זאת אני. שבוע וחצי צרודה, מנוזלת,קצת מסוחררת,אבל דווקא ביום של הבגרות בספורט מזניקה את חום גופי ל40 מעלות. לא נותר לי אלא לבשר לעצמי שאני אחת האנשים הפחות ברי מזל בעולם. אבל די, אמא אמרה לי לא להגיד את זה אף פעם,כי ברגע שאני אומרת משהו,אני מתחילה להאמין בו,זה עבד עליי כששכנעתי את עצמי שפיגס דו פליי, זה יעבוד גם היום. וחאלאס, אני לא צריכה את זה, מספיק זמן בהיתי בשמיים בתקווה לתפוס יצור ורדרד ועגלגל שיחרבן לי בין האצבעות ואז מישהו יגיד לי:"זה עושה מזל."
אז אני אעשה בגרות במועד ב', ואפילו השלמתי עם אמא אחרי הריב הגדול שלנו אתמול. היא התנצלה מליון פעם,חבקה אותי,נשקה אותי, אמרה לי שהיא מתה עליי (מן הטקסט ניתן לחשוב שהיא זרקה עליי כפכף או משהו,לא,סתם ריב,אתם יודעים), ובקשה ממני לא לנסות לברוח יותר מהבית (אתמול,מחמת זעמי, לקחתי את הקוויקסילבר שלי,אבל אז הבנתי שהוא לא משתלב טוב עם החולצה,אז החזרתי,לקחתי את הלה קוק ספורטיף, הכנסתי בו מצרכים חיוניים למחייה כגון כסף, תחתוניות ריחניות ופילינג לפנים, והכרזתי שאני "בורחת מהבית"),אף על פי שחזרתי אחרי רבע שעה, בהם מצאתי את עצמי משוטטת בשכונה ומגלה דברים שמעולם לא ידעתי על המקום בו אני גרה (יש לנו בשכונה מקלט,וביציאה ממנה פארק,שאנשים אשכרה הולכים אליו,הא, וגם יש לנו בתים שכנים). הלימודים מעיקים לי על הנשמה, לכן היום החלטתי לא ללכת לקורס במתמטיקה (מה שאומר שאני גם לא אריץ על הסתמות שם קטעים בפוסט הזה,סורי, נקסט טיים).
מה שכן,בדרך חזרה הביתה מהבגרות (שלא) עשיתי בחנ"ג, עם מצב רוח של מאריה קארי,צרות של וויטני יוסטון ופרצוף של אילנה אביטל (בוא נגזים), נתקל בי ניב. כן,ניב, הבחור המקסים ההוא,האוהד מכבי,כן כן,זה שעשיתי עליו חוזה:
ניב:"לא האמנתי שזאת את .את נראית ממש גרוע,כאילו, אבל ממש. את נראית אשכרה חרא".
אני:"וואי,תודה,מה אתך?"
ניב:"אל תשני נושא,את נראית מזעזע היום,מה קרה"?
אני:"לא יודעת,באמת שלא,ועכשיו,כשסיימת להקסים אותי באופייך כובש הלב,אני יכולה ללכת הביתה"?
ניב:"טייק איט איזי אחמד טיבי, איזה מכבש עבר על אמאשלך היום?"
אני:"או,באמת בוגר, באמת. טוב,אין לי כוח לזה,סור מדרכי".
ניב:"לא לפני שתדברי בעברית!"
אני:"סתלק לי מהעיניים!!!!" 
ניב:"קול יו סון!" 
מה אתם אומרים על החופשה שלי היום מקורס מתמטיקה? אני מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי. מצד שני,אני חייבת לעצמי גם שעתיים ספינינג על הארוחת צהריים שאכלתי היום בלי לדפוק חשבון מהדכאון, אבל להבריז משיעור אחד מתמטיקה נשמע לי יותר פרקטי. חוצמזה, אפילו אמא הרשתה,היא אמרה לי שמה שעושה לי רע, שאני אפסיק איתו, כי אצלנו במשפחה לנקבות יש הסטוריה בדכאונות. כל הנקבות אצלנו במשפחה מצד האמא הן מזל מאזניים (נשבעת לכם שככה יצא, זה לא מתוכנן או משהו), אף אחת מאיתנו לא מאמינות להורוסקופים, קריאה בקפה,בטחינה, ובתבשילים של אהרוני, אבל עדיין- כפי שכתוב בוואלה(!), אנו מצליחות לאמלל את עצמנו בצורה נפלאה ללא סיבה נראית לעין. אז לפני שאמא תצטרך להוציא בוחטות בלתי מבוטלות של כסף על פסיכיאטר, וזה קרוב,ושתינו יודעות את זה (פעמיים יותר מדי של בכי הסטרי והסתגרות בחדר תוך כדי מירורים:"די,נמאס לי מהחיים שלי,נמאס לי מהכל,מהלימודים", כשאמא מפצירה בי:"בבקשה,אל תגידי ככה, כל החיים עוד לפנייך", ואני מאיימת עליה בתובנה מעשית:"אני אקח עכשיו מספריים ואחתוך לעצמי את הורידים!!" והיא,לא מצליחה אלא להתפוצץ מצחוק ולהזהיר אותי:"אבל בקו ישר,הא?"),היא הציעה לי לקחת חופשה מהקורס. כמה זמן שבא לי,והדגישה שהלימודים לא יותר חשובים לה מהשקט הנפשי שלי,אחרי הכל, בגרות במתמטיקה אפשר להשלים, 280 שח' לחצי שעה זה חתיכת חור בכיס.
וזהו, אני שמחה להוציא את זה. לשחרר את זה מעצמי. הנה,גם לפרנצ'סקה הקופצנית כמו מוקשים בפארק הטבע של עיראק, והשנונה שמחה וטובת הלב (והצנועה, אבוי לכמה היא צנועה),סובלת מדיפרסיות עמוקות. ועוד על מה? על לימודים. הם יגמרו אוטוטו,אני יודעת,אבל בינתיים, זה ירגיש כמו עצם בגרון. ולא עצם של מושט,או פולקה,אלא עצם עצם, עצם בית החזה של אודטה עצם.
שזה יגמר
שזה יגמר
שזה יגמר
אני כ"כ שונאת לימודים,אבל כ"כ. אמא אומרת שיום אחד אני עוד אסתכל על התקופה הזו ואצחק עליה. אבל על מה יש לי לצחוק?-"וכאן בכיתי אחרי שנכשלתי בטריגו,חה חה חה", "והנה אני,חוטפת צעקות מהמורה לאזרחות". לא ברור לי. לא ברור.
סלחו לי עכשיו,יקיריי, אבל יש לי מטלה לעשות. אני אתכסה בפוך הנעים שלי, עד מעל הראש,עם אצבעות הרגליים מבצבצות מהצד השני (כי ככה אני אוהבת), אדליק לי ביבי סי פריים )bibi see prime(,ואיילל לעצמי עד שארדם.
תרחמו עליי,תאהבו אותי, תעשו לי נעימים בגב ותגידו לי שהסיוט ושמו בית ספר כבר נגמר. אבל לפני הכל,תכינו לי כוס תה,הא?
פרנצ'סקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
