בשלוש עשרה בדצמבר בשעה שתיים וחצי בצהריים ישבתי בתנוחה מצונפת ואומללה להחריד של מוכרת גפרורים קטנה על מעקה בטרמינל 3 והבטתי על ההולכים ושבים. באותו הבוקר קמתי פורחת כואגינה של פאריס הילטון במסיבת סווינגרס. כל הפנים שלי, הצוואר שלי, בית החזה שלי, אלרגיה נוראית ואדמדמה שהתפשטה על כל גופי ואיימה לרמוס את בטחוני העצמי הגם ככה רעוע עמוק לתוך האדמה. לגמתי ממי האפרסק שלי ובהיתי בחוסר ריכוז במשפחת דוסים שבדיוק ירדה מהטיסה מציריך. לכל אחד מן ההורים הייתה כמות בלתי מבוטלת של תינוקות על הידיים והם הריחו כמו אוכל טיסות כשר וזיעה חמצמצה. חשבתי על הסבא היחידי שהיה לי והכרתי. חודשים ספורים לפני שהחזיר ציוד לבורא עולם, היה סובל מבעיות שלפוחית נוראיות שאילצו את כולנו לשבת מידי יום שישי לארוחת שבת שהייתה מלווה בארומה של סמטה בהארלם או דיר שלא ראה מתנדבי ניקיון כבר שנה וחצי. למה נזכרתי בזה? אין לי מושג. אולי כי הוא היה דוגמה טובה לכך שכשאוהבים, חייבים לסבול את המצב בו האדם השני שרוי בו. במקרה של סבא שלי - שלפוחית וזקנה. במקרה של דילן - יבשת אחרת.
לצדי ישב בחור בלונדיני עם בקבוק אייס טי אפרסק ודיבר בסלולארי שלו. ישר ידעתי שהוא הולך לפנות אליי. למה? כי הוא ישב קרוב מידי. כי הוא הסתכל עליי כל כמה רגעים. כי הוא דיבר בקול רם. כי המבט הנרגש וחסר המנוחה שלי התחנן שמישהו יגאל את המוח הקודח הזה מיסוריו ויאוורר אותו קצת בעולם המינגלינג חסר המשמעות האמיתי. הוא התחיל לדבר איתי לקראת הסוף.
"אז למי את מחכה?", הייתה שורת הפתיחה שלו, שאני חייבת להודות, נשמעה בלתי מאולצת ודי קורקטית יחסית לבחור שהיה שני אינצ'ים קרוב מלהכניס את היד לתחתונים.
"לחבר שלי", יריתי בלי לחשוב פעמיים, "אני ממש מתרגשת".
"אה", הוא הסתיר את האכזבה בקולו, ואפילו התעלם בהפגנתיות מקיומו של דילן, "אני לכושי שלי".
"אני לא שופטת", הרמתי גבה ולגמתי ממי האפרסק.
"לא", חייך, "אני מלמד בחוג לקפוארה. אנחנו עושים כל שנה טקס. הוא מדריך קפוארה. כושי. מברזיל".
"יופי. אני. שמחה. לשמוע", זרמתי עם אובססיית הנקודות וחצאי המשפטים שלו, "נשמע כיף. לאללה".
"דווקא לא כל כך", עיקם את אפו, "שכחנו לפקסס את האישור. שהוא כאן מטעם איגוד הקפוארה העולמי. אז כנראה שיעכבו אותו בשדה התעופה ולא יתנו לו לצאת".
הנהנתי.
"אני הולך להישאר כאן עד שבע וחצי. לפחות".
הנהנתי שנית.
"אז. אפשר את הטלפון שלך?".
הנהנתי שוב. אה, לא. לא. אי אפשר את הטלפון שלי. יש לי חבר. כלומר, משהו קרוב לזה. או.קיי, אז האמת היא שאני לא בדיוק בטוחה מה יש לי, כי לא ראיתי אותו כבר חודשיים, אבל אני זוכרת משהו בסגנון.
נוסעים מטיסת הקונקשן של דילן ממדריד החלו לטפטף לאולם הקבלה. כל מיני בחורים מזוקנים שחזרו מחודשים בדרום אמריקה אחרי הצבא המשביז והולכים עכשיו לקרוע את התחת בפסיכומטרי בשביל להתקבל לפקולטה לכלכלה ועסקים. ארבע רקדניות פלמנקו צעירות שיצאו לאיזה קורס ומתות לפתוח סטודיו משלהן, או לרקוד בספרד, או להתחתן עם החבר הנוכחי, אבל סביר להניח ששום דבר מן הדברים האלה לא הולך לקרות. שלושה סוחרי סמים שעדיין לא יודעים את זה, אבל במכס דפקו להם שני פאקטים מהחבילה (אוקיי, יכול להיות שאת זה אני הוספתי). ודילן. גם דילן.
זה מצחיק, כי כל הנסיעה לנמל התעופה הייתי בעיקר מוטרדת מאיזו מזוודה יש לו. מזוודה אומרת המון על האופי של הבן-אדם. פחדתי שהיא תהיה מכוערת וזקנה או מרופטת או גדולה. רציתי שהיא תהיה סטרולרית קטנה וקומפקטית, לייבל של חברה עדיף. ואכן, דילן הגיע עם סטרולר שלא היה מבייש את אחרון הבחורים השיקים. הוא לבש סוודר חום שכבר הכרתי, כי הוא מככב בכל התמונות שלו מהתקופה שלמד באוניברסיטת נוטינגהאם. את חגורת הבד המשובצת שלו, המכנסיים האהובות עליי, האולסטאר המטונפות שלו, המבט העייף אך האוהב שלו, והשיער הבלונדיני והפרוע שלו. הוא הביט באנשי האולם בחשש ומשך את המזוודה שלו בנשיפות שיכולתי לשמוע גם ממרחק של 30 מטר. לא ידעתי מה לעשות. התקרבתי אליו בצעדים מהוססים.
הוא ראה אותי.
הוא חייך חיוך שלטעמי היה לא גדול מספיק. אני חייכתי חיוך נלהב וכריזמטי בערך כמו חוט דנטלי משומש. נפגשנו בחצי הדרך. התנשקנו. בטח שהתנשקנו. נשיקה חפוזה, גמלונית, נטולת כימיה בסיסית של שני אנשים הניחנים באיבר הכה חיוני שפתיים.
"היי", נידבתי לו את שורת הפתיחה עליה חשבתי כבר שבועות.
"היי", אמר, ואני אמרתי בליבי שמוחות גדולים חושבים אותו הדבר.
התיישבנו בפינת העישון ושתינו קפה שדה-תעופתי, שדילן הגדיר כ"הדבר הכי נורא שאי פעם הכנסת לפה שלי, ואל תשכחי שבתקופת האוניברסיטה גרתי במעונות". אחר כך סיפר לי איך תחקרו אותו בצ'ק אין שלוש פעמים שונות, ואני מצאתי את זה מצחיק באופן מסוכן במקצת, שכן אין דבר יותר פתטי מלחשוב שלונדוני, פרוטסטנטי, בן 21, עם מזוודה בגודל הישבן של ניקול ריצ'י, הולך לתכנן פה פיגוע או לחלופין, להגר באופן בלתי חוקי לפתח תקווה או צפת.
"קדימה, אתה מוכן?", שאלתי אותו אחרי שיחה מלאת התרגשות בה חיסלנו שלוש סיגריות ולא נגענו כמעט בקפה, "בוא נלך".
הוא הנהן וקם, מתח מעט את גופו היפה, וחייך חיוך מנומס לבחור ישראלי שחום ומזוקן שישב על ידינו, וכך מסתבר, גם לצד דילן בטיסה לישראל.
"where is, brother", ניסה השחומיסט לתרגם את הביטוי הפיוטי והבאר-שבעי 'איפה, אחי?' לאנגלית וקם לכיוון דילן. שפתיו של דילן התעקמו, והפכו לקו פתלתל והמום כאשר השחומיסט חיבק אותו וטפח על שכמו משהיה אחיו האובד.
"enjoy israel", מלמל השר ללימודי טקט ונימוסים, הביט בי והוסיף, "and nice wives!".
In Love With A
Feeling
מתנות.
אף אחד מאיתנו לא באמת שונא מתנות. גם אם המתנה לא משהו, גם אם לא תעשה בה לעולם שימוש, גם אם היא מכוערת ברמות שיגרמו לכמה דוגמניות סייד-קיק בתוכנית של אודטה להיראות אסטתיות, מתנות הן עדיין משהו שמעורר אצלנו את חיישן האהבה, האכפתיות, הסימפטיות, הזיכרון, הנוסטלגיה והארנק.
דילן קנה לי שני ספרים של צ'אק פאלאניוק (בשם "הישרדות" ו"חנק", שני רעיונות לא רעים בכלל לתוכנית ריאליטי), חולצה משומשת שלו עם הריח והאפטרשייב והחתימה של פיט דוהארטי של ה'בייבישמבלס' מפסטיבל רידינג, ומצית בצבע דגל אירלנד שכתוב עליה I MISS YOU, ומתחת לכיתוב לב גדול ואדום. לכאורה, מתנות שהייתם מצפים מהומלס עם הנחה בסטימצקי להביא לכם. רק שהמתנות האלה, דווקא אלה, חשובות לי כל כך.
כי צ'אק פאלאניוק הוא אחד הכותבים האהובים על דילן.
כי בשביל להשיג את החתימה של דוהארטי על חולצת ה'בייבישמבלס' מצא את עצמו דילן נאבק עם 5,000 מעריצים מושבעים של הלהקה באוהל קטנטן כדי להגיע אל הסולן הנרקומן.
כי דילן פטריוט אירי מצוי, וזאת רק אחת הסיבות מדוע אני כל כך מאוהבת בו.
דילן, מצדו, קיבל צעיף מפוספס שסרגתי לו ופאקט סיגריות. כשהוא הרים את הצעיף שחור-לבן המרופט והמחורר הוא חייך חיוך שהיה דופק קופה הרבה יותר משל המונה ליזה, חיוך אוהב ונרגש שכזה, שאומנם לא גרם ללב שלי להחסיר פעימה, אבל כן להרגיש כאילו סמל קפה חם נשפך כרגע לתוכו.
"נו, אתה אוהב את זה?", חייכתי.
"אני מת על זה", חייך בעייפות וחיבק אותי ארוכות.
אחרי זמן ממושך, שאני בטוחה, לא עלה על חמש שעות של חיבוקים אינטנסיביים ונשיקות קצת יותר מרשימות מהניקור הגמלוני בשדה התעופה, שאל דילן בחשש אם זה יהיה בסדר שיחטוף תנומה קלה.
"אל תהיה מטופש, למה שאכעס עליך?", חייכתי - ולמותר לציין - כעסתי עליו. איך לעזאזל הוא מעז לישון ולא להקדיש את כל כולו, לאחר 9 שעות טיסה כולל עצירה במדריד, לשעשע אותי?
דילן התמקם בין הסדינים המבושמים מבעוד מועד שלי וחייך, מנסה לעצום עיניים. הוא חיבק אותי חזק, ואני הבנתי שהוא לוקח כמובן מאליו את העובדה שאף אני, שקמתי לפני שעתיים בלבד, אמורה לישון יחד איתו. צמצמתי עיניים כדי לקבל את אפקט השינה הרצוי, מה שבפועל ודאי נראה כאילו סבלתי מעצירות נוראית. התמקדתי בפנים היפות, החלקות, הכל כך עוצרות נשימה שלו: הריסים הארוכים שלו היו מעט בלונדיניים. האף הסולד שלו מחודד קצת יותר מן הרגיל. הלסת המודגשת שלו מחתימה על פניו את ההבעה הבריטית כל כך. הקווצות הבלונדיניות המושלמות והרכות שלו מנסות לפלס את דרכן מקודקודו למצחו החלק.
עצמתי עיניים וחייכתי חיוך, שבכל ליבי קיוויתי, נראה מתוק ושלוו. תוך ארבע דקות כבר הרגשתי את שפתיו מגששות את דרכן אל שלי, עוברות בדרך בכל נקודה אסטרטגית בפרצופי.
"חשבתי שרצית לישון", קולי יצא צרוד וצורמני מן הצפוי.
"אני לא מצליח", הוא חייך.
חייכתי בחזרה.
"שעשע אותי".
"אפקט החממה"
והנה לכם עובדה פסיכולוגית ידועה ומדוקדקת, שבמקרה כרגע המצאתי: אהבה, כך עולה לפי מחקרים שביצעתי בתנאי המעבדה המבוקרים שבחדרי הפרטי, פוגעת באינטילגנציה שלך. עובדה. בשלי היא פגעה. נניח לשניה בצד את העובדה שליד דילן אני הופכת מהשטן בכבודו ובעצמו למינימום דובון אכפת-לי שניזון משיירי הריח שמשאירות רגליו של דילן ומגע גופו. מהרגע בו החלטתי שאני מאוהבת הגעתי להחלטות המטופשות ביותר שנקבה שאיננה במחזור עלולה להגיע אליהן. לדוגמה, שכל מה שיצא מאירלנד, אי-פעם, הוא דבר נפלא. וזוהי מסקנה מטופשת. כמובן שזו מסקנה מטופשת.
אני מזכירה לכם שמשם מגיעים ווסטלייף.
אה, וכמובן, ה-IRA. אלוהים, אנחנו מדברים כאן על האנשים שהמציאו את הטרוריזם, בירת הסטאוט המרירה והמוקצפת, להקות בנים ותפוחי אדמה. הכובע הלאומי שלהם נראה כמו משהו שכוכבי ערוץ הילדים מזנקים מתוכו בפסטיגל. ועדיין, אני מוצאת את עצמי מתמוגגת לשמע כל שיר של U2 וזוקפת את מאמצם של בונו והחבר'ה, באופן חד משמעי, לזכותו של דילן. ריקוד הריברדאנס נראה לי מחיקוי עלוב ושיכור במיוחד של אורה כתנועה שכל תינוק צריך ללמוד, רצוי לפני שהוא מתחיל לזחול ברברס, וגינס, הו, גינס. אם יש משהו שאני אוהבת לשתות זו בירה טעימה כמו תרופה, משכרת כמו אציטון ובריאה לגופך בערך באותה המידה.
אני קוראת לזה "אפקט החממה". לפתע, החממה בה גדל והתחנך והתעצב הבחור אותו שאת אוהבת הופכת להיות למושלמת, נטולת רבב, מודל עולמי שכל אחד צריך ורוצה לאמץ. ודילן? מילא אם הוא היה ייבוא ישיר מדאבלין. אבל הבחור גדל את רוב ילדותו בפרברי בלפסט. ואני אומרת "פרברי" משום שבמקום בו גדל אין בנייני משרדים או גורדי שחקים או...מכוניות. למעשה, מדובר בעיירה של 2,000 איש (רובם מתים), שחושבים שבעיית ה"התחממות הגלובאלית" היא להקה חדשה מגלאזגו.
מכל מקום, ובכן, אז חליתי באפקט החממה. והחלטתי לגרום לו להרגיש בבית:
"אל תדאג, יפה שלי", ליטפתי את פניו בצורה מוגזמת, "אני אקח אותך לפאב אירי".
הוא עפעף בסרקזם לכמה רגעים, ואז הגניב חיוך מקנטר.
"כן, כי הגעתי את כל הדרך לישראל בשביל ללכת לפאב אירי".
"יפה שלי, אני רק רוצה שתרגיש בבית".
"אני מרגיש בבית. אני איתך".
"ושתהיה מרוצה".
"אני גם ככה מרוצה".
"אוי, לעזאזל, דילן. למה שלא תשתה פשוט את הגינס המזורגגת שלך בפאב וואנבי-אירי ותעזוב אותי במנוחה? אל תרגיש פה נוח, אתה לא חלק מאיתנו, ואל תהיה מרוצה, ב-90 אחוז מהפאבים כאן "מזיגה איטית" משמעה לייבש את הלקוח עד שמוציאים מהמקרר את הבקבוק המנוער של ההיינקן!".
אז לקחתי אותו למולי בלומס.
את הדרך העברנו, כרגיל, כשאנו מתהלכים חבוקים ומביטים אחד על השני במבט המום התוהה כיצד יצור כה נשגב נברא אי פעם. בשלב הזה, היום השני של דילן בארץ, כבר הייתי מעוצבנת קמעא. לא היה ברור לי איפה אני והוא עומדים (למרות שיום לפני כן גנב לי את הלפטופ ושינה את הסטאטוס MYSPACE שלו ל"אין א ריליישיאנשיפ"), הוא מעולם לא אמר לי שהוא אוהב אותי וחשוב מכל אלו, טרם הציע לי נישואים. המסקנה המתבקשת: הוא כאן רק כדי לזיין.
"לזיין? לזיין?!", שמעתי את קולה של אומפה צורח עליי בספיקר של הסלולארי בעברית, ובירכתי את העובדה שדילן מכיר רק את המילים הלא שימושיות: "שלום", "תודה", ו"אדוני".
"אני מצטערת שאני מפקפקת בתיאוריות הגאוניות שלך", גיחכה גיחוך שהדהד עד מוזמביק, "אבל סלחי לי אם אני מתקשה להאמין שבחור יבלה יממה שלמה ברוטו על טיסות הלוך-חזור, יבזבז אלפי שקלים ומיליוני דקות אוויר בשיחות לחו"ל רק בשביל להשחיל בחורה, שבואי נודה בזה, לא בדיוק הוקרצה מהחומרים של ג'נה ג'יימסון".
"אז הוא לא רוצה לזיין אותי?".
"לא אמרתי את זה".
"אז הוא רוצה לזיין אותי?".
"הוא רוצה, אבל לא רק".
"איך את יודעת?".
"לעזאזל, איפה אתם?".
"בדרך למולי בלומס".
"עזבי אותי כבר!".
"אוקיי".
"ביי".
"רגע!".
"מה?".
"בטוחה שהוא לא רוצה לזיין אותי?".
"כ-ן!".
"ביי".
"ביי".
אז הגענו למולי בלומס.
אני חייבת להודות שאם דילן התלהב מן המקום, הוא התאפק באופן שלא היה מבייש שלפוחית של היפוכונדרית בברקפסט קלאב כדי לא להראות זאת. התיישבנו בפינה אפלולית ושקטה יחסית בבר, כאשר שני בחורים מחוייטים בסוף גילאי העשרים, אחד אנגלי ואחד אירי, ישבו למשקה של אחרי העבודה ודיסקסו ביניהם. על הבר היה תלוי צעיף ירוק-לבן-כחול עליו כתוב היה Ireland - Israel, שהזכיר לי את כל הפעמים בהם אני ודילן דיברנו על כך שהוא חצי ישראלי ואני חצי אירית, כסמל להזדהות (ולהתאהבות. ולטמטום).
וקשקשנו.
כבר אין לי מושג על מה. משהו על זה שאמא שלו אלרגית לסוסים וכך גם הוא, שזה מוזר, כי היא וטרינרית. ששתי האחיות שלו שחרחרות, דומות לאבא, והוא בלונדיני - לאמא. שלחבר שלו כריס יש חברה כבר 3 שנים והם הכירו כי שניהם זכו בפרס 'הילד השובב ביותר', רק בכתות מקבילות (הוא וכריס, לא כריס והחברה, למקרה שתהיתם). המון בדלי אינפורמציה ששנינו זרקנו אחד לשניה, בתוכם סיפורים, בתוכם חוויות, ביניהן הרבה מאוד נשיקות וחיבוקים וכרסומי צ'יפס ולגימת בירה.
בשלב הזה, כבר עליתי על כמה דפוסי התנהגות שלו שלא היו גורמים לאף בחורה עם הגיינה בסיסית או מערכת חיסונית אנושית שלא להשתגע מעצבים וצער: הוא משאיר את האסלה למעלה, באופן אדוק וכמעט דתי. הוא מפזר את הבגדים שלו לאורך כל החדר, לפעמים במקומות שאפילו האבק לא מוצא את דרכו אליהם. הוא תמיד מאפר לכל מקום פרט למאפרה עצמה. הוא בעיקר אוהב להתנשק ישר כשהוא קם בבוקר (ומילא זה, אבל עם הלשון!). הוא נוחר. ויודע את זה. מה שבכלל לא מפריע לו להדביק את פיו היפה והורוד לתוך אוזני בכל פעם שאנחנו הולכים לישון, ולא לתת לי לזוז הנה או הנה עד הרגע בו הוא מתעורר. בקיצור, כל אלו ועוד מביאים אותי למסקנה חד משמעית שדילן, איך נאמר זאת במילים יפות...אם ארצה או לא, כך מסתמן - הוא גבר.
משימה מספר #1 - מיסוד הקשר.
אז כן, ברור שאנחנו ביחד. אנחנו לא יוצאים עם אנשים אחרים ולא נוגעים באנשים אחרים וכשדילן לקח חופשה מהעבודה הוא בפירוש אמר שהוא נוסע לבקר את חברה שלו בישראל. אבל האם אנחנו רשמית, באופן חד משמעי ועל פי חוקי הזוגות הדביקים ובלתי מתקבלים על הדעת זוג? לא. בחיים לא דיברנו על זה. למעשה, בפעם היחידה בה כן ניסיתי למשוך את הנושא השיחה, המרתק ככל שיהיה, יחסים לסביים עם גמדים, לכיוון לאן הולך הדבר הזה, נתקלתי בסרבן זוגיות של ממש.
"אני לא באמת חושב שכדאי לנו לדבר על זה עכשיו, נכון?", כמעט נבח עליי, "כלומר, אנחנו לא באמת צריכים שיחת ה'לאן זה הולך' הזאת. מסכימה איתי?".
"בטח שאני מסכימה איתך", מלמלתי.
"ומה אתה אומר על השיחה הזאת?", עימתתי אותו עם אחד הרגעים הכי כואבים בחיי במולי בלומס.
"אני אומר דבר כזה - דיברנו בטלפון. אני ישבתי באנגליה ואת בישראל והדבר האחרון שרציתי הוא שתזרקי אותי טלפונית ותגידי לי פתאום 'תקשיב, זה לא ילך, אנחנו גרים רחוק מידי'. פחדתי. פחדתי כמו שמעולם לא פחדתי'".
הנהנתי.
טיילתי עם אצבעי על המשקה שלי.
חשבתי על משהו שנון, או לפחות סמי-שנון, או לפחות לא מטומטם ברמה שתגרום לו לרצות לברוח ממני, לומר. בסופו של דבר הבנתי שאני לא מסוגלת, פיזית, לחשוב על דבר כזה והחלטתי לשתוק.
"אז מה אנחנו, בעצם?", שאל.
"בני-אדם. אבל על פי תורת האבולוציה, דארווין בעצם טוען ש..."
"לא", קטע אותי, "מה אני ואת".
"מה?".
"רוצה להיות חברה שלי?".
"אתה מציע לי חברות?".
"את מסכימה?".
"חוששני שאאלץ".
"אז כן".
"אז אני מניחה שכן".
"ובכן", חיכך את ידיו, "אז אין מנוס מלהודות בעובדה שאנחנו בויפריינד אנד גירלפריינד, גירלפריינד!".
"בוייפריינד".
וכמובן שכך המשכנו. שעות של משפטים שהסתיימו במילה "בוייפריינד" ו"גירלפריינד". המילים הוטעמו באופן כה מצועצע ונלעג, מה שלחלוטין לא הפריע לי להתפרע כבת טיפש עשרה עם התיאורים המביכים והמטאפורות על ים, שקיעה ושמש.
רק שאז חזרנו הביתה ואני, כמו כל בחורה טובה, התבאסתי.
דילן מעולם לא אמר מפורשות שהוא אוהב אותי. הוא אמר כבר שהוא אוהב את השיער שלי, העיניים שלי, השפתיים שלי, הסנטר שלי, הנשיקות שלי, החיבוקים שלי, החיוך שלי, השיחות שלנו, הדרך שבה אני מביטה על עצמי בראי שאני מסתרקת ואת המוזיקה של פרינס. בקיצור, הודה בכל עוונותיו. אבל אותי, כבן-אדם, כבחורה שלא מסוגלת להעביר שניה אחת מבלי לעצבן אותו למוות, הוא עדיין לא אמר שהוא אוהב. וזה שיגע אותי. עם המחשבה הזאת קמתי בבוקר והלכתי לישון, עד שהחלטתי שאם הוא לא אומר זאת, אולי הוא פשוט לא מרגיש צורך להגיד לי את זה, כי זה לא כל כך חשוב מבחינתו.
ואולי באנגליה אנשים לא אומרים שהם אוהבים אחד את השני כי זה לא במנטאליות שלהם?
ואולי לסבתא שלו יש גלגלים?
מי יודע, יש כל כך המון סיבות הגיוניות מדוע הוא לא אומר את זה ש...חררר...חררר.
וכך נרדמתי.
משימה מספר #2 - הכנעת הטרף.
ביום השלישי של דילן בארץ הקודש הלכנו לשתות במ.א.ש הדיזנגופי בשעת ערב מאוחרת. היום היה שישי, ואנחנו ידענו שכל מקום יהיה מפוצץ עד מצב של אי ספיקת חמצן חוץ מן הפאב האגלוסקסי, המתהדר בשיקיות ותל אביביות של מחבט בייסבול. באותו הלילה, כשהלכנו יד ביד למ.א.ש, נזכרתי שדילן כל הזמן מעלה עניין שהרבה בחורים היו מעדיפים להעלות את אמם על המוקד מאשר לדבר עליו - חתונה.
בסתר ליבי, תמיד חששתי שהוא חושב שאני יוצאת איתו בשביל לקבל אזרחות אנגלית (רעיון מטומטם מיסודו, שכן אני יוצאת איתו גם בגלל התחת ההורס שלו). תזכר לרעה אותה הפעם בה קיבל אי מייל ממהגרת חדשה באנגליה ששלחה לו תמונות חושפניות שלה ושאלה אם יוכלו להתחתן.
"זאת היית את במקרה?", הוא צחק, ואני השתדלתי לשמור את לחץ הדם שלי בטווח הבטוח בו הוא לא מתחמם ומציף לי את המוח. איך. הוא. פאקינג. מעז.
אני חברה שלו, לא מהגרת היספאנית עם קשיי עלייה, קליטה ונכונות נמוכה לבטא מילים שאינן מכילות בסופן ר' מתגלגלת.
אז החלקתי לו את זה.
כמובן שהחלקתי לו את זה.
והתמקדתי יותר בלשבת איתו במ.א.ש ולדבר ולהתלטף ולהתנשק ולהתנהג כמו צלע מזוג תוכוני אהבה ופחות בלומר לו שהוא אידיוט על אותו אינצידנט שקרה לפני חודשיים.
זה עבד.
אממה, דילן היה עסוק באותו הלילה בעיקר בללכת לשירותים כל 5 דקות עגולות.
"תגיד לי את האמת, כי אני מסוגלת לעמוד בה", אחזתי לבסוף בזרועו אחרי הפעם השמינית שהודיע לי חגיגית שהוא הולך לשחרר שלפוחית, "יש לך בעיה שם למטה? כי אני אעמוד לצדך גם אם כן".
"פרנצ', בחיי, זה מביך", הוא ניסה להשתחרר מאחיזתי בעדינות, "פשוט תני לי ללכת, אוקיי?".
הוא הלך. ואני נשארתי שם. בעטתי עם עקביי בכסא העץ שלו, מכבה ומדליקה את המצית ה- I MISS YOU שקנה לי, ולפני שהספקתי להרים את עיניי, דילן כבר חזר, מצוייד בחיוך החושש שלו.
הוא נישק אותי, כאילו זאת הפעם האחרונה שהוא הולך לעשות זאת אי פעם, וכשנותקו שפתיו משפתיי שמר על מרחק ביטחון מפרצופי, כמחכה לחבטה, ואמר לי בארשת הפנים הכי מיוסרת שיש לו במחסן המבטים: "I LOVE YOU".
ובכן, אני יודעת שבשלב הזה אתם רוצים לירות לי בראש ולפחלץ את גופי, אבל הבה נתעכב על הרגע בו דילן (דהיינו: אהבת חיי), אמר לי (דהיינו: הבחורה שגרמה לכם לקרוא עד כה 60,000 מילה על 48 השעות האחרונות שלה עם חברה האירי) שהוא אוהב אותי. משום שזה היה הרגע בו הבטן שלי התהפכה, אבל לא במובן הטוב של המילה, שקורה לך בנשיקה הראשונה או כשאת רואה את המספר שלו על הצג של הפלאפון או כשאת מוצאת מכתב מחו"ל בתיבת הדואר. התהפך במובן שבו בא לך להקיא את כל ארוחת הערב שלך מהתרגשות על הברכיים שלו, למרות המכנסיים החדשות שקנה רק היום משינקין.
"my heart skipped a beat", היה הדבר היחידי שיכולתי לומר לו לפני שנישקתי אותו שוב, ולאחר מכן, "אני אוהבת אותך. אוהבת אותך כל כך כל כך כל כך".
"את לא מבינה, כל הלילה אני הולך לשירותים, מסתכל על עצמי במראה ואומר לעצמי 'אידיוט, נו, תגיד את זה כבר'. לא היה לי אומץ לומר לך את זה. אני מאוהב בך מהדייט השני שלנו, שישבנו על המדרגות של הברפליי".
"אני מאוהבת בך מהרגע הראשון בו ראיתי אותך וניגשת אליי ואמרת לי 'שלום'".
"רציתי להגיד לך את זה כשירדתי מהטיסה, בשדה תעופה. רציתי להגיד לך את זה כל החודשיים האלה. פיזרתי לך רמזים בכל מקום. יום אחד אפילו כתבתי את זה במסנג'ר ומחקתי מיד, כי בדמיון שלי כבר ראיתי איך את לא עונה לי 10 דקות ופתאום מתנתקת".
"פחדתי שלא תגיד לי את זה לעולם, ושאתה לא אוהב אותי".
ואז הגיע זרם שוטף וחסר מעצורים של I LOVE YOU'S. נדמה שכל מה שיכולנו לומר זה רק זה, וטונות מזה, את זה ורק את זה, ולשעות ספורות הפסקנו להיות פרנצ' ודילן והפכנו להיות דמויות מתוך הספר האחרון של דניאל סטיל.
בשבע בבוקר, כשהמ.א.ש עשה רמזים של נסגר (הרמז העבה ביניהם: "למה שלא תסתלקו מכאן, אידיוטים? ותשכירו חדר!!!"), הרמנו את ישבנינו השיכורים והתהלכנו חזרה הביתה, חבוקים.
"אני יכול להתחתן איתך כרגע. באמת. אני רוצה להתחתן איתך כרגע", הוא אמר. חייכתי. בכל פעם שהוא מזכיר את מוסד הנישואים הלב שלי נצבט במרירות, כי מצד אחד, אני לא רוצה שיחשוב שאני איתו בגלל הסיבה בגללה ישראליות הולכות עם בריטים. ומצד שני, כמובן שהייתי רוצה להתחתן איתו. הוא האהבה של החיים שלי.
"אני אוהבת אותך", לחשתי.
"גם אני אותך. אבל זהו זה, נמאס לי: אני הראשון שנישק אותך, שהציע לך חברות, שאמר לך שהוא אוהב אותך. את מציעה נישואים!".
"לעולם לא יקרה".
"באמת?".
"כן, אנחנו יכולים להיות שלושים שנה יחד ואני לא אעשה את זה".
"אוף, אוקיי, אז ניצחת גם בזה".
"אבל אני אוהבת אותך".
"אני אוהב אותך כל כך שהייתי מוכן למות למענך!".
"אני אוהבת אותך יותר משאני אוהבת את עצמי".
"אוה, זה באמת המון".
"שתוק!".
"שותק".
משימה שלישית ואחרונה – מבחן ה-FOREVER.
או.קיי, אז זה סגור וחתום. אני אוהבת את דילן, הוא אוהב אותי ואם אי פעם יהיו לנו ילדים, הם יצאו עם שיער בלונדיני על גבול הלבן, עיניים כחולות, עור שקוף ומבטא שאף אחד, כולל אוסטרלים, לא יצליח להבין. אבל המבחן האמיתי הוא כמה זמן זה יחזיק. כבר סיכמנו שבולנטיינס דיי אני מגיעה ללונדון, ואנחנו חוגגים חודשיים להיווסדות הרשמית של זוגיותינו. אבל אז מה? כמה זמן זה יחזיק בדיוק? האם זה לנצח?
אני והוא טוענים שכן, אבל זה מאוד טיפיקאלי בשבילנו, כאנשים צעירים, להתחייב על דברים שהולכים לקרות עוד 10 שנה או חמש שנים או אפילו מחרתיים.
החלק הקשה ביותר היה בשדה התעופה. הוא המחיש לי מהם הרגעים האפלים ביותר של זוגיות טרנס אטלנטית. יותר מהעובדה שאת לא מסוגלת להיות חלק מסדר היום של חבר שלך, יותר מכך שאין לך סקס, יותר מזה שלכל מריבה קטנה יש סכנת התפוצצות פי 1,000 יותר ריאלי מאשר כל זוג אחר על הפלנטה, החלק הכי קשה הוא הפרידה. הידיעה שמשם חוזרים הביתה, חזרה לסדינים שעדיין מריחים ממנו, ואת לא תהיי מסוגלת להתמודד עם הכאב אם תמצאי גרב שהשאיר (ואת יודעת שהבלאגניסט השאיר) בתוך האמבטיה.
ביום שישי, יומיים לפני שסגר שבוע והתעופף חזרה לעיר הביג בן, ישבנו אני והוא וראינו "ארץ נהדרת". הסברתי לו את הבדיחות, בעיקר את המבזקונים, שכללו את פרשת הרוסי המורעל בלונדון ואת פול מקרתני. את הפסקת הפרסומות ניצלנו לוידויי אהבה נוספים, שנפסקו כאשר הוא שאל אותי ברצינות תהומית: "אם הייתי מציע לך נישואים עכשיו, היית מסכימה?".
עניתי שכן, בלי לחשוב פעמיים. "כן, כמובן שכן".
"אוקיי", חייך, "אבל אני לא אציע לך כרגע".
יומיים אחר כך הוא ביקש ממני בשדה התעופה לשמור על הלב שלו עד חזרתי ללונדון.
כן, אחרי הטיזינג עם הטבעת?
תתכונן, כי אני הולכת להסתובב על ידי הרבה, אבל הרבה חפצים חדים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
