משפחה
את ארוחת הערב בביתו של דילן העברתי בהיסטריה מוחלטת וטמפרטורה של 40 מעלות חום.
"זה מדוד דאהים", חייכתי לאמו בליפסטיק אדום כמעט כמו אפי ומלמלתי לה משהו שנשמע כמו טייוואנית ספרותית (אם יש דבר כזה, ואני לא גזענית אלא בורה).
"סליחה?", היא חייכה בקוצר רוח.
"היא אמרה שזה מאוד טעים", דילן עיסה את גבי בפנים מרוצות. ואכן, מרק הבטטה של גברת מק'ביצ'ית היה מעולה, ובכלל לא סבל מטעם לוואי שהזכיר קצת דמעות איכרים מקולומביה.
נאנחתי בצער ודחקתי את הצלחת שלי לכיוון כוס היין.
"את לא חייבת לסיים הכל", מרפקה אותי אחותו של דילן, לורן, בחיוך שובב.
האם היא מנסה לרמוז שאני שמנה?
"לא, פשוט קצת קשה לי לנשום דרך הנחיריים", חייכתי בנימוס, "אתם יודעים, בגלל הגושים והכל".
שתיקה רועמת. כבירה. ענקית. כזאת דממה לא נשמעה מאז שסי היימן ניסתה למלא איצטדיון בקיסריה.
דילן מכחכח בגרונו. סימן לא טוב. אנשים לא מכחכחים בגרונם סתם כך. הוא רוצה לעזוב אותי. זהו.
"אני אפנה את הצלחות", הוא מחייך בנימוס. אמו נדה בראשה לחיוב.
"אני אעזור", אני מתנדבת לעזור.
"אל תעזרי", דוחה לורן את עזרתי.
"אבל אני מתעקשת", אני מתעקשת לעזור. קמה באיטיות, נושמת ארוכות. יש לי סחרחורת ובחילה, אבל אני מחככת את ידי המוכתמות במפת הסאטן היוקרתית כדי לייצב אותה ומתחילה להרים צלחות. בסופו של דבר התרומה העיקרית שלי מסתכמת בכך שהספקתי לשבור שתי צלחות חרסינה יוקרתיות בלבד לפני שאמא של דילן עוצרת אותי ודוחקת בי לעלות לסלון ולחכות עד שדילן ולורן יפנו.
סלון? בקומה השנייה? מי היה הארכיטקט של הבית הזה, שתל הסיליקון של גלית גוטמן? רק משהו שלא קיבל מספיק חמצן בלידה (או מד"ר קליין) מסוגל לעלות כזה דבר על הדעת.
אבל אני עולה במדרגות בשקט מופתי, המתנפץ כשאני מתמוטטת איפשהו במדרגה העשירית.
דילן רץ לעזור לי. נו, יש לי 40 חום. אני יודעת שזה לא תירוץ עבור אמא שיש לה שתי בנות בכורות והבן הצעיר שלה הוא בערך כל חייה וגאוותה, והחברה הזרה שלו הספיקה לעשות בביקור של 50 דקות מספיק נזק להזמין את החבר'ה של "אקסטרים מייקאובר" לבנות את יסודות הבית מחדש, אבל ראבאק. 40. זה מספר השנים בהן היו בני ישראל במדבר. מספר בקבוקי הבירה שאירים מסוגלים לשתות בלי להשתכר. הגיל בו אפרת בוימולד נראית, באופן כללי.
דילן עוזר לי להתייצב ומעלה אותי מדרגה-מדרגה. אני מרגישה כמו זקנה עיראקית עם שלפוחיות רגליים בגודל של קרפיונים בוגרים, רק קצת פחות סקסית.
הוא מושיב אותי על ספת העור הענקית החובקת את הסלון העצום שיש לאנשים הגרים בטירה לה דילן קורא "בית". הוא מתכופף ונוגע לי במצח.
"את תהיי בסדר", הוא קובע. ואת הדוקטורט שלו ברפואה הוא קיבל באוניברסיטה מאחורי הפאב השכונתי שלו, אני מניחה.
"אני הולכת למות. זהו. אני פשוט אמות בחמש דקות הבאות", אני שומרת על גישה יותר ריאליסטית.
"את צריכה משהו?", הוא מקמט את מצחו בפרצוף שכל כך מתאמץ להיות אמפתי, עד שהוא נראה מזלזל.
"ריאות חדשות", אני יורקת את המילים בקושי רב.
אבל לא נורא, זה משתפר, כי בשלב הזה כל בני המשפחה עולים ומארחים לנו חברה. איך אמרו חכמינו חז"ל? - yay.
אל הסלון מצטרפות גברת מקביץ' (א.ק.א חמתי לעתיד), אחותו הבכורה לורן, העוסקת בשיווק ובלמזמז את בנזוגה, בנזוגה מייק, העוסק בשיווק ובלהיות הבוס שלה, האחות האמצעית שייניד, סטודנטית לרפואה ומאמי'ז ליטל גירל, חברתה הטובה מהלימודים גאמה, ואביה של גאמה ג'ון.
בקיצור, הרגשתי כמו בבית.
אומנם לא שלי, אומנם לא כזה שהייתי מסכימה להיות בו יותר מדקותיים, אבל בסוג של בית.
זה אפילו לא משהו שאפשר לשים עליו את האצבע. כי כולם היו נחמדים.
כי האוכל היה באמת לא כל כך גרוע.
כי היין היה נהדר.
וכי אף אחד שם לא קרא לי יהודייה מלוכלכת בעלת אף ענקי ודרכים נלוזות להשיג כסף (בפניי, בפניי).
זאת הייתה יותר התחושה שהם חייבים ללעוס לי כל משפט פעמיים כדי שאבין. תחושת חוסר שייכות בסדר גודל של אילנה אביטל בטקס מלכת היופי. שמיים וארץ, ואף אחד לא היה יכול לשכנע אף אחד מיושבי הסלון אחרת.
צפינו ב"טופ גיר אקסטרא".
נבצרה מבינתי הסיבה מדוע בית עם רוב מוחץ של נשים הסכים לצפות בתוכנית המוקדשת למכוניות. זה כמו להפוך דירת רווקים בתל-אביב למרכז שיעורי סריגה ללסביות. יש לכן את הכוח, משמע אתן צריכות לעשות איתו משהו. בחיי, מתי הפעם האחרונה שאישה התעניינה במכונית, מכל סיבה שאינה קשורה לטרמפ ליריד האופנה בגני התערוכה? זה לא מראה לי שום היגיון בסיסי. מה שכן, נאלצתי לצפות בתוכנית ולצחקק בנימוס למראה גברים משווים מנועים (לא כאלה, וחבל), גברים משתתפים במירוצי מכוניות וגברים מדברים על המכוניות שלהם כאילו היו מכוניות אחרות, להן הם לא נשואים, מפחד בו המכונית האורגינלית שלהם, שמחכה להם כרגע במוסך של הבית, תתעצבן.
ואז, גבירותיי ורבותיי, זה נגמר.
גאמה וג'ון עשו סימנים של מתקפלים לכיוון האוטו.
לורן ומייק נראו כמו שני אנשים שאם לא ישכרו חדר ברבע השעה הקרובות יתפוצצו ממנת יתר של הורמונים.
אני ודילן היינו עסוקים בלחזק את סכר נייר הטואלט שדחסתי ביסודיות לתוך אחד הנחיריים שלי, למניעת זרם נזלת.
הרגשתי קצת לא נעים בשביל גברת מקביץ' ושייניד. הן היו היחידות בחדר שלא נמצאות בזוגיות יציבה כישבנה של אוונג'לינה לילי, וידעתי שבמהרה לורן ומייק יחזרו לדירתם בלונדון לסשן פוצי-מוצי שלא יבייש כנס דיילים של פראנס איירוויז, ג'ון יחזור לאשתו, גאמה לבנזוגה, ואני ודילן נסתובב ברחובות לונדון עם מבט של שני גורי כלבלבים מוכי קופידון עד שיעצרו אותנו על התערטלות נפשית בפומבי.
הן עמדו בפתח הדלת ונופפו לכולנו לשלום.
נופפנו להן בחזרה.
אם ככה באמת נראות מערכות יחסים של משפחות באנגליה, אני מחר מבקשת ממשפחת קמיצ'לי לאמץ אותי. אלוהים, איזה דיכאון קריר וסגרירי.
אני ודילן נכנסים לאוטו ואני מרגישה שאם אני לא הולכת להקיא את נשמתי, זה יגמר ברצח (כנראה שלי, כי אני לא מפסיקה לצרוח).
זה לא שפגשתי הרבה הורים של הרבה בני זוג במהלך חיי, אבל גם אם הייתי יוצאת לפרוייקט "מיט דה פאמילי" במשך יובל, עדיין הייתי יכולה לחתום בביטחון שזהו הדייט המשפחתי הכי נורא שאי פעם היה לי.
דילן אוחז את שיערי בעדינות ומביט בסקרנות גואה במתרחש מתחת לברכיים שלי. פסטה מעורבת במרק בטטה, ופרצופי האדום רק יורה מפי עוד ועוד מן הגועל נפש הקולינרי הזה.
"את בטוחה שאת לא צריכה שום דבר?", הוא שואל בפעם המיליון.
"רק בייביסיטר", אני חושבת בליבי, "כי אין סיכוי שמקביץ' תשמור לנו על הילדים".
או חברים
אם חשבתם שלהכיר את החברים היה יותר פשוט, טעיתם.
מחישוב מדוקדק שהצלחתי לעשות בעזרת כל כלי העזר שנתנו לי 12 שנות הלימוד שלי ב- 3 יח"ל מתמטיקה (מחשבון), את ההורים של דילן יצא לי לראות בערך, אם יחליט שאנחנו דה בריידי באנץ', פעם בשבוע. את החברים של דילן, לעומת זאת, אאלץ לסבול כמעט כל יום, כך שזה היה סופר חשוב להשאיר בפניהם רושם של בחורה חכמה או מצחיקה או שנונה או עם תחת שממש יכפר על כל הפלוסים החסרים הנ"ל.
החדשות הטובות היו שהקדמנו לפגישה עם החברים שלו.
החדשות הרעות היו שאיחרנו.
"השעה רק 20:00, קבענו ב-21:00, אתה יודע כמו מה נראה אם נגיע שעה לפני כן?", נזפתי בו כשהגענו לקמדן בערב הגורלי.
"כמו אנשים שרוצים להשתכר כי היום יום שישי בערב?", תהה.
"פאתטיים, חסרי חיים, שיכורים", עדכנתי אותו, "אתה באמת רוצה להיראות כמו לינדסי לוהאן?".
בלית ברירה נסחבנו לדאבלין קסטל לכמה דרינקים, שהפכו לעוד כמה דרינקים, שהפכו ל"היי, הנה פיט דוהארטי!"/ "פרנץ', זה שיש לו שיער שחור לא הופך אותי לפיט דוהארטי"/ "נכון. אבל הנה פיט דוהארטי האמיתי!"/ "פרנץ', זאת ספה", שהפכו ל"לעזאזל, השעה 22:30!".
רצנו לכיוון תחנת הרכבת בתקווה לתפוס את הרכבת הבאה לברפליי, רק 2 תחנות משם, כשהבנו שאין סיכוי שאנחנו עושים זאת תודות לעקבים הענקיים, האדומים והארורים שלו.
טוב, שלי.
"זה באמת היה הכרחי להגיע הנה עם נעליים ששוקלות כמו טיל לאו?", תהה.
"היי, גוליבר, זה שאתה היצור הכי גבוה שראיתי מחוץ לגן החיות לא אומר שכולנו צריכים להסתובב לידך ולהרגיש כמו עפר שכטר ליד תלמיד כתה ה' ממוצע".
"על מה את מדברת לעזאזל? עפר who?".
"עזוב, אני שיכורה".
"לא, לא, שאני אבין, את בוגדת בי?!".
"פאק אוף!".
"אוקיי. למה את צוחקת?".
"עוף זה גם צ'יקן, בעברית".
מכל מקום, אני לא הולכת למתוח אתכם יותר מידי, בסופו של דבר הגענו לברפליי, ואני לחצתי את ידיהם של חבריו הטובים ביותר של דילן, כריס וג'ו.
"נחמד מאוד לפגוש אותך", חייך ג'ו, האדם היחידי עלי אדמות שנותן לאלי דנקר פייט טוב בתחום החטטים, "שמענו המון עליך".
"כן, גם כשלא רצינו", הוסיף כריס, הדבר הכי אנגלי שראיתי מימיי, להוציא סט תותבות שהושחתו על ידי גלגלי ג'יפ.
חייכתי ומיד הזמנתי לעצמי עוד דיאט קולה עם דאבל וודקה. דילן הסתפק בגינס, ואילו ג'ו הסתפק בלהקיא את כל מעיו על בחורה ברחבת הריקודים".
"או-מיי-גאד", התפעל כריס.
"כן, אני יודעת", פערתי עיניים, "זה ג'יימי T שם בפינה! אני אלך להגיד לו שלום".
כריס הוריד את עיניו מג'ו ונשא אותם אל ג'יימי T. אני לא ממש מתה על MR T, אבל הוא הרוקר הראשון שיצא לי לראות בלונדון פנים אל פנים, וזה ריגש אותי לחלוטין, למרות שכשאני קוראת לו "רוקר" אני יותר מתכוונת למישהו שנשמע כמו תאונה בין אמינם לגיטרה חשמלית לא מכווננת.
הלכתי לעבר ג'יימי, שישב עם שני חברים ועישן סיגריה, והושטתי לו את ידי. הוא הסתכל עליי בהפתעה, כאילו אינו היה מוכן למחווה הזאת ואין לו מושג מה עושים במצבים כאלה, ולאחר כמה שניות ארוכות לחץ אותה.
"היי, אני פרנצ'סקה", שמרתי אותו מעודכן. הוא הנהן.
"את...מכירה אותי?".
"לא", עניתי בפשטות.
"מעריצה אותי?".
"אל תהיה מגוחך", גיחכתי, "אבל 'שילה' זה שיר די נחמד".
ג'יימי גירד את פדחתו, ואני חשבתי שעכשיו, כאשר גרמתי לרוקסטאר להפוך לנבוך ומבולבל, אני יכולה למות בשקט. הוא ביקש מאחד מחבריו את פלאפונו (וכן, אני יודעת שאין מילה כזאת), ותקתק כמה תמונות משותפות שלי ושלו.
"תני לי את המייל שלך, אני אשלח לך אותן", הוא חייך בסימפטיות, ואני דווקא הייתי שמחה לתת לו את המייל שלי, רק שבמקביל לעלילה המרתקת הזו, דילן הבין שאני לא לצידו, קלט אותי בזווית החדר עם מוזיקאי מפורסם, וגרר אותי בידי לעבר חדר הפופ בבניין המועדון.
"מה את חושבת שאת עושה?".
"עומדת", עניתי לו ושיהקתי. ואכן, אחרי לא מעט דרינקים ושתי חפיסות סיגריות שחיסלתי באותו הערב, להרבה יותר מזה מאגר התובנות שלי לא היה מוכן כרגע.
"לא, לא, את יודעת למה התכוונתי, לכל מה שהלך שם. ג'יימי טי. בלאגן!".
"סתם רציתי לדבר איתו", פרצתי בבכי. נדמה לי ששכרות מוציאה ממני את הצד הרציני והאגו-מניאקי.
"טוב, אני מצטער, את צודקת".
בכיתי חזק יותר.
"אל תבכי. בבקשה אל תבכי".
ויותר חזק.
"בבקשה...אנשים מסתכלים".
ויותר.
"טוב, די, פרנצ'סקה. אם את לא מפסיקה את זה, או לפחות מורידה את היבבות למספר דציבלים שלא שוברים קירות יוטה אני מבלה את הלילה הזה בתחנת המשטרה".
זה עבד. נרגעתי קצת, כי הבנתי שאין לי סיבה מיוחדת לבכות, והזמנתי עוד וודקה קולה. בשלב הזה כריס וג'ו הצטרפו, מתודלקים יותר משהיו כשפגשנו אותם בתחילת הערב.
ע"ע: שפוכים. ע"ע: לא רואים בעיניים מאלכוהול. ע"ע: אנגלים.
"פרנצ'סקה, אני חייב להזהיר אותך", שם כריס את ידו על כתפי, דבר שלא הפריע לדילן, כיוון שלכריס יש חברה בשם קייטי כבר שלוש וחצי שנים. הוא גם קורא לה "קייעי", כי הוא לא מסוגל לבטא ת', עקב מבטא כבד יותר מרני רהב.
"להזהיר אותי שמה?".
"מה?".
"אמרתי שתזהיר אותי. שתזהיר אותי ממה?", אך כריס איבד את חוט המחשבה הזעיר והדק שעוד נשאר לו והראה לי בדיוק ממה הוא רצה להזהיר אותי - בכך שברוב שכרותו הפשיל מכנסיים והתחיל להתערטל באמצע המועדון.
אז עכשיו השאלה האמיתית שאתם אמורים לשאול אותי אם אתם לא סוטים או חולי נפש או יורם גאון היא - האם פחדת?
והתשובה: בהחלט כן.
רק שלא פחדתי מן העובדה שהחבר הכי טוב של בן זוגי רוקד עם המה-שמו שלו שלוף מול 400 איש, אלא מן הסיבה הפשוטה שאף אחד לא עשה מזה ביג דיל.
"הוא תמיד ככה עם המכנסיים?", תהיתי.
"לא. לההה. לא", אמר ג'ו, "בדרך כלל הוא לא שם תחתונים. easy access".
בשלוש לפנות בוקר החליטו הבנים שזהו זמן טוב לארוז את חפציהם ואיברי מיניהם ולצאת מן המועדון. על אף העובדה שבכל מדינה נורמלית בחלק הזה של הכדור שלנו מזג האוויר הוא חמים, או לפחות לא קפוא, גשם זלעפות תקף את רחובות לונדון - ואת פרצופי.
"חה חה", צחקק דילן, "כל האיפור שלך נמרח. את נראית כמו אליס קופר או קורטני לאב".
"זה לא מצחיק".
"צודקת. רק כמו אליס קופר".
חיכינו לאוטובוס הנכסף שיקח אותנו לתחנת קינגס קרוס, התחנה המרכזית של הבריטים, מינוס הצורך להרוג את עצמך מוות כואב ואיטי בכל פעם שאתה צריך לדרוך שם. כריס וג'ו שיהקו כאילו חייהם היו תלויים בכך, ואני ודילן היינו עסוקים בלייבש את שיערי הרטוב.
מולנו עמדה תחנת דלק נטושה עם כותרת זוהרת בצבע אדום, סניף של BOOTS (הסופרפארם הבריטי) וכמה בניינים ויקטוריאנים אפורים ומדכדכים. לידנו התיישבו כמה חבר'ה בגילנו, כולם עם פוני מגוחך לצד וסקיני ג'ינס, ואכלו טייקאוואי של קארי. הקשבתי לשיחה שלהם, כי רציתי לדעת אם הם כמוני. אם הם מדברים כמו בני עשרימים ישראלים. אם יש להם את אותם נושאים בראש. אם אנחנו אותו זן של בני אדם.
בחור א: Hey, mate?
בחור ב: What, mate?
בחור א: I shagged Louise earlier
בחור ב: YOU SHAGGED LOUISE EARLIER???
בחור א: in her parents' flat
בחור ב: IN HER PARENT'S FLAT???
בחור א: Yeah, we get on quite well, i think im gonna ring her tomorrow
בחור ב: YOURE GONNA RING HER TOMORROW???
בשלב הזה בעצם הבנתי שבכדי לנהל שחה ערה עם אדם קרוב פשוט צריך לחזור על כל מה שהוא אומר ולהוסיף המון סימני שאלה בסוף המשפט, מה שאני בהחלט מסוגלת לעשות כיוון שכעיתונאית, אין דבר שאני יותר טובה מלומר בהרבה מילים בעצם, ובכן, כלום.
מכל מקום, האוטובוס שלנו הגיע ונאלצתי לעלות אליו עם שלושה בחורים שלא כשירים מספיק להוציא מילה מפיהם, כבר התחלה לא טובה. כשעלינו, חבורת בנות שגילן נע בין 15- גיל-שלא-מתאים-לדילן הביטו על בנזוגי כטרף שהיו שמחות לו יכלו לצוד. לכסנתי אליהן מבט מזהיר, מה שלא מנע מן הקטנות לסובב את ראשן כל חמש דקות לכיוונו ולבדוק את הסחורה החמה שלי.
עכשיו הייתי בדילמה.
מצד אחד, חברים של דילן היו שם, ולא יכולתי להראות שאני סובלת מכל דבר שנראה, מריח או מזוהה כקנאה.
מצד שני, הצורך לשלוק את עיניהן ולהכין מהן עגילי צוענייה בער בי יותר מתמיד.
הפשרה הייתה לומר לבחורים: "חכו שניה, אני הולכת לשאול את הנהג משהו", ולקום למקומי. התקדמתי לעבר הנהג והבטתי בו זמן ממושך.
"אני יכול לעזור לך?", הוא שאל.
"לא", עניתי, "אני סתם...מסתכלת".
"הבנתי", ענה בקוצר רוח.
"אני...", ניסיתי להציל את כבודי האבוד, "גם רוצה אולי להיות נהגת אוטובוס יום אחד".
הוא חייך, מנסה לנחש באיזה סוג כדורים אני משתמשת.
ואז זה קרה, הסתובבתי והלכתי חזרה למקום שלנו. שלושה צעדים מן הבנות...שני צעדים מן הבנות....צעד אחד מן הבנות....צעד גדול על הבנות.
כן, מה ששמעתם, דרכתי למריירת הראשית על הרגל.
"אאו!", יללה קטנה וצווחנית יצאה מפיה הורוד מליפסטיק.
"או, איים סורי", חייכתי, "דיד איי הורט יור פוט? איי רילי דידנט מין טו", צקצקתי בלשוני והתקדמתי חזרה למקומי, מכה בכתפה עם כתפי (בטעות, בטעות).
"מה היית צריכה לשאול אותו?", תהה דילן שחזרתי.
"אם...אה...הקו הזה מגיע לקינגס קרוס".
"אבל פרנצ'סקה, הקו הזה מגיע לקינגס קרוס. הרמז הראשון שהיית צריכה לקחת הוא השלט הגדול על האוטובוס שאומר: "קינגס קרוס!".
"אה, כן?", גמגמתי, "אז...אז...אז...שתוק!".
ג'ו התעצבן, ככל הנראה כיוון שהיה עסוק בשיהוקים נוראיים בזמן שאנחנו רבים על הנושא המרתק שהוא קווי אוטובוס עירוניים.
"ווילי", אמר לפתע, "ווילי, ראן אוואי! יו קן דו איט, ווילי".
כריס ודילן הביטו עליו וגרדו את פדחתם. אני התחלתי לצחוק.
"וואט דה פאק, ג'ו?", התעניין כריס.
"הוא מדקלם את הסצנה האחרונה של "לשחרר את ווילי", עדכנתי אותם.
"אה", שניהם הנהנו בראשם כאילו הדבר הראה היגיון, ולפני ששמנו לב ג'ו אכן שחרר את ווילי (לא כמו כריס, יא סוטים), והקיא תחת ברכיו קיא נוראי שגלש בכל מעבר האוטובוס, כיוון שישבנו בסופו.
האוטובוס נעצר.
זה היה הסימן שלנו לברוח.
וכשאני אומרת "לברוח" אני מתכוונת "לצאת מהאוטובוס כל כך מהר עד שמרבית האנשים שם ודאי הטילו ספק שאי פעם היינו באוטובוס", ויותר חשוב - כשאני אומרת "אנחנו" אני מתכוונת רק אליי ואל דילן.
"אלוהים", אמרתי לו כשמצאנו את עצמנו בקובנט גארדן, "מה יהיה עם ג'ו וכריס?".
"למי אכפת?", צחקק דילן, "העיקר שאנחנו התפטרנו מהם. דרך אגב, היית נפלאה".
"אתה חושב?".
"חוץ מהקטע של ג'יימי טי - כן".
"תודה".
"תני חיבוק".
"קבל".
קיבל גם נשיקה.
And that's how i got into his family.
באסטרדס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
