"לחזור"
כשמד-החום הראה 40, אפשר לומר שאמי איבדה מספר שנים זהה מחייה וזינקה בבת אחת לכיוון המכונית.
"יש לך ארבעים חום, את קולטת מה זה?" נערה אותי, ואני די בטוחה שפוצצה על הדרך את הטחול.
"אם אני יודעת מה זה," גיחכתי, "אני כל כך בוערת שאת יכולה לטבול את האיברים הפנימיים שלי ביין ולהגיש על מצע חסה טרי."
טוב, זה שקר. שקר גס. במקור, מה שעניתי לה היה: "גע'/רר&^$%&*@!#$#ה". ואז התעלפתי.
כשקמתי, מצאתי את עצמי על אחת המיטות המתקפלות בחדר המיון של 'וולפסון'. לאלו מכם שאינם מעורים בזרי הרפואה המודרנית, 'וולפסון' הינו ראשי בתיבות של "בית-מטבחיים-עם-קצבים-מאותגרים-שכלית". ואם אתם שואלים את עצמכם כיצד זה הגיוני, יש לי שלוש מילים בשבילכם - "כתב רופאים". ואם אתם שואלים את עצמכם כיצד זה הגיוני, כנראה מעולם לא קדחתם ב-40 חום, לעומתי.
אחת הרופאות, שהזדהתה כ"ד"ר גילי", נגשה לטפל בי.
"ד"ר גילי?" התפלצתי בשארית כוחותיי, "איזה מן שם זה ד"ר גילי? גילי זה שם פרטי."
גילי נראתה בת 17, אך צברה אנטיפתיות נאה של זבנית לנז'ריי בת 80, מה שהפך אותה בשכלול מהיר לבת 28, עם אופציה לבנזוג מכה.
"מה היא ממלמלת?" שאלה ד"ר גילי את אמי בהיסח דעת, "פרנצ'סקה, את יכולה לענות לי על כמה שאלות? את בהכרה?"
"כן," מלמלתי, "רק תכבי את הבננה. זה עושה לי רעש בווינטלטור."
ד"ר גילי שאלה אותי שאלות, שלמותר לציין, כל רופא חייב לדעת: האם אני אלרגית לתרופות מסויימות, האם אכלתי מאכל מפוקפק והאם יש לי חבר.
"את באמת חושבת שהוא היה מחליף את גלולות ההריון שלי בכדורי סרק?"
עיניה הקרירות ענו לי תשובה מסרסת יותר מתמונות ביקיני של מיקי בוגנים.
"לא, אין לי חבר," עניתי בתבוסתנות. באותו רגע חשבתי שזהו זה, יותר גרוע מזה זה כבר לא יכול להיות. באותו רגע, דבר גרוע בהרבה קרה.
לחדר המיון פרצו שני עבאס-סואנים שעירים, מצוידים בגופיות רובוקופ ופנים שראו הרבה מג"בים בחיים, ולא מהסוג איתו מנקים ויטרינות.
"את הרובאה כאן?" פתח אחד מהם לרווחה את הוילון שכיסה את מיטתי. פרצופי הירוק לא הרתיע אותו כלל וכלל. אך אני לא יכולה להאשים אותו, הם רגילים לראות אותנו בצבעי הסוואה.
"אני לא הרופאה כאן," עניתי.
"אני חושבת שהוא דיבר אליי," השתחצנה ד"ר גילי.
"למה, אני לא נראית כמו רופאה?" חרחרתי בבוז.
"למען האמת, את נראית כמו מישהי שהולכת להחזיר ציוד לבורא עוד כמה שעות," היא גיחכה, והוסיפה במה שיכל לסדר לה תא בכלא להמון שנים: "סתם, הומור של רופאים."
"הומור של רופאים הא," סיננתי, "עשי טובה, תישארי עם הטלסקופים והחלוקים שגורמים לתחת שלך להיראות כמו מכונת כביסה גרמנית. את הצחוקים תשאירי לאנשים שמבינים בזה, ותאמיני לי - אני אולי הוזה, אבל לא מתכוונת למיה דגן או אלייך."
ואז התעלפתי.
כשקמתי אמא עדכנה אותי ברכילות האחרונה. שניה אחרי שעברתי לעולם שכולו פרכוסי רגליים בלתי פוטוגניים ובכי מתוך שינה, התלונן הערבי על כך שהוא מקיא כבר יומיים קיא צהוב והשתרע על המיטה לידי ככורעת ללדת בצווחות אימים שהגיעו עד הבהאמס.
"ואיפה הוא עכשיו?" עיקמתי את אפי. את התשובה לכך קיבלתי מהוילון הדקיק והכחלחל שחצץ ביני לבין מיטתו של יוסוף.
"אתה בריא בדרך כלל?" שמעתי את קול הפלדה של ד"ר גילי חותך את אוויר הבקטריות הדליל של בית החולים.
"כן," ענה בהיסוס והוסיף, "מה-זה בריא? לפני 4 שנים חטפתי ירייה בחזה. אבל חוץ מזה - בונבוניירה."
וואלה, חשבתי לעצמי. מעניין מדוע קיבל ירייה לחזה. האם הכניס מישהי להריון ולא הסכים להינשא לה? לא יפה, בכל זאת - אחותו. או שמא ניסה להגיע לסין על ידי חפירת בור, שאסטרטגית נחפר תחת גדר ההפרדה? לא, פרנצ'סקה, אל תדברי כך. את טיפוס סטריאוטיפי, נורא, מרושע ורשע.
"איך?" שאלה גילי.
"קרב יריות," ענה לה.
בשלב הזה, השתנתי מצחוק. אני בטוחה בכך. זרם נוזלי טפטף במורד ירכיי, עושה את דרכו בבטחה לעבר הרצפה הקרירה.
"התפוצצה לבת שלי האינפוזיה," אמי זעקה.
אה, גם זאת הייתה אופציה.
"דוני דארקו"
בתי חולים גורמים לך לקבל את ההחלטות השגויות וההזויות ביותר שיכולות לעלות על דעתך. ראשית - הבטחתי לזרוק את חפיסת הסיגריות לפח. שנית - נו מור חומרים לא חוקיים לעישון. שלישית - חסל סדר שירותי הברקפסט. לא משנה לאיזו מטרה. רביעית - מהיום חיים רק על סושי, ירקות ופירות. חמישית - זהו זה, "התעמלות גופנית" או איך שלא-קוראים לזה, לפחות פעמיים בשנה. שישית - פחחחחח.
מיד התקשרתי למצחיקול, שחרף העובדה שכבר פירקנו את החבילה, עדיין נשארנו ידידים קרובים לאללה.
"אני מאושפזת," ייבבתי. הוא נותר אדיש מתמיד ולעס גת, אחרת אין דרך להסביר את העובדה שאת הבל פיו הרחתי מהקילומטראז' אותו צברה קריירתו של צביקה פיק.
"מחלה סופנית?"
"לא."
"סכנת נפשות?"
"גם לא."
"את בהריון?"
"לא נראה לי."
"הכי חשוב. אם ככה, הכל בסדר. שלחי לי לפלא תמונות שלך עם אינפוזיה," רקק את שארית מילותיו וניתק את השיחה. אין ספק, נאנחתי בצער, הבחור עדיין מאוהב בי.
שוטה סנטימנטלית שכמותי, ישר שיגרתי לפלאפונו SMSים בהם אני מדגמנת שלל חיוכים חפי איפור ומלאי ידיים מחוררות, מחוטטות ומלאות אינפוזיות. בתגובה, קיבלתי עשרות SMSים אוהדים של גבר שצריך זריקת וולטרן מזוקקת לוריד אחרי שהוא עולה שלוש מדרגות, מחמת המאמץ.
"חייב לנוח," אני זוכרת שהיה אומר לי בפעמים המעטות שצלחנו את המסע מן המכונית למסעדה. הוא היה משתרע על הכסא בסערה ומצית סיגריה, "אין לי אוויר," היה מסיים.
בפעם השלישית בה התעוררתי, ד"ר גילי דרשה שאעוף קיבינימט מבית החולים שלה, והייתה לה סיבה טובה - חבורת נערות בנות 17 הגיעה למיון עם קלקול קיבה לאחר שאחת מהן עשתה תרגיל רות-סירקיס, מינוס ה"רות", ופלוס ה"קלקול קיבה הקולקטיבי". הן הציפו את רצפת המיון במספיק קיא לסכם עונה שלמה של "רוקדים עם כוכבים". זה היה נורא. וזה עוד הרבה לפני שהן התחילו להסביר כיצד קיבלו את קלקול הקיבה.
"הכנתי עוגת יומהולדת," התחילה מי שהסתמנה מאוחר יותר כגאון הדור, "וכנראה היה בה חלב מקולקל."
"חלב מקולקל? רק חלב מקולקל?" נשפה ד"ר גילי לרווחה.
"טוב, ואולי גם ביצים מקולקלות," הוסיפה איינשטיין.
"ביצים מקולקלות וחלב מקולקל?" שכללה הרופאה.
"ו...ו...הכנסתי לשם נצנצים זוהרים, כאלה ששמים בתוך הבלונים."
"מה?! איך הם נראים?"
באותו הרגע, אחת מן הבנות הקיאה והראתה לה, קבל עם ועדה, כיצד נראים הנצנצים.
"חוץ מזה שנראה לי שהקמח היה ישן," נשכה אדיסון את שפתה התחתונה בבושה. כן, או זה או שלפאפא-איינשטיין הלך כרגע קילוגרם וחצי של קוק קולומביאני.
"אז אני מבינה שהיא קיבלה את העוגה הזאת במשלוח מהמאה ה-20", הנהנתי בראשי לחיוב, "אחרת אין דרך להסביר את מועדון האנטיקה שעשה פגישת מחזור בעוגה שלה. ומה היא מכניסה אקססוריס לתוך עוגה?" המשכתי, "היא גם האופה וגם נערת הפרופס? טוב שהיא לא עינבה אותה, הוסיפה לה טאץ' של מייק-אפ ושלחה אותה לתוכנית של אורנה דץ."
כמובן שדברי החוכמה הנהירים שלי התפרשו אצל כל השאר כ"בלה, בלה בלה בלה ליהיא לפיד."
"מה אמרת, פרנצ'סקה?" הקריבה ד"ר גילי את אוזנה לפי, לא רעיון חכם מידי בהתחשב בעובדה שאף אני יכולתי להקיא לה ווקאלית לתוך עור התוף, "שאת בריאה ורוצה ללכת הביתה ולפנות לנו את המקום הזה במיטה? אין בעיה."
יום אחרי המיון הרגשתי הרבה יותר טוב. יומיים אחרי כבר פקדתי את שיעור הפילאטיס של חיליק ושברתי את המפרקת. העניין היה שפיזית, חשתי מעולה. למותר לציין שהרגשה זאת עברה במהרה כאשר אזרתי אומץ לצפות ב-DVD של איזו תוכנית בידור בה הופעתי. ישב וחיזק את ידי ברקע: פטר.
"אני לא מאמינה לזה," מלמלתי והסתרתי את פניי בשרוולי, "אני עוברת מסך כמו תאונת רכבת. תראה איך יצאתי!"
"פרנצ'סקה, זה יובל כספין."
"אה," נשמתי לרווחה, והמשכתי לנשום לרווחה גם כשאוחץ' המחמד החליף את החולצה הזוהרת והוולגרית שלו בגופייה שחורה עם תחרה לבנה. לבנה!
"גופיה שחורה עם תחרה לבנה? ואתה רוצה להגיד לי שמיכל זו-ארץ לא הלבישה אותו?"
"לא, פרנצ'סקה, זאת כבר את."
ובכן, זאת הייתי אני. אני והקול הגבוה והנרגש שלי. אני וחיוך התיירת האמריקאית המתפרש על פניי בכל פעם שנקרית בדרכי מצלמה. אני ואיש הבוץ הבולבוסי שיושב על פניי ומכנה את עצמו האף שלי.
"את מגזימה, ממש מגזימה," התעצבן פטר, "תראי אותך, את ממש זוהרת. גלואינג".
"לא אומרים את זה לנשים מפוצצות-הורמונים בהריון שכף רגלן נפוחה מכדי להיכנס לתוך גיגית סאונה?" שאלתי.
"לא, באמת שגלואינג. באמת."
יש לי בעיה עקרונית עם לעמוד מול מצלמה. אני לא אוהבת אותה, היא לא אוהבת אותי ולאחר כמה ניסיונות קצרים של סולחה מצד סובבינו, אפילו הם סברו שמדובר באסון גלובאלי שאין שני לו.
באופן אירוני, ככל שאני מנסה יותר להתרחק מעדשת המצלמה, כך היא מתקרבת אליי.
"שלום, פרנצ'סקה, מדברים מ'רשת'", היה הטלפון הראשון מאז הודיעו לי על טורי בו שקלתי ברצינות להתעלף. כש'רשת' מתקשרים, האינסטינקט הראשוני שלך הוא לומר "כן". השני - להתבאס שלא היו אלה 'קשת'. השלישי - להקשיב להצעה אליה כרגע הסכמת.
"כן?" ניסיתי לייצב את קולי. מי היה מאמין. קופי-טסט למשחק מכור. כל כך מהר. אסור לפשל.
"אנחנו מתקשרים כדי לתאם איתך פגישה...", אתם מבינים? ככה זה הולך בטלוויזיה. הם לא שואלים אם את רוצה לקבוע פגישה, מעוניינת לקבוע פגישה או יודעת מה משמעות המילה "פגישה", הם פשוט קובעים. אף אחד היום לא אומר 'לא' לטלוויזיה. לצערנו, מיה דגן אף היא נופלת תחת קטגוריית ה"אפאחד".
"...כדי שתוכלי להשתתף ברצועת הצהריים היומית שלנו על בלוגים."
"בלוגים?" האכזבה בקולי הדהדה עד בארותיים.
"כן, בלוגים," הרגשתי את בטני מתכווצת, ולהשלמת האפקט, הוסיפה הבחורה: "לצד גיא אריאלי."
אני לא בטוחה, אך ככל הנראה התפוצצה לי ריאה.
"תקשיבי, אני לא מעוניינת," פסקתי.
"אבל את ל..."
"לא מעוניינת, בדיוק."
"תני לי לסיים," היא ביקשה. נתתי לה לסיים. המשכתי במנטרת ה: "לא, לא ולא". כדי לחדד את נקודתי, אמרתי "לא" גם בכל שלוש הפעמים הבאות בהן אנשים מ'רשת', בדרגים שונים, ניסו לשכנע אותי אחרת. עוד דברים שויתרתי עליהם באותו השבוע: לשבת לרייר על דיוויד בקהאם בתוכנית בוקר ותפקיד אורח בטלנובלה כושלת, בתור פתיינית א-לה נועה תשבי, מינוס קמפיין שקי השינה שעשתה עבור "ML".
גם לתוכנית הבידור החלטתי לומר לא. וזה הלך בערך ככה:
עורך: "את משתתפת שבוע הבא בתוכנית בידור." אני: "אוקיי". עורך: "עוד מעט מישהי תתקשר אלייך לתאם פרטים". אני: "אין בעיה". עורך: "בדרך אני צריך שתתרמי את הכבד לפינצ'ר של השכן שלי, הוא לא מרגיש כל כך טוב." אני: "מצוין, תן רק כתובת".
ואם האסרטיביות שלי מרתיעה אתכם, אל חשש. בדרך כלל אני הרבה פחות נוקשה.
1. מה יהיה?
כמה בחורים הם "יותר-מידי-בחורים"? אני מדברת עכשיו על דייטים, כן? פרופר דייטים. נו קיסינג. נו האגינג. נו הולדינג האנדס. רק דייטים. שלושה בחורים בשבוע זה יותר מדי? ושניים זה בסדר? ואם אני מחלקת את זה ל"בחור-פר-וויק"? תזכרו, אנחנו מדברים כאן רק על דייטים. לשבת בבר, לשתות, לדבר קצת, להכיר אחד את השניה, להתבאס קשות וללכת הביתה. זה הכל.
לנשים קל יותר ללמוד את אומנות הדייטינג, וזה ברור - כי בשלושה הראשונים אנחנו אפילו לא צריכות להפריח תובנות מעניינות יותר מכמה דאחקות קולינאריות על המסעדה כדי לצלוח להבא. אנחנו צריכות להנהן, לחייך, לפלוט: "כן/ נכון/ יו, זה קרה גם לי", אפילו אם הוא מדבר על ניתוח להפרדת האשכים, ופשוט להמשיך הלאה. גברים, לעומת זאת, צריכים להרשים. מה שמצריך קודם כל, חוש אילתור לא רע וכריזמטיות בסיסית. בלי הומור אי אפשר, אחר כך מגיעה הכימיה - שהופכת כל נושאת ואגינה ריאלית כממחטה לזוכת פוליצר בתחום - ואני אפילו לא מתחילה לדבר על הצורך בניסיון חיים מספיק עשיר כדי לספר את השניים-שלושה סיפורי טריוויה האלה שיגרמו לך לפלוט צחקוקים א-לה רוני סופרסטאר.
והבעיה שלי עם גברים מתחילה כיוון שהמצחיקול העמיד רף בלתי אפשרי לכל הבאים אחריו. אני יודעת, אף אחד כבר לא יהיה שנון או מצחיק כמותו. גם לא חריף או חכם או ציני או כל מה שהיית מעדיפה לחשוב שאת, רק שהטוקבקים והאי.מיילים הזועמים לא נותנים לך. ולו יש את זה. עם תעודות. וכאן בערך נשאלת השאלה - אז למה לא לחזור? והתשובה: כי בינך לבין המצחיקול זה לא היה זה. ה-זה. אני בטוחה שיש "זה". לא "זה" של ריס ווית'רספון ויו ג'קמן, עטוף בתסריט מתקתק ובימוי טלנובלי ונטול מעוף. לא "זה" של נינט ויודה, יפה ופלסטיקי עד כאב באריזת טמירה-יעקובסון ומכתב יחצ"נות. אבל יש, ואני בטוחה בזה אפילו, כי אני נוטה להאמין שיש סיבה הגיונית מדוע דץ ודצה עדיין יחד.
הבעיה השניה שלי עם גברים היא שאני משתעממת מהם מאוד בקלות. אני ברצינות חוששת שארדם הלף-א-ווי בחתונה של עצמי:
רב: "והאם אתה מוכן לקחת לאשה א..."
פרנץ': "כן כן, קדימה, סבא'לה, יותר מהר."
רב (מלכסן מבטו לכיווני ומתעלם): "בחולי ובעוני וב..."
פרנץ': "אלו רק סיבות למה לא להתחתן איתי. למה לקלקל? הוא מתחתן עם סחורה בריאה, מן המעמד הבורגני, ספה חדשה של איקאה."
רב: "האם אתה לוקח את פרנצ'סקה לאשה, בקיצור?"
פרנץ': "חרררררררררר".
רן דנקר: "אין לי מושג, אין לי מושג, חסר לי דף בתסריט".
בשבוע האחרון סגרתי את ברז הדייטים. זה קרה אחרי זרם כאפות שהרטיב אותי עד שד עצמותיי, והתחיל עם ניסיון כושל לצאת עם מתמודד ריאליטי, כושל לא פחות, צייר צעיר בעל שלושה שמות משפחה שלובש בארט וגר בפלורנטין, אחד מוזיקאי מוערך עם דיקציה של טיפקס עבש וגבר יפה-תואר עם חיבה לחריזה.
ואז פגשתי אותו. את האחד הזה, שאוכל להפתח בפניו כספר פתוח ולומר את כל אשר ליבי. זה שאהיה מוכנה לשלם ולו בכדי להיות במחיצתו.
הפסיכולוג.
הוא טען שאני מכניסה ראש בריא למיטה חולה, ושאני פסיכופטית חסרת תקנה שחייבת להתבגר. נאלצתי להסכים. אמר, את חייבת להפסיק לנסות להוכיח לעצמך שאת צעירה ונחשקת ולהתחיל לחיות כאחת. אמרתי, רעיון טוב. מאז אני לא יוצאת עם אף אחד. יושבת בבית. ממשיכה לעבוד מול המחשב. אני צעירה. אני נחשקת. ואני עוברת לנושא הבא.
2. הט!ק2ק*סט*ם
שלושה חברים יצאו לדרך. לא קראו להם "בים", "בם" ו"בום". קראו להם "אחד שיודע", "מישהו מבפנים" ו"כנסו דחוףףף". הם הסתובבו קצת באבן גבירול, עברו ליד הגלידריה של "זה שמכיר", אמרו שלום ל"רנינט" ופסחו בנונשלנט על פני הפרפורמריה של "כוסית אמיתית", לא לפני שירקו שלוש פעמים לעברה, ליתר ביטחון.
הלכו, הלכו, הלכו. לפתע פגשו ב"עיתונאי ממורמר". הם הביטו בו ביראת כבוד. הוא לקח ספל קפה מקרטון מ"בעלים ירושלמים מושחתים", ונכנס לתוך ה"יפנית יפה אבל מה-זה מסוכנת" שלו, נוסע מטווח ראייתם. המשיכו ללכת, והגיעו ל"למה כולם אוכלים שם? חרא מסעדה". התיישבו. מאחורי כתפם, ראו את "מה השמנה הזאת עשתה שמגיע לה את יהודה לוי?" ואת "בשבילה זרקת את אפרת, יא אידיוט?". הם נורא התרגשו. כל כך התרגשו, עד ש"כנסו דחוףףף" ניגש ל"מה השמנה הזאת עשתה שמגיע לה את יהודה לוי?" וביקש "פיסת נייר שרק ילדים בני 12 מתלהבים ממנה". היא חתמה.
"אחד שיודע", "מישהו מבפנים" ו"כנסו דחוףףף" חזרו מ"למה כולם אוכלים שם? חרא מסעדה" שבעים וטובי-לב. הם נכנסו ל"נו אז מה אם הוא שנת 86? אחלה אוטו", התניעו, לא הצליחו, המשיכו לנסות ובדרך ראו את "הנרקומן חסר הכישרון", "הפרצוף המעוך" ו"שלמה שרף" (שזה כבר מעליב, לא?) עוברים עם המאזדות הממורקות שלהם. בסוף הם לקחו "תחבורה ציבורית לכוסיות וסלבז", שלוש עצירות, והגיעו כל אחד לביתו. שם הם נכנסו ל"קופסא של עברייני המקלדת" וסיפרו לכל העולם ואחותו את מי ראו. ואם היו טוקבקיסטים שלא הסכימו איתם, הם פשוט אמרו: "אוי, נינה, יא פתטית, תפסיקיייייייייייייייי לירשום לעצמך תגובות", סגרו את הבאסטה והלכו לישון.
כלים.
3. סוף עונת הלימודים
בנובמבר זה יקרה שוב, אבל בינתיים אני עדיין כאן. יושבת. כותבת. מוחקת. מתמהמהת. שוקעת. מהרהרת. מעורערת. מפסיקה. עם. משחק. המילים. הזה. תכף. ומיד.
את שנת הלימודים הראשונה בסם שפיגל, שנגמרה ממש לפני שבוע, אני אהיה חייבת לסכם כ"חרא בריבוע". יש לי גם סיבה די מוצלחת. התסריט האחרון שלי נצלב בועדת התסריטים בעונג רב על ידי שלושה אנשים כל כך אנונימים עד שספר הטלפונים שלי מיאן לצרף אותם מפאת "חוסר עניין לציבור". גם כן ועדת שופטים, נחרתי בבוז אחרי שהסבירו לי שלעולם לא אהיה תסריטאית.
תמיד הייתי תלמידה בינונית. לא גרועה, לא מצטיינת. אמא שלי הייתה אומרת לי שאפילו בלא-להצטיין אני מצליחה שלא להצטיין, הישג מרשים לכל הדעות. תמיד חשבתי שזה בסדר, כי כשאגדל אלמד משהו שמאוד יעניין אותי, ואז אהיה כוכבת בית הספר. ובכן, זה לא קרה. ולא רק שזה לא קרה, אלא שהנה אני שוב מתבוססת בבינוניות, עם קריצה קלה למטה.
הסמסטר האחרון יכול היה להסתכם במילים "חרא מחורבן", בתוספת יריקת מוחטה מכל הלב וחולצה של איציק זוהר, אבל מורה אחד הציל אותו.
"מה את מתכוונת לעשות עד השנה הבאה?" גרר אותי לצד ושאל במבט רציני. פלבלתי בעיניי וניסיתי לחשוב. אשן? ...אוכל? אסדר את התיקים במס הכנסה?
"התכוונתי לכתוב פיצ'ר מלא, למצוא במאי עם שם ולהפיק אותו, ובזמן הפנוי שנותר לי לעבוד על הטור ולהוציא קובץ סיפורים קצר ורומנטי במסיבת עיתונאים מרובת משתתפים ב'דאדא'", עניתי לבסוף, "אבל כנראה שאסתפק בלחסל את ה-DVD של "עמוק באדמה" שקניתי ולהתגלגל מצד ימין של המיטה לשמאל."
הוא הנהן לחיוב, הוציא פתק, שרבט בו משהו ותחב לתוך ידי.
"קחי, טלפון של סוכן. תתקשרי אליו. כדאי לך."
-"למה כדאי לי?"
"כי כדאי."
-"כן, אבל מה יצא לי מזה?"
"עבודה."
-"עבודה במה?"
"לוליינות רוסית. את תמיד שואלת כל כך הרבה שאלות?"
4. סוכן כפול
מה זה בעצם אומר, סוכנים? למה אני צריכה סוכן? מה יעשה לי הסוכן הזה? הוא הגון? מאין לי שהוא לא יקח אותי, חלילה, וימצא לי עבודה? אתם יודעים, שמעתי שמספר, מועט אומנם, של סוכנים עלולים לעשות דבר כזה. האם אני מוכנה לעבודה בתחום הזה? מה, כרגע? ממש ממש לכתוב, יותר מ-1,000 מילה לשבוע? 1,000 מילה בלי תמונות? בכלל לא? גם לא של מירי בוהדנה, בימים שאין לי כוח שיקראו אותי?
אני אצטרך לתת לו אחוזים? הוא יאהב אותי? הוא יזמין אותי לימי הולדת של טאלנטים אחרים שלו? הוא יאהב אותי? הוא יתן לי טיפים ויקשר אותי לאנשים אחרים בתעשייה? הוא יאהב אותי? מה אם הוא לא יאהב אותי? הוא יפטר אותי? סוכן יכול לפטר אותי כמו שאני יכולה לפטר אותו, לא? מי מאיתנו יותר חזק, אני או הוא? ולא-פיזית? אבל התחלתי לעשות פילאטיס. כל אלו שאלות שמטרידות אותי מאוד, אבל מה שמטריד אותי אף יותר הוא שאני הופכת להיות די רעבה, וגרוע מכך - משועממת. נתראה בחודשים הקרובים, ותשמרו על עצמכם טוב טוב. לא לעלות על טרמפים. לא לעלות על טנקים. לא לצפות ב"השיר שלנו 3".
סיונרה, מי אמיגוס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
