגרום למשפט דרייפוס להיראות כקייטנת הצבעים של חני נחמיאס.
הפוליטיקאים, אותם כולנו מכירים, הם בעיקר האיתן גרינים והנחמן אינגברים למיניהם. עוד שנופלים תחת הקטגוריה: אבי כהן, יוסי יזרעאלי, יורם מנדל ויאיר לב. סתם, יאיר לב לא נופל תחת אף קטגוריה. הוא קטגוריה כשלעצמה. אבל על זה נדבר כשיהיה לי משהו שנון להגיד עליו.
נחמן אינגבר הוא חלוץ המורים הפוליטיקאים לקולנוע. זה בעיקר מתבטא בכך שיש לו ידע אדיר, חסר-תקדים ומעורר קנאה שהוא נוהג להקיא על תלמידיו במרץ, בעיקר כדי לעטוף את דעותיו האישיות בשמיכת תירוצים מטאפורית. אגדות אורבניות מספרות שנחמן ורעייתו לא הביאו ילדים לעולם מסיבות אידיאולוגיות, שזה בדיוק מתאים לאיש המכובד והאצילי הזה, שלו ידע שסמי-פרענקית כותבת עליו ברגעים אלו ממש, היה אומר: "מה, והם עכשיו יודעים גם לכתוב"?
כל כך מתאים לו, לנחמן שלנו.
ליורם מנדל, לדוגמה, יש שיטה אפקטיבית מאוד ללמד תלמידים תסריטאות:
תלמיד: "...ואז הגיבור רץ אחרי אהובתו, מנשק אותה, ומבקש ממנה לא לעזוב אותו."
יורם: "למה הוא עושה את זה"?
תלמיד: "כי הוא אוהב אותה".
יורם: "למה הוא אוהב אותה"?
תלמיד: "כי היא כל מה שהוא אי פעם חיפש בבחורה."
יורם: "למה היא כל מה שהוא אי פעם חיפש בבחורה"?
תלמיד (מתחיל להתפתל): "כי היא חמה, נחמדה, מתוקה, מזכירה לו קצת את אמא שלו".
יורם: "למה דווקא את אמא שלו"?
תלמיד (מזיע כביבי נתניהו): "כי אמא היא מישהי נחמדה כזאת...אבא פחות".
יורם: "אז אתה אומר שאבא שלו היכה אותו".
תלמיד: "לא".
יורם (מתעלם טוטאלית): "נו, אז אם אבא שלו היכה אותו הוא יחפש אישור גברי מהסביבה, לא נשי. תעשה אותו הומו"!
תלמיד: "אבל...אבל...הגיבור שלי הוא לא הומו".
יורם (מטיח): "הוא הומו מזדיין"! [אתנחתא] "והוא גם ממש מכוער, אם יורשה לי".
אפרופו מכוערים, בואו נפתח שניה את הנושא של סטודנטים - סטודנטים לקולנוע, וקווים לדמותם:
1. רק סטודנטים לקולנוע ירצו לכם בלהט במשך כמה שעות טובות מדוע "קיל ביל", 2 או 1, היו נוראיים יחסית ליצירותיו האחרות של טרנטינו אך באותה נשימה ינבחו על כל מבקרי הסרטים באשר הם על שהם מבקרים ולא עושים זאת בעצמם.
2. רק סטודנטים לקולנוע לא יפנימו לעולם ש-FLASHBACKS זאת הדרך לקולנוע להגיד שגם לו הייתה תקופת נעורים מחוצ'קנת, מכוערת וגסה, ואין להשתמש בה יותר.
3. רק סטודנטים לקולנוע יכתבו בפתיחת הסרט שלהם את שמות היוצרים על שלטי דלתות ("כאן גרים בכיף איתן צנחני - מפיק"), קופסאות נס-קפה או תכשירי שיער ויהיו בטוחים שזה הדבר הכי, אבל הכי מקורי שנראה על המסך הגדול או הקטן בארץ.
4. רק סטודנטים לקולנוע מתגאים בעובדה שהם סטודנטים לקולנוע.
5. רק לסטודנטיות לקולנוע יש חיי מין כה יבשושיים עד שקרום הבתולים שלהן גידל את עצמו מחדש וכעת קשה להן לשתן, זאת משום שהן לא רוצות שיקחו אותן שלא ברצינות בקרב הגברים איתם הן מסתודדות. רק סטודנטים לקולנוע מזיינים כמו פסיכים, בייחוד כי תיכוניסטיות מתות על כאלה.
6. רק סטודנטים לקולנוע מספיק מגלומנים כדי לעשות רשימה מלאה על סטודנטים לקולנוע.
החיימניקים
עיתונאים הם עם מנופח, שמטורף על ההתעסקות האובססיבית בעצמו ואך ורק בעצמו. נקח לדוגמא את יקירת הבלוג, Velver Underground. מדובר בבחורה שלא חטאה במאום, אולי פרט לעובדה שבעורקיה זורם דיו מדפסות ואני די בטוחה שעורה מצהיב אם שוכחים אותו על אסלת השירותים במשך יומיים. העניין הוא ש-VELVET היסטרייה. היא יודעת את זה. אני יודעת את זה. מאות העיתונאים, מהבכירים ועד הזוטרים, שנוהרים אליה לבלוג ומתדיינים במסדרונות המערכת שלהם ב"מי זאת? דנה ספקטור? ליסה פרץ? נטשה מוזגוביה? להה, היינו ישר שמים לב למבטא", יודעים את זה. זה נובע בעיקר משום שיותר ממה שסלבריטאים, פוליטיקאים והעם מעניינים עיתונאים, הם מעניינים את עצמם. כן. כן. כן. (אני מנסה להמשיך את המשפט הזה, אך ללא הצלחה. חוט המחשבה נותק. רגע, חזר לי). אני חווה את זה על בשרי מידי יום. טוב, מידי יומיים. טוב, אף פעם לא. אבל זאת תובנה די מעניינת, תודו.
שתי טענות עיקריות אני מקבלת על הכתיבה העיתונאית שלי:
1. היא לא טובה כמו בבלוג.
2. אני חייבת למות. במיידי.
שתיהן, כמובן, טענות מוצקות, מוצדקות ומנצחות. לראשונה יש סיבה די פשוטה - מה שפה אני יכולה לומר ב-8000 מילה, שם אני צריכה לסכם ב-150. לכן, אני עובדת בימים אלו ממש על שינוי הפורמט לטקסט יותר מעובה, פחות פינות - יותר אג'נדה. תסמכו עליי. אני אוטוטו שם. פלוס, תודו שהשתפרתי.
לשניה יש סיבה עוד יותר פשוטה - אנשים שונאים אותי. אבל שונאים ברמת ה"אני מחכה לך למטה, עם גרזן". מתוך 20-30 תגובות שבועיות למייל עקב המדור, לפחות 15 מפצירות בי להחזיר ציוד לבורא. אני חושבת שאולי הם לא מחבבים אותי. אני גם חושבת שיש להם סיבה מוצדקת - אני נוראית. איומה. אשכרה הילה נחשון.
ובנימה אופטימית זו, נסיים את הפוסט החודשי והגדוש הזה במזל טוב ענקי למוריס(י), הלא היא מנגה, שחוגגת 25 אביבים של יופי עוצר נשימה ואינטלקט שלא היה מבייש את אריסטו. נשלח גם נשיקות חמות לכל קוראיי הנפלאים ש(עדיין) עוקבים במרץ, שולחים מיילים, מתגעגעים, קונים את העיתון ושומרים על נאמנות גבוהה.
אוהבת את כולכם,
פרנצ'ו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
