אחת הבעיות הנוראיות בלעבור לגור בדירה משלך היא שעדיין יש לך משפחה.
נשמע נורא, נכון? טוב, אני אנסה לנסח את זה מחדש:
שהמשפחה שלך עדיין חיה.
אמא ואבא לא מסוגלים לעכל את העובדה שביתם הקטנה גרה במקום אחר, גם אם הוא במרחק שלושה רחובות מהם.
מישהו מהם חולה במחלה סופנית.
עיצוב.
זה הכל מתחיל ונגמר בעיצוב הבית. כל הרעיונות והחלומות שלי על חדר שינה ויקטוריאני, מטבח איטלקי וסלון שיראה כמו רוק-אנ-רול פד, עם כמויות פופארט שיחנקו אף את שינקין, יורד לטמיון ברגע שהמשפחה שלי מנסה לחגוג איתי את העובדה שאני ודילן עוברים לדירה משותפת.
"יש לי ספה לתת לך", חייכה סבתא שלי חיוך ממזרי כשסיפרתי לה על הדירה שאני ודילן מצאנו, וחסמה מבעוד מועד כל אופציה לשמיעת המילה 'לא' - "והיא חדשה".
"חדשה, אה", כחכחתי בגרוני, "טוב, אני לא יכולה להבטיח שום דבר כי אני ודילן מצאנו ספה מו-ש-למת. פשוט מד-הי-מה. שנינו מתים עליה".
"כן?", שילבה ידיה, "מאיפה?".
"מ...אה...", הסתכלתי סביבי, רעיון לא חכם בהתחשב שאין שום חנות רהיטים בפינת המטבח של ביתה, "מרחוב טראוב".
"מרחוב טראוב ?".
"כן, הוא. בדיוק".
"את סתם חזרת כרגע על השם משפחה של ההיא מ'מרחק נגיעה'."
"סבתא, די. טוב, בואי נראה את הספה".
היא הובילה אותי למחסן שלה, שיכול בקלות היה לשמש כספר הזיכרונות של שמעון פרס. חוץ מטנקים מימי המנדט הבריטי, ניתן למצוא שם כל מיני דברים שסבתי השתמשה בהם עד לפני כמה שנים: פינג'ן, מכונת תפירה מקולקלת, בגדי איכרים בהם סבי עבד ומשהו שנראה כמו נאד, אבל מהסוג בו מחזיקים מים, ולא מן הסוג הנפוח והרני רהבי. טונות של תמונות של כל בני משפחתי מלפני יובל וחצי, כולם מתהדרים בשפמפם מגוחך (וכן, גם היא), המקנה להם מראה של פועל בניין ערבי. המקום היה נראה ככאוס עצוב ואפרפר של נוסטלגיות מהימים בהם לכל הקרובים שלי היה רק מספר חד ספרתי של סנטרים.
ולכל חפץ, סיפור משלו:
"...והנה הנעליים הראשונות של אבא שלך, שאני תפרתי לו בעצמי, מהעור שגירדתי מיבלות הרגליים שלי בלבד, והנה הנדוניה של דודה שלך, קרום בתולים משומש אך במצב טוב, והנה המטפחת בה השתמשתי כדי לקנח את האף בחתונה של דודה סימה, והנה גרגר אבק...", היא התעקשה להעביר אותי חפץ חפץ במוזיאון הארכיאולוגי שפתחה במחסנה, הופכת את העניין ליום מדע חטיבת-ביניימי ממוצע, מינוס הממתקים והצחוקים.
"טוב, סבתא, זה מדהים", לא הרגשתי נעים על קוצר הרוח, אבל מישהו היה צריך לנער אותה לפני שתתחיל עם סיפורי הפלמ"ח, "איפה הספה הזאת נמצאת?".
"אה", היא התאכזבה מתגובתי וניערה שמיכה אפורה ששכבה על קרטון קרוע, "הנה היא".
"סבתא, זאת שמיכה".
"לא, מתחתיה".
"זה קרטון קרוע".
"זה לא, זאת ספה".
"כן, בעולם בו נורת פלורצנט היא השמש. זאת לא ספה, תראי, זה קרוע לגמרי, אין לזה ריפוד. החתול ירצה לשבת עליה וזה יתמוטט".
"פרנצ'סקה, קחי את הספה".
"אוף, אבל אני לא רוצה".
"את תיקחי אותה".
"אני לא!".
"כן!".
"לא!".
"כן!".
"לא!".
וכך המשכנו לצעוק אחת על השנייה "כן" ו"לא" במשך לא מעט זמן, עד שאני מצאתי את העניין מעייף מעט, ויצאתי מן המחסן. באותו השבוע נתקלתי בעוד כמה מקרים כאלו, כאשר אמי ייעצה לי לקחת את כסאות החצר המשומשים והשבורים של "כתר", שהיא מצאה בסוף הרחוב ליד ערימת העלים. דודה בל הביאה לי תמונה ממוסגרת בורוד, בתוכה לונג עליו מצויר שוק טורכי, אותו צבעה בעצמה בטושים בסדנת התרפיה שלה. ורוניקה תהתה אם נרצה את המזרן הקרוע עליו ישנה עד כה כלבתה, מייסי, ופטריק הכריז שמצדו, לחנוכת הבית הוא מביא את פוחלץ החזיר שתלוי על קיר חדרו.
הבנתי שאם לא אעשה לזה "סטופ" ואגדיר מחדש את המקום בו אני הולכת לגור, לא חורבה, לא ביוב ולא חיריה - אלא דירה מן המניין, בקצב הזה אעבור לגור במחסן החפצים הסנטימנטליים של המשפחה שלי.
"זה נכון", הודיתי ביני לבין עצמי לבין הוריי, "אנחנו צריכים דברים בסיסיים כמו מיטה, ארון, שידה ותמונות ענק שלי בסלון", לקחתי נשימה עמוקה, "אבל עדיף לנו לחכות בסבלנות ולקנות דברים שמוצאים חן בעינינו, אחד אחד, אתם יודעים. להפוך את הדירה למיקס האופי והסגנון שלי ושלו. לשלב את האישיות שלנו בתוכה. לתת לה טאץ' חם וזוגי. להפוך אותה למקום בו היינו רוצים לגור, מאשר להפוך את המקום לפח הזבל של בנות הדודות שלי. מה, לא?".
...
"לא!".
הם עקמו את אפם וטענו שאני לא מבינה שום דבר מחיי, מה שהיה נכון, והמשיכו לדבר על איך אפשר לעשות מבגדיי הישנים וילונות חסכוניים ופרקטיים.
יצאתי מביתם בזעם וטרקתי את הדלת, כי תמיד חלמתי לעשות זאת, ודהרתי לכיוון המכונית, כשהבנתי ששכחתי את המפתחות.
"אה", דפקתי בדלתם, "אני רק בשביל המפתחות".
אבא שלי כבר חיכה עם הצרור העבה בידו.
"דרך אגב", חייך, "גם זה משלנו, יו נואו".
חלומות באיקאה
מבחינת קניות, דילן הוא באמת בחור בסדר.
בפעמים הראשונות שהתאמנו על איך בדיוק אנחנו הולכים לעשות זאת, שנינו לא ממש ידענו איך להתנהג. הוא החליט שלהשתרך אחריי ברחבי קמדן מרקט בעוד אני מתמקחת במיקס מוזר של אנגלית, עברית וערבית עם הרוכלים היא הטקטיקה הנכונה. עקרונית, היא יכולה הייתה להיות, אילולא התהדר בפרצוף המרמז שהיה מעדיף ללעוס מחטים לא-סטריליות מאשר להישאר שם עוד כמה רגעים.
"דילן?", הייתי מסתובבת בכל פעם שראיתי בגד שאני אוהבת, ומוצאת אותו מביט דרך שמשת החנות לעבר הרחוב וחולם על בירה, ידיו תחובות עמוק לתוך כיסיו ומבטו מבט צער של איש שאיבד כרגע את כל חייו.
פעם אחת קראתי לשמו והוא לא הסתובב. למעשה, הוא בכלל לא היה שם.
"דילן? דילן?? דילן!!!. דילןדילןדילן!", שאגתי ברחבי החנות, גוררת את מבטיהם של כל לקוחות חנות המחוכים, שלמזלי הטוב היו באותו הזמן על קראק ולא ממש הבחינו בעניין. דילן נעלם.
יצאתי מן החנות וחיפשתי אותו בכל הרחוב, וכשעליתי לסופו, ממש ליד תחנת הרכבת, מצאתי את דילן משלם לזבן בחנות פאנק רוק.
"מה לעזאזל קרה שם?", שאלתי, "חיפשתי אותך בכל מקום".
"פשוט, אני יודע שאת מחפשת בגדים ומצאתי לך משהו...", הוא הגיש לי שקית. חייכתי והצאתי את תכולתה, חולצת בטן מזעזעת עליה מרוח סיד ווישס, בחולצה עם צלב קרס.
"חמודה, לא?". ממש. בייחוד אם הייתי פיראט.
"כן, חמודה מאוד. בוא איתי, חמודי," לקחתי את ידו בעדינות והובלתי אותו חזרה לחנות המחוכים.
ואז הגיעה ההארה.
ממתקים.
לדילן יש מנטאליות של אישה בחודש תשיעי בכל הנוגע לחטיפי שוקולד. הוא מסוגל להעביר שנים כשהוא מכרסם סניקרס (לא מהסוג שנועלים לבית הספר התיכון), ויובלים כשהוא בולע קוביות שלמות של שוקולד דובדבנים.
נכנסנו לסופרמרקט הסמוך, ויצאנו עם שקית מלאה בשוקולד. מאז, דילן מעולם לא עשה לי צרות בקניות. בכל פעם שהייתי נכנסת לחנות, הושבתי אותו על שרפרף ונתתי לו לאכול מן השוקולדים שלו. כולנו יצאנו מנצחים (חוץ מהכולסטרול שלו), מה שגרם לי להאמין, בכניסתי לסניף איקאה נתניה, שדברים לא הולכים להשתנות.
"הנה", דחפתי לידו שקית ממתקים, "רוצה לשבת ליד המתקן של הכדורים? עם כל הילדודים-דודים? לאכול שוקולדים-לדים?".
"אה?", קימט את גבותיו, "לא".
"צודק", חייכתי, "אני יודעת כמה אתה שונא שמשנוררים ממך ממתקים וסיגריות. בוא איתי, אבל אל תיגע בשום דבר. שוקולד זה דביק".
"אני לא הולך לאכול שוקולד", הביט בי במבט רציני, "היי, אני צריך להיות משתתף פעיל בקניות האלה. הן לדירה שלנו".
"וכה-מו-בן שאתה הולך להיות משתתף פעיל", חייכתי אליו, "מיד אחרי שתסיים לאכול את הנקניקיה עם הצ'יפס שאקנה לך ליד הקופות!".
"לא", התעקש דילן, "אני אבחר יחד איתך וילונות וספות וכל שאר הדברים שצריך לשים בדירות ואין לי מושג מה הם".
בלית ברירה הסכמתי.
"אין בעיה", פרעתי את ראשו היפה והבלונדיני, "בוא תגיד לי מה אתה רוצה".
"נתחיל בזה שתפסיקי לדבר אליי כאילו אני תינוק עם תסמונת דאון", הוא נעץ בי מבט רציני. קצת העליבה אותי התקיפות שלו, שכן עם דילן מאז ומעולם קיבלתי את מבוקשי בנוגע להכל. למעשה, דילן תמיד מתנהג כאילו הוא רק מבקר את הפלנטה שלנו באופן זמני, ואף פעם לא דמיינתי שחשוב לו באיזה גוון יהיו אריחי המטבח שלנו.
"אני לא מתכוונת להתנהג אליך כמו ילד, ואני מבטיחה שזה לא יקרא יותר, בסדר?".
"בסדר".
"דילן?".
"מה?".
"תקנה לי את זה".
"או.קיי".
"ואת זה...ואת זה...ואת זה!!!".
"תרגעי, ילדודה-דודה".
המסע הגדול
אני חושבת שכל מי שאי פעם השכיר דירה יכול להסכים איתי באופן חד משמעי שאין עניין יותר סיוטי ממציאת ספה.
הספות של היום מתחלקות לכמה סוגים: אלו שקטנות מידי, אלו שגדולות מידי, אלו שמתלכלכות מהר מידי, אלו שעשויות מבד שנראה כאילו נאסף מסוליות נעליים ישנות והסוג הנורא מכל - ספות של איקאה. בכלל, לאיקאה יש מתנהג נפלא להפוך כל דבר שאפשר לקמט ולזרוק לפח הזבל לאחר שימוש לרהיט.
דילן רצה ספת דמוי עור שחורה, ארוכה ונמוכה מאוד.
"היא תראה מעולה", הוא התלהב, "היא תראה פשוט מעולה עם כל תמונות הענק שנתלה".
"אני יודעת", קימטתי את מצחי, "ואני בטוחה שהסרסור שעיצב אותה יסכים איתך".
"כי המאדאם שעיצבה את ספת הקארדיגן בצבע הורדרד שרצית תחשוב שהספה שלי לא מהוגנת מספיק?".
"היי, היי", התעצבנתי, "זאת הייתה ספה בסגנון ויקטוריאני".
"שמשקיפה על נוף איזור התעשייה של דרום תל-אביב", חייך בעליצות.
המשכנו הלאה לכיוון המטבחים.
"הדבר שאנחנו חייבים לזכור", הזכיר לי דילן, "הוא שיש לנו שם מטבח, ושאין צורך לבזבז אלפי שקלים לא-מיותרים על זה. מבינה? פרנצ'? פרנצ'?".
אני באותו הזמן הייתי כבר חזק בגיפופים עם מטבח עץ לדוגמה.
"תראה את זה", משכתי את ידו לכיוון המטבח החדש שלי, "בדיוק כמו שאני אוהבת אותו: חם, אוהב, כתמתם וקטנצ'יק".
"נשמע בדיוק כמוך אחרי מיטת שיזוף", הרים דילן גבה, "הקשבת למה שאמרת לי? בלי מטבח. זאת דירה שכורה לשנה, לא בית כפרי בצפון יורקשיר, אל תשפכי את הכסף שלנו על השטויות האלה".
"שטויות?! אמרתי לך שהחלום שלי זה מטבח קטן ואיטלקי".
"כן, פרנצ'סקה. וחדר שינה ויקטוריאני, סלון רוק-אנ-רולי מהגיהינום ושירותים בסגנון ברזילאי של שנות השישים. את לא חושבת שהבית הזה הולך לסבול מפיצול אישיות בסדר גודל של סטיבן שפילברג?".
"סטיבן שפילברג?".
"את רוצה להגיד לי שהבנאדם שעשה את 'טרמינל' זה אותו אחד שהביא לנו את היצירה 'מלתעות'?".
"בכל מקרה", התנערתי, "אנחנו עוד נדבר על המטבח הזה. אתה סתם קמצן".
"אני לא קמצן, את בזבזנית".
"איך אני בדיוק בזבזנית?", שילבתי את ידיי מולו במבט זועם, מתעלמת מן העובדה שכל אורחי איקאה מביטים בנו בפנים המומות.
"טוב, נתחיל מזה שניסיתי לקנות את העפרונות הקטנים וסרטי המדידה שמחולקים כאן חינם".
"נו, מה הפואנטה שלך בדיוק? זאת העבודה שלי, להזכירך".
"מה, לכתוב על סרטי מדידה?".
וכך המשכנו לריב זמן ממושך מאוד. הוא שנא את כל מה שמצא חן בעיניי, ולהיפך, ולקראת הסוף כבר התחלתי לתהות איך זוגות ממוצעים מרהטים את הבית שלהם כשהם מגיעים לרגע הנכסף. לרגע לא חשבתי שבדרך להכנת טראפלי שוקולד באמצע הלילה במטבח העץ שלנו ולסלון המגניב עתיר המאפרות הגדושות שלנו וחדר השינה הטהור והויקטוריאני שלנו יעמוד מישהו שיפריע בדרכי - החלק השני שלי.
כשאנחנו מגיעים הביתה הוא כבר באמת נורא עצבני. אל"ף, נגמרו הגינס במקרר, מה שאומר שהוא ייאלץ לשתות את מיץ החמוציות שלו (כן, הוא הבאסטרד שבאשמתו ממשיכים לייצר אותם כאן), ב"ית, הטלוויזיה תקועה על "יס ישראלי" ואבי ביטר מרצד על המרקע, גורם לו לשאול בפעם המיליון איך זה שאנחנו קולטים כאן גם ערוצים ערביים, וגימ"ל, אני מסתובבת בבית בפרצוף של מישהי הנראית בהלוויה של עצמה ונובחת עליו בכל פעם שהוא מנסה להשחיל לעברי מילה.
"תקשיבי", הוא לוקח אותי אחרי שעתיים מורטות עצבים, "אם זה כל כך חשוב לך - עצבי את הבית המסריח הזה איך שבא לך. רוצה ארנבות על הקירות? סבבה. רוצה וילונות ירוקים מקאקון? - בי מיי גסט. מצדי, כשהדירה הזאת היא רק תחנת אחת בדרך הארוכה שלנו, שנה אחת מהחיים המחורבנים שלנו, נעשה את זה איך שבא לך".
"לא", אני מחייכת, "איך שבא לך".
"לך".
"לך".
"לך".
"לך".
"לך!".
"לך!!!!".
ופתאום אני מבינה שהכל בסדר, ושלא אכפת לי גם לגור בחורבה שייצרו לי קרובי המשפחה שלי, כל עוד זה איתו.
כי האופי של הדירה שלי תהיה בגלל האנשים שגרים בה, והטראפלים באמצע הלילה והמאפרות הגדושות בבדלי סיגריות, ולא בצבע הווילונות מקאקון.
וכל עוד דילן כאן, הכל יהיה בסדר.
משמאל: הדילן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
