אתמול בערב פטריק פתח את הראש.
"זה רק קצת דם,כמה שריטות,זה הכל",הוא דימם לאמא על הספות ותירץ לאבא,שלא הבין בדיוק מה לעשות ובחן את הפתח מכל הצדדים כמה דקות ארוכות ואז החליט להתקשר אליי {פרנצ'סקה} ואל אמא שהיינו בסופרמרקט.
אני {פרנצ'סקה} זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול (בעצם זה היה אתמול). היינו בשורה של הקורנפלקס והתלבטתי בין הפינאט-באטר פאפס לבין פיטנס. קול אחד אמר לי {לפרנצ'סקה}:"אני טעים! תאכלי אותי ביוגורט וסירופ שוקולד!" וקול שני חבט בי {בפרנצ'סקה} בחוזקה:"פוקוס,האני,פוקוס! אנחנו בדיאטה"! בסוף לא לקחתי בכלל קורנפלקס, אבל רק בגלל שאמא מלמלה לפלאפון באדישות:"קח אותו למוקד ק"ח,או משהו כזה. ואני מכירה אותו,הוא בטח מדמם לי על הספות,תקים אותו משם!"
"הוא שוב פעם פתח את הראש",היא סגרה את הפלאפון והרימה גבה. "אני רק מקווה שהוא לא דימם לי על הסלון. היום ניקיתי".
אז בסדר. הלכנו לאטליז המקומי שם,שחותכים בשבילך בשר. פתאום קלטתי שלקופאית שם קראו לא פחות ולא יותר מ...לובה. נכון,לא היתה לה רעמה בלונדינית,אבל פרט לזה, שרשרת שיניים מוזהבות וחזה בגודל האלפים הצביעו שהיא לא רחוקה שנות אור מהתדמית. בלעתי את הצחוק כל כך חזק, עד שכמעט יצא לי פיפי. אבל רק כמעט.
החקירה.
כשחזרנו מהסופר,אמאבא פתחו באינווסטיגיישן נגד פטריק להבין מה בדיוק הלך שם.
אבא:"ספר לי איך זה קרה".
פטריק (מרים גבות בפליאה):"הלכתי ברחוב ו...מישהו זרק עליי אבן".
אבא:"סתם? מישהו הרים אבן ברחוב וזרק עלייך?" 
פטריק (מבין כמה מטומטם זה יצא):"אממ...כן."
אמא:"פטריק,זה עלבון לאינטיליגנציה של ההורים שלך,או שאתה מספר לנו את האמת,או שנגלה אותה לבד!!"
אבא:"נגלה לבד? איך? אי אפשר... אבל בטח שאפשר להחרים לך את הסקייטבורד, הגלשן והפלייסטיישן".
פטריק (מתקומם):"זה לא פלייסטיישן כמה פעמים אמרתי לך?! זה אקס בוקס!!" 
אבא (מרים ידיים אל על):"הוא לא שלי. אני נשבע לך שהוא לא".
אמא:"הוא שלך הוא שלך. אני כמעט משוכנעת!" 
פטריק:"טוב,אני אספר לכם,אבל אתם תכעסו".
אבא (מעודד אותו):"לא יותר ממה שאנחנו כועסים עכשיו.אל תדאג".
פטריק:"שיחקתי פיינטבול עם כמה ילדים".
אמא:"נו,אז למה פתחת את הראש..?"
פטריק:"עם אבנים בתור תחמושת".
פרנצ'סקה {אני}:"יואו! הוא כזה טיפש!! טיפש אני אומרת לכם,הוא לא משלנו, נכון שהוא לא? נכון? נכון שאפשר לזרוק אותו ולהפוך את החדר שלו לחדר ארונות?? הא?אה?"
פטריק:"דיי פרנצ'סקה תרגעי!!! מאיפה היה לי לדעת שחייבים קסדות?!"
-סופית על הרצפה-.
בשיחה הבהרה:
אבא:"אתה צריך להבין, הפעם זה פגע לך במצח, כמה סנטימטרים למטה וזה היה עוקר לך את העין".
אמא:"תודה על ההמחשה, זה הגוזל שלי,אתה יודע"!
אבא:"אני יודע,בגלל זה אני מנסה להבהיר לו להפסיק להתעסק עם מחבתות".
פטריק:"אני יותר בחיים לא מדבר עם טום. זה הוא עשה לי את זה. רק עם אחיו,יהב".
אמא:"שניהם מופרעים פטריק,זה היינו אך"!
פטריק:"לא לא,זה לא היינו אך,זה טום!! נשבע לך!!" 
האליפות של ארסנל. ככה היא תראה. באמא'שלי. התמונה מוקדשת לרותם וליאון, צפון-לונדונים בדמם ובנפשם. בדיוק כמו אחותכם {פרנצ'סקה}.
{למקרה שעוד לא הבנתם, אני אשתמש בסוגריים האלה עד שהבלוג הזה יקבל רייטינג כמו שלה. תוכנית ב': אורגייה המונית.}.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
