חזרתי מהסופשבוע באילת. היו בו הרבה אלמנטים,חלקם פחות טובים,חלקם ממש גרועים,אבל בגדול- חוץ מלחדש את המלתחה שלי טוב לא יצא מזה.
אני צריכה להאשים קצת את עצמי,כמובן. אני אשמה ששכנעתי את אמא לקחת אותי ואת פטריק איתה למסיבת יומהולדת הזאת של חברה שלה באילת,אני זו שידעתי שדודה בל יורדת איתנו לשם עם הבן הווירדו-פאקינג-פריק שלה יובלי (אם תקראו לו יובל הוא יחבוט בכם עד זוב דם,הטיפש),כדי לבקר את הבת שלה (בת דודה שלי גם במקרה) שעובדת שם בצוות בידור של דן. אשמתי. הכל אשמתי. הא,וגם אשמתי שאני ממש פאקינג שונאת את אילת. אבל ברמות.
המקום הוא מקדש עלייה לרגל של ערסים ופרחות,אבל מכיוון שהדרך ארוכה, באים אלה באוטובוסים ארוכים. אנחנו נאלצנו להדחס במושבים האחוריים של ההאודי6 של דודה בל, קלאסה, אבל נשבעת שלא היה מקום לזוז. פטריק ישב ביני לבין יובלי, ולאורך כל הנסיעה שמר על פתיחה של 27 אצבעות ומחץ את שנינו בצדדים.
"אתה מוכן לשבת כמו בנאדם ולצאת מתנוחת האדם הכורע ללידת תאומים היפופוטמיים בגודל ממוצע?" ביקשתי ממנו כמה פעמים בנסיעה. הוא נענה לכמה דקות,ואז חזר לצורתו הרגילה.(קללה עסיסית).
בדרך עברנו המון מקומות נחמדים,אמא הראתה לנו איפה גרים סלבריטאים (ויקי קנפו),ואף עצרנו ב"מרכז המסחרי" של שדרות (יש שם תיבת דואר אדומה, דוכן פלאפל וסניף בנק שפתוח פעמיים בשבוע בשעות הנקובות). מהנקודה בשדרות,התמלאה הדרך המוני אוטובוסים הנוהרים לאילת, ומשם, בכל מקום שעצרנו, ירדו אחרינו או מלפנינו עשרות,אולי מאות ערסופרחות בשרוואלים ומשקפי שמש וזרקו עטיפות של ארטיקים על הרצפה. איך אמרו כבר גדולים וחכמים ממני?- מוי כיף.
בשעה טובה הגענו לאילת. פרקנו מזוודות,עשינו צ'ק אין (לאו דווקא בסדר הזה אבל,לדקדקנים מביניכם), פטריק הוא טיפוס כזה שזורק את התיק וקופץ מהחלון לבריכה אם מתאפשר לו. יובלי רץ אחריו,הוא וכל המטר שמונים ושבע שלו (והילד רק בן 13 וחצי). 'טיפוסים מוזרים', סיכמתי ביני לבין עצמי בזמן שפרקתי את המזוודות והורדתי את הכפפות והחרמונית.
יום 1- או- "ורוניקה".
ורוניקה זאתי בת דודה שלי,אחות של יובלי, הבת של דודה בל. כפי שאמרתי, היא עובדת בצוות בידור במלון דן ,וכפי שהזכרתי, דודה בל מייחסת לתפקידה הנשגב שם חשיבות כאילו מינימום היא מרצה בפקולטה לרפואה באונ' ייל. היא מתייחסת לאירובי שהיא מעבירה בבריכה כאילו היא מצילה חיים ונפש בפירוטכניקה מדהימה של שילוב בין החזרה לכושר גופני ובריאות, ולהופעות שהיא עושה בערב לתושבי המלון היא מקנה מרקם ברודווי-משהו.
ורוניקה היא באמת אחלה בחורה אבל. שיער בלונדיני ארוך עד הטוסיק,עיניים בצבע תכלת בורק,גבוהה לאללה,קצת לבנבנה, אם תפגשו בה תמסרו לה מהבתדודה דרישת שלום. בעיה אחת יש לה, היא מתנהגת כאילו תקעו לה אנרג'ייזר נטענת בתחת, דחפו לה שקע לידיים,חברו לתחנת כוח של חברת החשמל ובקשו ממנה אחרי מקסימום שעות שינה וארוחה טובה לעשות כיף ושמייח. הבחורה היפראקטיבית ברמות מטורפות. היא מדברת ועושה תנועות עם הידיים,עושה תנועות עם הרגליים וישנה. אם היו קושרים לה את הידיים,היא לא היתה מצליחה לדבר. ביום הראשון רק ישבנו ודובבנו אותה על "איך באילת"? "מה המזג אוויר?" (איזו שאלה דודה בל,סחטיק), וכיוצא בזה. בערב הלכנו להופעה של ...תנחשו מי?-כן. ורוניקה. מוי כיף.
יום 2-או-"פירוק המחסניות ופירוק העצבים".
הלכתי לפיינטבול. אני,פטריק ויובלי. כבר כשהמדריך אבי תדרך אותנו,הבנתי שהולך להיות פה אסון. אותי תקעו עם פטריק "הכל יכול" שמשוכנע שהוא פליט הסדרה "צבי הנינג'ה", עם יובלי המוזר, עוד שתי נקבות מרוחות שהקשר ביניהן לבין כל סוג של נשק חוץ מ"כלי" הינו מקרי בצורה ההחלטית ביותר, ועוד כמה אשכנזים שמנמנים שלא רצו להשאר עם אמא שלהם במיטות שיזוף אז באו לפיינטבול, הקבוצה היריבה שלנו, היו, תחזיקו טוב: מג"בניקים ברגילה, שבאו לרסס להנאתם חנאג'ים חסרי ניסיון כמונו.
כל מג"בניק? -הר.
"והכי חשוב", ציין באוזננו אבי בפעם המיליון:"מי שיורים בו,מת. מי שמת,מרים מיד את הרובה למעלה,שם אותו בצד ויוצא כדי להתנקות. אח"כ נחזיר אותו". בסדר.
נכנסנו עם השחפ"צים,הקסדות, והמגיני ביצים הענקיים:"אני מחפה עלייך אני מחפה עלייך!!" צעק יובלי לפטריק, הרים את הראש וקיבל אחרי 10 שניות כדור ורוד ישר על הפנים. כולם צחקו, חוץ ממני, שכבר ראיתי השפלה למג"בניקים. אבל עוד לא אמרתי את המילה האחרונה (אל תצפו להפתעה, הם באמת פרמו לנו את התחת).
המג"בניקים בנו אסטרטגיה של ממש, כדי להפיל לנו את הקונוס שעליו נאלצנו לשמור. גם להם היה אחד כזה, אבל הדרך אליו נראתה לי כמו הדרך של מרקו לאמא, ולא הכי הייתי רוצה לאבד עין בשביל הזוטות האלה.
"מצאתי אותה"! שמעתי איזה הר אדם מהכחולים צועק לחבר שלו. במקום לשלוף את הרובה שלי ולסיים עניין,פערתי פה גדול,וכמו בסדרות הגדולות ביותר של הטלטאביז צרחתי לעצמי:"ליייברוווח!!!" ורצתי להתחבאות מאחורי המכונית הסוואה שהיתה בשטח. ניחשתם,כמובן,נכון, הוא ירה בי כדור, ישר בישבן, כוחותינו אנשים משעשעים,חבריי.
באיזשהו שלב המג"בניקים הסתודדו ביניהם. גם אנחנו הסתודדנו בינינו,רק שלהם היתה אסטרטגיה להפלת הקונוס שלנו,ואני,עם ה-10 אנשים בקבוצה שלי, הרכבתי 4-4-2 תוך כדי צעקות לאחוריים ששומרים על הקונוס מקרוב:"שמעון וטל, אם הממוטות מגיעות- לירות!!! לירות!!". הממוטות הגיעו, לפחות שניים מהם, מהאמצע, והתאבדו לנו על הטקטיקה. ריססנו אותם כדורים,הרגשנו ממש גברים, עד שבא אחד מימין וגנב לנו את הקונוס בלי ששמנו לב. מוכרי מזון.
בערב נכנסנו לראות את ההופעה של ורוניקה דרך כניסת עובדים במלון דן. הרגשנו ממש כמו וי איי פי,במיוחד כשעברנו את חדר ההבטחה,שהיה מתוחזק על ידי שני בחורים כחושים וקטנטנים שבדיוק תלו תמונה של מחבל מתאבד מבוקש באילת. הסתכלתי על התמונה טוב טוב ובלעתי הרבה רוק.
"הוא פה באילת"? שאלתי את אחד מהם.
"כן. אנחנו מחפשים אותו,אבל אל תדאגי". נו,בטח שאני לא דואגת,עם גברים כמוכם לצדי?
יום 3-או-"יאללה הביתה!!"
עלינו על הדרך חזרה הביתה. בטח שכחתי 7 מליון דברים שקרו במהלך הטיול,אבל זה מכיוון שהוא פשוט לא עניין אותי.לא אוהבת אילת,לא אוהבת שמש,אוהבת רק מבצעים ב'אוניל' ו'קנבלו' ללא מע"מ ומלתחה חדשה. כל הדרך חזרה שעשעתי את יושבי המכונית עם האובססיה החדשה שלי- דימונה סיטי. כן כן,החלטתי שאני מתלבשת על העיר הזאת.חזק.
"כפי שאתם רואים נכנסנו לדימונה-הילס כרגע. מימין יש לנו את שדרת הכוכבים, עם השמות הכי גדולים על הרצפה (יוסי בניון, ויקי קנפו),כשנצא, שימו לב לצד שמאל,יש את השם "דימונה" בגדול על ההרים, כמו שיש בהוליווד,רק קצת יותר גדול. כמו כן ברצוני לציין שהחלום שלי הוא יחידות דיור לנופש בדימונה ופאריז. דימונה בקיץ- פאריז בחורף".
אני בחורה מגעילה. מה שלומכם היום?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
