הבעיה היא שכבר שכחתי איך כותבים כתיבה חופשית, נטולת דאגות. שלא שמה לב למספר הפסקאות. לא הפסקתי לכתוב כאן מחוסר זמן - זמן תמיד היה, ובשפע. הפסקתי לכתוב כאן בגלל מיליון הטקסטים שזרקתי לפח האשפה כי חשבתי שהם לא טובים מספיק. לא ראויים בלי עריכה מוקפדת. אני מצטערת שנעדרתי לכל כך הרבה זמן. אבל היי, העיקר הוא שאני התגעגעתי אליכם ואתם התגעגעתם אליי, נכון?
...נכון?
I
את ההחלטה החשובה ביותר שעשיתי בחיים שלי קיבלתי על נדנדה שמשקיפה על חוף בת-ימי. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, מאחוריי קבוצה צעקנית של ערסים ופריחות שהפריחו לאוויר עשן נרגילה בריח תות וכפות רגליים והיו עסוקים בלגרום לאנשים שגרים מעבר לים לשמוע אותם מתווכחים מי שולתתת, אליניב ברדה או פיני בלילי? דילן ישב על ספסל מאחוריי ועישן סיגריה ושתה גינס. אני הסתכלתי על הים. רחוק, ורחוק יותר, ורחוק יותר, והצלחתי לראות מעבר לפס הישר והלבן שחוצץ בין הדימיון שלי לחוף הבת-ימי. ראיתי את הביג בן, ראיתי את רחוב אוקספורד העמוס ביום שבת בצהריים, ראיתי הופעות של הלהקות שאני אוהבת בקמדן טאון. ראיתי חיים חדשים. ראיתי את דילן. זה לא סוד גדול שלא עשיתי שום בחירה משמעותית בחיים שלי. הייתי בתיכון, החלטתי שאני לא מתגייסת - ביג פאקינג דיל, ספרו את זה לבחורה ממעמד-בינוני שההורים שלה כן רוצים לראות אותה מכינה קפה שנתיים במקום לשקוד על התואר הראשון. תואר ראשון לא רציתי לעשות. גם זאת סוג של החלטה, ולפני שהספקתי להחליט כבר קיבלתי הצעה שלא יכולתי לסרב לה.
ואז עוד אחת.
ועוד אחת.
וככה התגלגלו החיים שלי. אנשים שמקבלים הצעות מפתות חושבים שהם בעלייה, אבל האמת היא שככל שאתה מתרחק מהרעיון המקורי של מה שראית את עצמך עושה אתה בירידה. גם אם אתה כותב לאינדפנדנט כשהחלום שלך הוא להכין מעילי פרווה מהקצוות המפוצלים של מוש בן-ארי.
דרך אגב, אתם נראים טוב היום. עשיתם משהו בשיער? זה צבע ליפסטיק חדש?
אז החלטתי לעשות את מה שאני רוצה. יש לי את כל התירוצים בעולם: אני צעירה, אני צעירה, אני צעירה. שבמילים אחרות נותן לי כרטיס פורענות לטיפשות ואימפולסיביות, לפחות לארבע השנים הקרובות.
"את בהריון?", שאלה אותי המזכירה של המקום אליו התקשרתי כדי לסגור את העניינים.
"לא", עניתי. היא היססה. מה לילדה בת-טובים (ועשרים) יש לחפש אצלה לעזאזל? אבל היא לא הייתה שם כדי לשפוט, רק כדי לקחת את הכסף. ההולנדי לקח את זה קצת פחות טוב.
"את אמרת לי?", שאל אותי בטלפון, "מתי לעזאזל אמרת לי שאת הולכת לעשות את זה?".
"אתה לא זוכר", נשפתי בחוסר סבלנות לפיית הפלאפון, "אמרתי לך מפורשות - בוא ניפגש לבירה השבוע, כי בשבוע הבא אני נוסעת לקפריסין".
"כן, פרנצ'סקה, כן. אבל אמרת את זה באינטוציה שמרמזת שאת סתם הולכת לחטוף סרטן על החוף. חשבתי שאת צחקת איתי, יש לך הומור מוזר. את יודעת שיש לך הומור מוזר. את מבינה את זה, נכון?".
אה, ותגידו, רזיתם? ירדתם 2-3 קילו, לא? אתם הולכים למכון כושר? טוב, זה נראה ככה.
חזרה להולנדי.
ההולנדי היה קצת המום, קצת שאל אותי מה העניין עם המעשה המטופש הזה וקצת התעצבן ולבסוף נאנח ואמר: "טוב, התירוץ שלך טוב". ואני הסתובבתי לדילן והודעתי לו - מתחתנים.
רגע, רגע, יפים שלי. בואו נעשה ריווינד, שלא תחשבו שפספסתם משהו.
דילן הציע לי נישואים. לא באופן הפורמאלי של המילה.
"את רוצה לחיות בלונדון, אני רוצה לחיות איתך", הוא פרש את זה על השולחן ככה, בלי להוציא את הג'וקרים מהחפיסה, מאוד פשוט. הנהנתי.
"אם זאת הצעת נישואים, אתה כרגע שברת את כל השיאים שהכרתי. אפילו של אבא שלי".
"מה אבא שלך אמר?".
"את בהריון, אני בן 30, זה נראה לי הדבר ההגיוני ביותר לעשות".
"ואמא שלך הסכימה לזה???".
"זאת לא הייתה אמא שלי".
טוב, סליחה, יכול להיות שאת זה הכנסתי רק בשביל ההומור. לא צריך להגזים.
...היא כן הייתה אמא שלי, והיא כן אמרה כן. אבל לא על זה אנחנו מדברים, נכון? אז קדימה, נעבור הלאה.
"אני חושב שזה המעשה הכי טוב לעשות. אנחנו לא מקימים בית ומשפחה ולוקחים משכנתא. ואם יום אחד תחליטי שאני לא האחד בשבילך - מה שאני מקווה מאוד שלא יקרה - זה לא שיש לנו טירות פאר, ארבע אחוזות ומכוניות פרארי לחלק בינינו. למעשה, אני חושב שהרכוש היחידי שאני בא איתו לעסק הזה הוא הפלייסטיישן 2 שלי".
"אתה מתכוון", כחכחתי בגרוני ושילבתי ידי, "הפלייסטיישן 2 שאני קניתי לך?".
"כן, זה".
האמת היא שזה ריגש אותי. כל חיי הקצרים חשבתי שיש שתי דרכים - להתחתן בגיל 22-23 חתונה פריפריאלית עם נער איכרים עם עור בצבע זית ועבודה במפעל לפאות נוכריות וצ'יק צ'אק להשריץ איזה 5-6, ולחיות את כל חיי באומללות על הדברים שלא הייתי ויכולתי להיות. האופציה השנייה הייתה לשבת על הקריירה שלי עד גיל 29. 30. 31. 35. אלוהים יודע עד מתי, להבין שזה לא הכל בחיים, ולהתחתן עם עוד תל אביבי שהלך לאיבוד בחיים העירוניים שאנחנו מנסים למכור לעצמנו שיש לנו. לא ראיתי תחום אפור. לא ראיתי חתונה עם אירי מטורף שייקח אותי לחדרי VIP של מועדונים ויגנוב מאמו הוטרינרית קצת ספיישל קיי לערבב עם הקוקטיילים.
כבר התייאשתי מחיים עמוקים. חיים עמוקים הם לאנשים עמוקים. אני חושבת שהדבר הראשון שאני אומרת לאנשים שאני מכירה היא שאני נערת הליפסטיק המשעממת מהדלת הסמוכה. למרות שאני כבר בקושי שמה ליפסטיק. שהשמלות הוחלפו בג'ינסים וחולצות של להקות. שכבר ממש אין לי כוח להתעמק בצבע השיער שלי.
אני לא מוזנחת. פשוט נמאס לי להראות כמה אני מתאמצת. אני עדיין צובעת את השיער ועושה פדיקור ומניקור וטיפולי פנים ומנסה לאכול רק סלטים. אבל היי, צריך להירגע לפעמים.
אז תגידו, אתם באים לפה הרבה?
הנקודה שלי היא שהתבגרתי. החיים עם דילן נעשו נוחים, אבל לא נוחים מידי.
"אני נכנס לחרבן" זה לא משפט שאף אחד מאיתנו יופתע אם השני יגיד, אבל שיחות על עונת המלפפונים כשדלת השירותים פתוחה וריח מיצי הקיבה מחבק את המטבח היושב מסמוך זה לא משהו שלאף אחד מאיתנו יש ביצים לעשות. אני מרגישה איתו בנוח. בנוח לקחת אותו לסבתא המרוקאית ההיסטרית שלי, בנוח להכיר אותו לכל החברים שלי, ומצד שני - אני לנצח ארגיש נבוכה כשהדוד הנאנדתרל שלי יסביר לו בפרטי פרטים למה טרנספר זה הדבר הראשון שמדינת ישראל צריכה. אנחנו נמצאים במקום טוב. במקום בו אנחנו כבר מכירים את השני. שנה היא לא המון זמן, אבל היא גם לא מעט. והוא נותן לי אישור.
נותן לי אישור לבעוט בהכל, נותן לי אישור להגיד שנמאס, נותן לי אישור לקחת את הצ'אנס. אם אצליח בלונדון - אני לא יודעת. להגיד שרוב הסיכויים שליליים אתם יכולים להגיד, די בצדק, אבל לי אסור להיות פאסימית. אני רוצה לנסות. אני רוצה שלונדון לא תסמל את החתונה הפריפריאלית ממנה פחדתי כל כך.
דילן ניגש לנדנדה עליה אני יושבת ומחבק אותי מאחור.
"הראשון בספטמבר נשמע טוב בשבילך?".
"הראשון בספטמבר נשמע מעולה", אני מחייכת, ומדמיינת את עצמי מגיעה לדלפק בהית'רו ומסבירה לחותם הדרכונים.
"איים היר טו קאם אנד ליב וויד מיי האזבנד". והוא יסתכל עליי ויקמט את מצחו וידביק את החותמת הלחה על הניירות המצהיבים על הפספורט שלי. ולי לא יהיה אכפת. הוא יחזור באותו היום לאותם החיים, בזמן שאני, יו סאקר, אתחיל חדשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
