אני צריכה להתחיל לשלוח בקשות לאוניברסיטאות.
באנגליה, כדי להתקבל לתואר ראשון צריך לשלוח את הטפסים שנה לפני, וגם זה לפחות. אם אני רוצה ללמוד בספטמבר 2008 באנגליה - ואני רוצה - אני צריכה להתחיל ממש עכשיו.
הבעיה האמיתית שלי היא שאין לי מושג מה אני רוצה ללמוד. הייתם חושבים שאלך לכיוון הכתיבה, העיתונות, הטלוויזיה והקולנוע, נכון? ובכן, כן, גם אני.
רק ששנתיים בסם שפיגל למדו אותי שאני מעדיפה ללבוש עד סוף ימיי בגדים העשויים אך ורק מנייר טואלט מאשר ללמוד קולנוע. ללמוד קולנוע אומר בעצם לנסות, באופן עקבי וחסר פשרות, להילחם במורים שלך ובמערכת. ואני, אני נכנעת לטכנאי "יס" שצורח עליי בטלפון שזאת אשמתי שהאנטנה נפלה בסופה האחרונה, ושעליי לשלם להם מיליוני שקלים פיצויים על כך שהלווין סרטן לי את הושט.
להיות קולנוען אומר לעבוד עד תסריט 3 שנים, ואז לקבל מאתיים "לא"ים ברציפות. לעשות פיצ'ינג שיסביר למה דווקא התסריט שלי צריך לקבל מימון של מיליונרי דולרים.
"בעיקרון", אני מדמיינת את עצמי מסבירה לפאנל האקדמיה הישראלית לקולנוע, "הוא פוגש בחורה ואז הם מתאהבים".
"כן", יענה לי אחד מהם, "אבל מה המניע שלו?".
באותו רגע אני מניחה שאשבר ואומר שלגיבור שלי אין מניע, שהוא רצה אותה רק בשביל הסקס והכסף ושקוראים לו יהודה לוי.
לא התחלה טובה.
ובכלל, מי אמר שאני רוצה לכתוב למחייתי? להיות סופרת? להיות עיתונאית? להעמיד פנים שאכפת לי?
אמא שלי אומרת שאני לוקחת דברים כמובן מאליו כי הם הגיעו אליי בקלות יתרה.
"אנשים", היא פצחה במונולוג ולפי הפרצוף שלה ראיתי שהיא מצטערת שאין ברקע כמה כנרים וצ'לואיסט, "אנשים מתחננים שיתנו להם הזדמנויות, ואת רק מקבלת כאלה בשפע".
"כן", אני עונה בזהירות, "אבל אנשים בוחרים את המקצוע שלהם, לא נגררים אליו".
אין לי טענות, באמת שאין. אני אוהבת את העבודה שלי. בסך הכל, מסקאלה של מ-1-10, אילולא הכתיבה, ודאי הייתי מוצאת את עצמי מוכרת סבונים ונרות ריחניים לנשים שמנות בקניון רמת-אביב. עיתונות היא 10 עגול. בזכות הכתיבה אני זוכה לפגוש אנשים מעניינים ומפורסמים, לקטול אותם עד מוות ואחר כך לנסות לתת להם דין וחשבון כשאני מגמגמת את דרכי מחוץ לקנטינה או לבראסרי.
הבעיה מתחילה כשאני חושבת שאולי אני מפספסת משהו.
מה אם נועדתי לגדולות בתחום עיצוב הפנים? מה אם אני רוצה להיות וטרינרית? מה אם עמוק בתוכי אני רק דבי הארי שמחכה לצאת ולשנות את פני עולם הרוק? (או.קיי, תמחקו את האחרון, אפילו וילון האמבטיה שלי לא מסוגל לשמוע אותי מבלי לפרוץ בצרחות ובכי, ולברוח לסלון תוך כדי טפטופים).
"עיצוב פנים?", אמא שלי מחייכת עכשיו, ואם הזלזול היה שומן היא הייתה אילנה אביטל, "עיצוב פנים?", היא חוזרת על עצמה, למקרה שלא שמעתי בפעם הראשונה.
"אין לזה במקרה קשר לעובדה שאת עכשיו מעצבת לעצמך את הדירה?", תהתה והמשיכה, "ושאת רואה ב-BBC וערוץ החיים הטובים פעם בכמה חודשים?".
טוב, יש משהו בדבריה. יכול להיות שעיצוב פנים הוא לא משהו שזורם בעורקיי, אבל מה עם וטרינריה?
שני ההורים של דילן וטרינרים. אמא שלו היא גם המנהלת של בית החולים הכי מצליח בבריטניה לחיות, בקמדן טאון. אבא שלו מרצה באוניברסיטת טריניטי בדאבלין ועושה הרים של כסף מלהסביר לסטודנטים לוטרינריה מה לעשות כשהשן של הארמדיל שלך כואבת וצריכה עקירה מיידית (שזה, אגב, לרוץ לוטרינר).
"זה מתוק", מחייך אליי דילן, שחושב שזה מתוק גם כשאני מפזרת מלח גס על שבלולים כל לילה וצופה בהם נשרפים מבפנים, "אבל את רגישה מידי בשביל זה, את לא חושבת?".
"מה גורם לך לחשוב ככה?", אני נכנסת למגננה מיידית.
"טוב", הוא מושך בכתפיו, "זוכרת שראינו אנימל פלנט? ושהם לא הצליחו להציל את הבמבי ההוא?". אני נזכרת, ופניי מאדימות. אני כבר מרגישה את הלחלוחית בעיניי ומשתדלת לא לבכות, נזכרת איך פרצתי בבכי נוראי כשהבמבי מת בזרועותיו של אחד ממתנדבי המרכז הוטרינרי.
"אבל זה במבי", אני מייבבת, "ואפילו אין לו אמא!".
"פרנצ', את מתבלבלת עם הסרט של וולט דיסני", הוא עונה לי בקרירות, "לבמבי הזה הייתה אמא. הוא פשוט נדרס, את זוכרת? על ידי משאית".
ניסיתי לדמיין את עצמי מתמודדת בסיטואציה בה מגיע אליי במבי מרוסק, שנדרס על ידי משאית. דמיינתי את עצמי נכנסת ללחץ היסטרי, מתחילה לצרוח ולבכות: "תעזרו לו, תעזרו לו", ומקנחת ב"יש פה מישהו וטרינר?!".
"את וטרינרית", דמיינתי חבורה של אנשים עצבניים מביטים בי. טוב, אולי וטרינריה זה לא הדבר בשבילי.
העניין הוא שאני באמת רוצה לנסות משהו אחר. משהו חדש. משהו עם דרישות קבלה שונות. כשמגיל 17 נותנים לך הזדמנות לעבוד במה שחשבת עד עכשיו שאת רוצה לעבוד בו, את מתחילה לתהות בגיל 21 (טוב, 20. תנו לי עד ספטמבר), אם זה באמת מה שאת רוצה.
לאחרונה התחלתי להבין אנשים שעושים תארים ולומדים כל חייהם. זה המפלט הכי טוב מלעסוק במקצוע שאתה רוצה לעסוק בו. הרי מעטים האנשים שיודעים מה הם באמת רוצים לעשות.
אף אחד לא חלם להיות כבאי וגדל להיות מישהו שנורא שמח שהעבודה שלו היא בשעות נוראיות ושבכסף אי אפשר לקנות חלב וקורנפלקס פעם בחודש.
אף אחת לא דמיינה שעריכת דין תהיה הדבר הכי משעמם בעולם, ובמקום לפצח את תיק הרצח הגדול בארץ מצאה את עצמה מתערבת בגירושים מלוכלכים ורבה עם עורכי דין אחרים, של לקוחות אחרים, על כלי הפורצלן של הזוג.
כשאנחנו ילדים אנחנו מחליפים מיליון חלומות לגבי מה אנחנו רוצים להיות, וזה בסדר. אנחנו רוצים לטעום מכל העולמות, להיות כל הדברים שאנחנו נמשכים אליהם, וכבני אדם - אנחנו נמשכים להמון דברים.
כמובן, יש את אלו שיודעים מה הם רוצים לעשות, אבל זה לא פחות גרוע. לדעת שאתה רוצה להיות תסריטאי, נניח, ולא לקבל עבודה? נשמע כמו גיהינום כפי שאנחנו מכירים אותו, כלומר "השיר שלנו".
לדעת שיש רק אופציה אחת בשבילך, ורק אותה את רוצה לעשות? נשמע לי נורא ואיום.
פעם חשבתי שזה מה שאני רוצה לעשות. דמיינתי את עצמי מתקדמת באיטיות ואסרטיביות ממקום למקום, מתגלגלת איכשהו כמבקרת המוזיקה הראשית של NME, פוגשת את כל הלהקות שאני רוצה - ועוברת לרולינג סטון. ברולינג סטון אהיה סגנית עורך. אנשים עוד יזכרו את ימי הזוהר שלי בNME, ויזמינו אותי לטקס השנתי בלונדון. אני אשב עם פיט דוהרטי והקייזר צ'יפס באותו שולחן, אלגום בירה ואעשן סיגריה ואהיה לפחות 14 קילו פחות, מן בחורת הרואין שיק מושכת - אבל באופן הכי לא מושך שיש. את הרולינג סטון אני אעזוב אחרי תקופה קצרה ואקים עיתון משלי. זה עיתון אלטרנטיבי על האופנות והחיים והתרבות ומוזיקת האינדי שאני אוהבת. אני אהיה עשירה מאוד, לופט ענקי בנוטינג היל. אתם יודעים מה, עזבו נוטינג היל - נגנבתי על בניין הlilywhite שבככר פיקאדילי. אני אקנה אותו ואגור בו ובגיל שלושים וקצת, כשכבר ראיתי ועישנתי והסנפתי ועשיתי הכל, אביא במכה איזה 1-2 ילדים לדילן, שכבר ממש לחוץ לאיזה מקפיניגן קטן ובלונדיני שירוץ לנו בין הרגליים.
לאחרונה החלום הזה דעך אצלי. לא באמת חשבתי שזה מה שיקרה, שככה יתגלגלו החיים שלי, אבל ידעתי שאם אפילו דבר אחד או חצי מזה יקרה, אני אהיה מאוד מאושרת (עם עדיפות לקטע עם הקייזר צ'יפס ודוהארטי, כן?). עד שהגעתי למצב בו אני יותר לא רוצה את זה. להקים את העיתון הקטן והמצליח באופן יחסי והאורבאני שלי, שרק מביני העניין יקראו. לא רוצה יותר לנסות להיות רדיקלית. לא רוצה יותר שום דבר. חלק בי רוצה פשוט עבודה של אנשים פשוטים, עם הרבה שאיפות ודרך קצרה, ולעשות את זה.
עד שאבין מה אני רוצה וארצה את מה שהבנתי, אין סיבה שאלך ללמוד שוב, את זה אני כבר יודעת. נראה לי קצת דבילי ללכת וללמוד מקצוע נייטרלי כמו פסיכולוגיה או סוציולוגיה או מזרחנות (אני מניחה שאין להם את זה בקיימברידג', אבל עדיין), רק בשביל התואר. בינתיים אני מדשדשת ממקצוע למקצוע ומחכה להארה. שספת פשתן אדומה תיפול עליי משמיים ואבין שאני באמת צריכה להיות מעצבת פנים. שסנאי גוסס ידפוק לי על דלת הבית ואצליח להציל אותו, מה שיהפוך אותי לוטרינרית מן המניין. למרות שאין דבר שממנו אני נהנית יותר מאשר חוסר ודאות. זה משאיר על אש קטנה את החלום להיות הכל. את הילדה שבי. דודה וטרינרית חביבה שכל אחד אוהב ולכולם יש משהו טוב לומר עליה בבוקר, ומישהי סנובית וכריזמטית שתקרע את איצטדיון וומבלי עם הלהקה הלוהטת שלה בלילה.
בינתיים, אני כלום.
אבל בקרוב אגיע רחוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
