"אני יותר לא מדברת איתך ב-ח-י-י-ם!", צרחתי על דילן, וקמתי בהפגנתיות לעבר הדלת. קשה לומר שזה הבהיל אותו. למעשה, הוא נאנח בעייפות לכמה רגעים, סיים את רבע הגינס שנותר בכוסו ואסף באיטיות את הסיגריות שלו, משדר לסביבה היסטריה של שייש פורצלן מ'איקאה'. אני, בינתיים, התקדמתי בצעדים גדולים לעבר היציאה, ובניתי על לפעור את הדלת ולצאת דרכה בדרמטיות שתגרום לנאומים של קצב להישמע כמו כרטיס היכרויות אינטרנטי.
רק שאז נזכרתי שאני בדאבלין קסטל. להערכתי הצנועה, קל יותר לצאת מגטו ורשה מאשר מהדאבלין קסטל, פאב אירי-לונדוני שבו דלת העץ כה כבדה ועקשנית שפתיחתה נחשבת לפעילות גופנית אינטנסיבית, אם לא ענף ספורט אולימפי.
"כן?", שאל דילן אחרי חמש דקות בהן עמדתי מול הדלת בתסכול וניסיתי מידי פעם לשקשק אותה הנה והנה, "את רוצה שאפתח את הדלת?".
"או שפשוט נמשיך לעמוד ולהסתכל עליה זמן ממושך מספיק עד שפיית הדלתות השוודית תגיע ותפתח אותה", התמרמרתי בזעם. הוא חייך חיוך ניצחון קטן ופער אותה בקלי קלות, תוחב מיד את ידיו לכיסיו כדי לשמור על הארשת הנונשלנטית. הצינה הלפנות-בוקרית של לונדון חיבקה את שנינו חזק, רק שאני לא הייתי אירי שיכור וגבוה עם מספיק שכבות בד לכסות את צפון-מערב אירופה.
"אז את כועסת עליי?".
"כמובן שאני כועסת עליך".
"למה?".
הו, שאלה מצוינת. שכחתי. אני זוכרת בבירור שרציתי לכעוס עליו בנקודה כלשהי בערב, בייחוד משום שזה עדיין לא קרה, וכמו בכל שלב בכל מערכת יחסים, גם אני רציתי לדעת איך נתמודד עם הריב הראשון שלנו. או המריבות בכלל שלנו. או איתנו, באופן כללי.
"אין לך מושג למה את כועסת עליי, נכון?".
"בטח שיש לי. אבל אני רוצה שתחשוב על זה. שתחשוב ל-ב-ד. אתה לא זוכר, נכון? אין לך מושג מה לא עשית בסדר".
"דיברנו על הסקס פיסטולס", הוא אמר. וואלה, באמת דיברנו על הסקס פיסטולס. אבל מה אמרנו?
"את זוכרת? אמרת שאת אוהבת את סיד ווישס, ואני אמרתי שאני אוהב יותר את ג'וני רוטן, וגם הסברתי לך שזה בגלל שסיד אפילו לא ידע לנגן על באס, הבאס שלו לא היה מחובר בהופעות. וג'וני הוא מלך. ואז התעצבנת, ואני אמרתי שאני לא רוצה עכשיו את המריבה הראשונה שלנו -".
"אה, כן? אז למה שלא תגיד לי מתי נוח לך? מחר? מחרתיים? אני מזכירה לך שב-23 יש לי טיסה חזרה לישראל, אבל נוכל להמשיך את זה בשלט רחוק. או, אם אתה רוצה, כשתגיע עוד שלושה שבועות לתל-אביב".
"הו, את יכולה להיות קוץ בתחת".
"תודה, יקירי".
"אני צוחק".
"אני לא. אני באמת לא מאמינה שאתה סובל אותי. אז תודה, יקירי".
אנחנו מגיעים לצומת הראשית של קמדן טאון, בה יושב הפאב המפורסם ביותר בלונדון - THE WORLD'S END - אותו דילן הגדיר לא אחת כ"הדבר הנורא ביותר שראיתי. באמת. וראיתי את הסרט פרל הארבור". הרוטינה היא ששנינו נציץ עכשיו בשעון, נראה אם הרכבות כבר התחילו לפעול, ונחזור הביתה. כלומר, לבית שלו. עם האמא שלו. והחתול שלו. הטפטים הירוקים המקועקעים על כל קירות הבית ומקנים לו מראה כללי של מועדון ברידג' זול. הו, כן. לשם מועדות פנינו. השעה? חמש לפנות בוקר. שנבזבז שעה או ניקח אוטובוס?
"אז מה את אומרת, שנבזבז שעה או ניקח אוטובוס?".
"אוטובוס. בשלב הזה כל כך קר לי שאתה יכול לתלות מעילים על הפטמות שלי".
"תמיד פיוטית".
אנחנו מתחילים ללכת לכיוון התחנה. פערי מנטאליות הם עניין מוזר, אני חושבת בדרך. קל יותר להתגבר עליהם כשאנחנו צעירים ומשוחררים פחות או יותר מדעות קדומות. הוא בן 22, אני בת 20, והמכנה המשותף היחידי שניתן למצוא בהתנהגות של שנינו הוא ששנינו מחטטים באף. חוץ מזה, שום דבר באמת. כששאלתי את דילן, הוא טען שהוא לא מרגיש בהבדל. מצד שני, זה היה כשהיינו ברכבת לקינג'ס קרוס, בה הוא עמד והחזיק ל-50 גברות זקנות את התיקים, בזמן שאני ישבתי ונעצתי מבטים עצבניים בגידם שהביט בעיניים נוצצות על הכסא הפנוי היחידי שהיה לידי, בו הנחתי את תיקי.
"על מה אתה חושב?".
"עליך".
"אבל אתה איתי כרגע".
"כן, אבל אני לא יכול לצאת מהשאלה הזאת טוב, מבינה? אז נניח שאני חושב עליך".
"אוקיי. אז על מה אתה חושב באמת?".
"נקניקיה בלחמנייה".
"אה", אני מכחכחת בגרוני, "גם אני".
קצת על האוכל באנגליה.
כשביקשו ממני לסכם את אמסטרדם בשתי מילים אמרתי בפשטות: "להמבורגר שם יש טעם של חמור גוסס". כמובן שזאת הייתה תשובה נוראית (בעיקר כי היא מכילה שבע אותיות), אבל היא הייתה נכונה. כדי למצוא את הסיבה לכך נאלץ ללכת אלפי שנים אחורה בזמן, לתקופה בה הגלגל טרם הומצא, האבן הייתה החידוש הטכנולוגי המסעיר ביותר ואילנה אביטל נחשבה לשאפה. אז, וזוהי עובדה קיימת, הכנענים נהנו ממטעמים כמו חיות בר, פירות יער ומצות ירושלים, בזמן שהצפון-מערב אירופאים נאלצו להסתפק בארטיק קרח. אפשר לומר שזה השפיע, בבירור, על ההעדפות הקולינאריות שלהם, משום שלמעט צרפת, בלגיה ואיטליה, לכל האוכל המערב אירופאי יש טעם של סיד קרוש. אני אומרת "סיד קרוש" כיוון שאני מניחה, כמובן, שאין אף סיד קרוש שייעלב בין קהל הקוראים שלי. אבל אם כן - הסליחה אתכם.
מכל מקום - אוכל. לכל מדינה יש את הטעם הקולינארי שלה - פרט לאיטליה, שעלתה על סוד בלוטות הטעם האנושיות (שזה פחמימות ברוטב פחמימות עם קמצוץ של מפה עם איקסים אדומים-לבנים עליה). לכל מדינה את השיטה שלה. האמריקאים, לדוגמה, מוסיפים לכל דבר, לרבות מרק עדשים, קטשופ ומיונז. הצרפתים אוהבים רגלי צפרדעים, והתאילנדים דווקא מעדיפים את חיות הבית. לאנגלים טריק פשוט, שהסלוגן הבלתי מעורער שלו הינו: "בוא נטגן את זה!". לא משנה מה, איך, איפה ומתי - יש לטבול את פריט המאכל בשמן עמוק ורותח, והכל יהיה בסדר. צ'יפס, דג או נייר אפייה. הכל אצלם מוגש בשמן מיימי שהיה יכול להיות מסוכן מאוד לבריאותם של נתיני המלכה אליזבת', לו רק היה להם כבד ועוד כמה איברים פנימיים שהתפוררו מן האלכוהול.
לא שאני מפונקת יותר מידי כשזה מגיע לאוכל. כלומר, אין לי בעיה בסיסית עם לחיות על נקניקיות פורק בבצל (מטוגן!) על לחמנייה משנת 76. לעזאזל, על זה חייתי כל שהותי בלונדון. כן יש לי בעיה שעל הנקניקייה הזאת עליי לשם חמש פאונד. ואתם יודעים למה? כי לונדון יקרה. למעשה, לומר שלונדון יקרה זה בערך כמו להגיד שאנג'לינה ג'ולי "נראית טוב". שהקפלה הסיסטנית היא "ציור סבבה" ושפרל הארבור היה רק "חרא סרט". לונדון כל כך יקרה שתשלום זמן אוויר בה אומר שאם אתה נושם שם - עליך לשלם. אין צורך להמשיך להלאות אתכם בסיפורי היוקרה של לונדון כרגע, אבל תנו לי לומר לכם דבר כזה - לא משתלם לאכול בלונדון. ומכל מקום, אפשר לעשות זאת בארץ. מארק מיי וורדס - אם אתם בלונדון, נסו שלא לאכול.
קצת על ההופעות באנגליה.
אנגליה יכולה ללמד אותנו דבר או שניים על תרבות ההופעות, שבארץ מסתכמת במנה חד-חודשית של שתי להקות במועדון 'הפטיפון'. פסטיבל רידינג, בריקסטון, הברפליי, דאבלין קסטל, "הכנסייה" ו'אנדרוורלד' הם רק כמה הזדמנויות לראות להקות בסדר גודל בינלאומי מופיעות על במות צנועות שעליהן לא ניתן לאכלס אפילו את האגו של ברי סחרוף כאן בארץ. מה עוד, שלמרבה ההפתעה, הכרטיסים להופעות בלונדון זולים בחצי מאלו שבארץ. אני אומרת "למרבה ההפתעה" משתי סיבות. האחת היא שלירה שטרלינג היא, להזכירכם, המטבע החזק ביותר בעולם כיום. השניה היא שבכל פלנטה בה הופעה של רוני סופרסטאר עולה יותר מהופעה של 'רייזורלייט' היא פלנטה שאין לה זכות להמשיך להתקיים, ובקרוב בני האדם בה יאכלו אחד את השני, סביר להניח שבמסגרת תוכנית ריאליטי.
עם זאת, עליי לסייג את דבריי בקשר להופעות באנגליה, שאולי זולות וטובות בהרבה אבל בשום פנים ואופן לא מומלצות לכל אדם שאינו אקסל רוס. אני מבססת את עמדתי על שתי תופעות:
1. חוליגנים.
2. BOTTLING.
ואני גם אסביר את עצמי:
1. חוליגנים - ראשית, עליי להבהיר שאין לי דבר וחצי דבר נגד חוליגנים. להפך - אני מתנהגת כמו אחת. אבל בואו נודה, הדבר האחרון שאנחנו רוצים לידינו במועדון, כשאנו שיכורים כאסי דיין ביום צילום ושפויים בערך באותה המידה, הוא חבורת גברים בגיל העמידה עם בגדי עור הדוקים וכרס, מה שגורם להם להיראות כמו מאריה קארי, צורחים במבטא ניו-קאסלי כבד. אצלם, כל בילוי אינו טוב מספיק אם הוא לא מסתיים במינימום של ארבעה אמבולנסים ושש נשים הבוכות בכי ספונטאני ומקללות את היום בו נולדו. כל מה שתעשה יהווה עבורם עילה מבוססת לכסח לך את הצורה, וגם אם לא תעשה דבר - מה שסביר שיקרה כי לא תצליח לנשום בנוכחותם - עדיין תחשב כמטרה נוחה, כי "אוף, נו, באמת, מי לא עושה שום דבר במועדון? מ-ש-ע-מ-ם".
2. BOTTLING - אני חייבת להודות שלמרות שאני שולטת היטב בחומר ממנו עשויה האומה האנגלית, זה היה חדש שלי. לזרוק על להקות בקבוקי בירה מלאים בשתן רק כי הן לא מוצאות חן בעיניהם הוא מעשה שפל, נבזי וחסר הצדקה, אלא אם מדובר ב"גיים בויז". שוב, אתם שומעים את הביקורת הזאת מבחורה שהייתה מוכנה, במצבים מסויימים, להשתין בעצמה על ראשו של רובי וויליאמס לו הייתה לה ההזדמנות. עדיין, לעמוד שם ולצפות בחבורה של חוליגנים (ע"ע סעיף מספר 1) זורקים בקבוקי שתן לעבר הבמה וכמו כל אוהדי כדורגל טובים, פוגעים לא פעם ולא פעמיים במטרה, זה בכלל לא מצחיק. להפך. זה...לא מצחיק. כי זה ההפך של מצחיק, לא? לא מצחיק? מה ההיפך של לא מצחיק, נאור ציון? אוף, לעזאזל, אני כל כך שיכורה.
ועל הבגדים בלונדון
אני מאוד מאוד אוהבת ישראלים, ובכל זאת חייבת להודות שאנחנו יודעים להתלבש בערך כמו שאשלי סימפסון יודעת לשיר (ואני מזכירה לכם שהיא משחקת במחזמר שיקגו, בו שיחקו רנה זלווגר וקתרין זיטה ג'ונס מה שהופך אותה באופן בלתי ניתן לערעור לזמרת הגרועה ביותר עליי אדמות, מיד אחרי סנדי בר). אפשר להאשים בכך את האקלים הים תיכוני שמוציא את כל החוטינים מחור הישבן למסדר או את הגזרה הנמוכה, החושפת פאות אפרו ספונטאניות גזוזות היטב. השורה התחתונה היא שהישראלים מתלבשים נורא. למזלנו, גם האנגלים מתלבשים נורא. נורא טוב.
כי אתם מבינים, יש דבר קטן שנקרא "התאמה". בישראל הוא נופל תחת ערך "כל דבר שעולה לי על הגוף, גם אם הוא נצמד לירכיי הרמטית ועושה לי מותניים של יגאל שילון". באנגליה, לעומת זאת, "התאמה" אומרת דבא אחר לגמרי: אם תצרף לחולצת הצווארון השחורה שלך סוודר מפוספס שחור לבן, יש סיכוי שתיראה טוב עם זה, בתנאי שהכל יושב על גופך במופתיות בה יושבת ג'סיקה סימפסון בתור להשתלת מוח. אין ספק שהלונדונים נחנו בחוש אופנתי משובח. אין ספק שלעתים קרובות אינם משתמשים בו. למעשה, בעיית הטרנדים, שמעולם לא פסחה על הבירה הבריטית, משווקת כבר זמן מה תלבושות שאין דרך טובה יותר מלהגדיר "מזעזעות", עם כי גם ההגדרה "אורית פוקס" גם תופסת.
הטרנד האחרון הוא - תחזיקו חזק - חולצות מפוספסות. עשרות, מאות, אלפי ומיליוני אנשים צעירים פוקדים את רחובות לונדון בכל יום במדי שחור-לבן מפוספסים, המקנים להם לוק כללי של ניצבים ב"נמלטים" (בתקופה שהם עוד היו בבית הסוהר, איפה שמוטב שיהיו יוצרי הסדרה). אנחנו מדברים פה על מצעד כביר של אנשים הנראים כמעברי חצייה, ובדיוק כמותם, משתוקקים שנעל תרמוס אותם. עוד טרנדים נוראיים בלונדון: סקיני ג'ינס, פוני שחור מסורק לצד (אצל גברים, ולא מהסוג שרפי חובב עושה) ובוטס צבאיים.
וכמובן, הגברים בלונדון.
אין זה סוד מדינה שאני מעדיפה גברים בריטיים. יש לכך הרבה מאוד סיבות (שמסתכמות, אגב, בדרכון בצבע בורדו), והראשית מביניהן היא שמדובר בעסקת חבילה טובה בהרבה מידידתה הישראלית. אז נכון, יש להם שיניים שנראות כמו פסנתר שתלשו לו מספר רב של קלידים (והדביקו אחד על השני), ונכון, כרס בירה בגיל שלוש עשרה זה אכן לא המצרך הסקסי ביותר עלי אדמות בו כדאי להצטייד. אך השורה התחתונה היא שגברים בריטים מנומסים יותר, בלונדינים יותר וגבוהים יותר. ואני, שניתן לומר עליי הרבה דברים (ורובם יגרמו לי לבכות), תופסת מעצמי בחורה די צנועה שכל משאלתה בחייה הרומנטיים היא לצאת עם מישהו שיצחיק אותה, יאהב אותה ושלצעוק את שמו במיטה לא יגרור מטח צחקוקים ואסוציאציות לסרטי בורקס. האנגלים, בואו נודה באמת, מצוידים בשמות נורא סקסיים:
"ג'ון" זה שם של איש עסקים ניו-יורקי מצליח, "ריצ'רד" נשמע פושי ויהיר כתלמיד פנימיה קתולית, "ג'וני" מתגלגל מהגרון כזעקת אזהרה לגיבור בסרט פשע ו"אדוארד"...אוקיי, אדוארד הוא השם של המשרת של כל הגברים הללו. אלאס, זאת לא הפואנטה. הפואנטה היא שגברים בריטיים שווים יותר. בתנאי שהם לא אירים.
דילן, לדוגמה, הוא כן.
האירים, למקרה שלא ידעתם, הם המרוקאים של בריטניה, רק הרבה יותר חמומי-מוח. אני יודעת את זה, כי אני מנהלת מערכת יחסים עם אחד. ואני יודעת את זה, כי הבחור מוצא את אורח חיי פרוע ופרובוקטיבי:
"אבל למה", הוא טורח לשאול בפעם המיליון, את חייבת לגור בארץ שיש בה גם גברים?".
"אני לא חושבת שיש ארץ שאין בה גברים", אני עונה לו בנימה מודאגת בטלפון, "חוץ מברזיל, שם כולם הם כולם, אבל גם זאת לא האופציה הכי טובה שיש".
"אני מודאג. מה אם תכירי מישהו אחר ותשכחי אותי ותבריזי לי ולא תבואי לשדה התעופה ואני אשב שם יתום וכואב ודואב ומתגעגע?", הוא רצה להוסיף עוד כמה "ווים", אבל נגמרה נשימתו. צחקקתי. דילן אפילו לא מתחיל להבין לאיזו אטרקציה הוא נחשב בארץ. בלונדיני אמיתי, לא דה-עפר-שכטר סטייל. נורדי גבוה עם שיער משיי, עור פורצלן ומבטא שהיית מוכנה לכרות בשבילו רגל (אפילו את שלך).
"דילן, זה לא יקרה, כבר אמרתי לך. ומה איתך? אתה חושב שאני לא דואגת שאתה מסתובב בלונדון עם כל הכוסיות שם?".
"כוסיות, איפה?", התעניין, "מתי בפעם האחרונה ראית את האנגליות? כולן מנומשות להחריד, כאילו כרגע יצאו מקרב אגרופים עם קלמנטינה, השיער הג'ינג'י החלוד שלהן מזכיר יותר צנרת ביוב דולפת מאשר את ג'וליאן מור וכולן נראות כאילו הן בנות תכלואה של מרגרת ת'אצ'ר וסוס פוני. תגידי, הם חתיכים שם, בישראל?".
"אוי, בחייך. הזקן הארוך, הכרס הנוראית, השיער המדובלל, בעיות ההתקרחות, סלסולי הערווה על הכתפיים, האף הבולבוסי, היהודי, הכל כך מפורסם וקול הבאס הצרוד. וזה רק הנשים שלנו!".
עכשיו דילן צוחק. אבל אני יודעת שעוד כמה שניות הוא שוב יכעס. כי אני לא גרה שם. כי הוא כן. כי הבירה שלו לא קרה מספיק. כי הוא בכלל לא שותה בירה כרגע. וכי הוא אירי.
אני, דול-פייס, לונדון.
אז למקרה שעדיין לא עשיתם את החישוב, אני ודול-פייס נסענו לחרוש את לונדון על עקבים גבוהים. שם פגשתי את דילן, שם צברתי חוויות ושם אגור עוד מספר חודשים, כשאסיים את הלימודים.
בהתחלה, אני חייבת לציין, מערכת היחסים בינינו חרקה. אחרי הכל, נפגשנו רק פעם אחת למעט אותו הטיול, אני ודול, פגישה שאנחנו נוטות לסכם ב"תעבירי לי בבקשה את הסוכר"/"הנה הוא"/"תבורכי".
כמובן שאני לא אומרת שמצאתי אותה חצופה, מרושעת ומשעממת במקצת (אבל רק מתוך נימוס), אלא שפשוט לא יצא לנו להיפגש יותר. אני נוטה להטיל את האשמה בלוח זמנים בעייתי, בו אני מבלה את רוב הזמן בלימודים, בזמן שהיא מבלה את רוב זמנה בגלאזגו - העיר בה היא חיה.
מכל מקום, הרעיון לנסוע ללונדון עלה במוחנו לא מעט פעמים. מצד שני, הרעיון להבהיר את שיערנו באקונומיקה ולנסות לסלסל אותו בעזרת גלילי נייר טואלט ריקים גם עלה במוחנו, כך שלקח לנו מעט זמן להבין שמדובר ברעיון לא רע בכלל.
אז עשינו בוקינג להוסטל, הזמנו כרטיסי טיסה וחיכינו. שבועיים.
שבועיים שישבנו, אני ודול, מול המחשב ודיברנו על לונדון. כמובן שזה לא כל מה שעשינו במהלך השבועיים האלו - מן הסתם עשינו הפסקות ליציאות א', ב' ואספקת אוכל - אבל בכך הסתכם חצי חודש.
ואז הגיעה הטיסה.
זאת הייתה הפעם הראשונה בה נסעתי בגפי. לבד. רק אני והמזוודה הענקית שלי, מטיילות לאורך נמל תעופה בן-גוריון ותרות אחר שביב של רעיון לגבי מה לעשות הלאה. דיילת קרקע חביבה שעצרה אותנו (נו, אותי ואת המזוודה), עשתה סדר בתיקיות:
"לאן את הולכת?".
-"ללונדון".
"אני מבינה, אבל לאן את הולכת כרגע".
-"אה...לתור שייקח אותי ללונדון...?".
"אוקיי, את רואה את הדלפק הזה?", הצביעה הדיילת השמנמנה והחביבה, "תלכי אליו".
הלכתי.
"שלום", חסמה את גופי עוד דיילת, שמנמנה יותר מן הקודמת אך נחמדה הרבה פחות, "כמה שאלות אם אפשר".
-"אין בעיה, אז ככה: זה היה חד פעמי, האבקה הלבנה בתמונה הייתה אבקת אפייה וכן, מאוד פגע בי שהוא מכר את זה לתקשורת".
"מה?"
- "כלום, כלום, תמשיכי בבקשה".
"ארזת לבד?".
- "כן".
"מישהו נתן לך איזה משהו להעביר במזוודה? זה לא חייב להיראות כמו חפץ חד, דבר, כל דבר, אני שואלת כי יכול להיות שמישהו הביא לך משהו שנראה תמים לחלוטין אבל הוא לא", דיקלמה לי בעל פי ובעיניים מגולגלות.
- "אני זוכרת שמישהו הביא לי משהו, כן. שקית קטנה ומגולגלת", גירדתי בפדחתי, "אבל אל תדאגי, הוא לא ביקש ממני לשים אותה במזוודה".
היא חייכה בהקלה, ואני הוספתי:
- "אלא לדחוף אותה לרקטום".
אין ספק שהיא נראתה מופתעת.
- "אני צוחקת", חייכתי, "זה במזוודה. באמת נראה לך שהסכמתי לשים את זה ברקטום?".
אני לא הולכת להלאות אתכם בבירוקרטיה המייגעת הכרוכה בלספר בדיחה לדיילת עם חוש הומור של כרפס קמל, אלא רק לגלות לכם שבסופו של דבר אכן הגעתי לדיוטי פרי. אני כן הולכת לספר לכם שהישיבה בדיוטי פרי הייתה מייגעת, וכרוכה באסונות לא קטנים. נתחיל מן העובדה שמדובר בדיוטי-פרי. שנית, השעה הייתה 11:00 בבוקר, והטיסה שלי יצאה בשתיים וחצי בצהריים. איך מבזבזים שלוש וחצי שלוש? יושבים בפינת העישון ומעלעלים במגזיני נשים חו"ליים שכרגע קנית בחמישים דולר. אה, ולוגמים מפחית דיאט קולה שעלתה - תחזיקו חזק - 10 שקל.
"היי," אמר צעיר שהתיישב לידי במפתיע, "אני עומר. לאן את נוסעת?".
"לונדון", חייכתי חיוך ענקי, קורן, דבילי מאושר, "ואתה?".
"אוסטרליה", הוא חייך בדיוק את אותו החיוך, מינוס שתי שיניים טוחנות, "עושה שופינג, אה?".
"גולש, אה?".
שנינו נאנחנו בעונג עילאי. לאחר מכן, דיברנו קצת על מה מושך כל אחת באיתנו למדינה אליה הוא נוסע. אני סיפרתי לו כמה אני אוהבת את התרבות וקצב החיים המהיר שבלונדון, והוא סיפר לי איך איבד את שתי שיניו הטוחנות, קרח את הטחול ושבר את שתי הרגליים בתאונות הגלישה הרבות שלו.
"אבל בסך הכל", סיכם באופטימיות, "יש מעט מאוד מקרים כאלה באוסטרליה".
"תגיד", התעניינתי, "אוסטרליה זה לא המקום שגאוגרפית הכי קל לכרישים להגיע לחופיו?".
"כן", ענה, "50 מטר מהחוף ושורצים שם כבר מלא כרישים. מלא גולשים איבדו ככה רגליים".
הנהנתי לחיוב.
"כן...", המשיך להרהר וחתם את השיחה, "ובכלל אין לי מושג כמה זה חמישים מטר".
תאמרו מה שתאמרו על עומר (וסביר להניח שאסכים אתכם), אך אין ספק שהבחור העביר את זמני עד הישיבה במטוס. שם, גיליתי שני דברים נעימים:
1. הכסא שלי קרוב לחלון.
2. כל קהילת 100 שערים, כך נראה, מהגרת ללונדון.
כולם לבשו שחורים מכף רגל ועד ראש, ולכולם היו תינוקות על הידיים. ילדים דתיים התרוצצו הנה והנה וצרחו באנגלית קלוקלת דברים שאלוהים לא היה שמח לשמוע, לו רק היה מבין את המבטא. ואני? אני הבטתי לעבר החלון בשתיקה עצבנית וקיוויתי שכולם ימותו מכל דבר שאינו כולל תאונת מטוס אכזרית. לידי התיישבה ילדה דוסית בת 12 בערך. היא נעצה בי מבט סקרן.
"היי", אמרה לאחר כמה שניות, "אני בתיה".
"נעים מאוד, ואני רוצה שקט", רציתי לענות לה, אבל הסתפקתי בחיוך מנומס וציוץ שמי בנימה חביבה כלשהי שנמצאה במחסן הטקט הסגור היטב שלי.
בתיה התלהבה מהמחווה המנומסת והציעה לי מהשוקולדים, העוגיות והחטיפים שהוריה המשיכו להזרים לה מהכסאות מלפנינו, ולי לא נותר אלא לענות בנימוס לשלילה ולחזור לבהות בחלון. מאוחר יותר, עברנו לשלב ההיכרות, בו היא סיפרה לי איפה היא גרה ומה היא לומדת וכמה היא נהנית מהחיים באנגליה ושונאת את אח שלה ואוהבת קריפס, ואני סיפרתי לה כמה לא אכפת לי.
אחרי חמש שעות קשות של המון זיוני שכל ואחת ריס ווית'רספון בסרט הטיסה, התיישב בכסא הפנוי מאחוריי דוס שהחליט לחתל מחדש את תינוקו, שעדיין לא מוציא מוצק. איך אני יודעת? - אני לא תתרנית.
כשנמלטתי מן המטוס וירדתי במדרגותיו הרעועות, עצרתי לכמה שניות ונשמתי את האוויר הקפוא של אנגליה.
כן, זהו, אני כאן. ארבע שנים של פנטזיות, ותראו - תראו את כל מה שיש לי עכשיו. אני פורשת את ידיי כמראה לעצמי את כל מה שהרווחתי עבור טיול ה-8,000 שקלים האלו, ומגלה במהרה שאני מביטה בהערצה על נמל תעופה סטנסטד, שידרשו עוד עשרות אלפי דולרים להפוך אותו להוא כל דבר שאינו נראה כמו מחסן טיסנים. אבל היי, אני בלונדון. אני מחייכת. וזה מה שרציתי וחלמתי, לא?
האם לונדון תעמוד בציפיות שלי?
האם אני בשלה?
האם זה באמת הזיווג הנכון?
ואיך, באמת, הכרתי את דילן?
מעניין אתכם? בשלב הזה אותי כבר לא. סיפורי לונדון בשבוע הקרוב.
Until then - Laters.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
