לילה לפני אבא שלי התקשר אליי עם דמעות בעיניים.
"פרנצ'סקה", בפעם הראשונה שמעתי בקולו תחינה. לא כעס. לא תסכול. לא חומוס. "כמה פעמים אמרתי לך שאם את מתכוונת להיות ספונטאנית לפחות תתכנני את זה כמו שצריך?".
קידרתי את גבותיי וגירדתי את פדחתי. שום דבר פה לא הראה היגיון, ואני לא מדברת על העובדה שאבא שלי כרגע השתמש במילה "ספוטאניות", מילה שהוא לא היה מכיר את משמעותה גם אם אחת הייתה חולפת מולו בנונשלנט בלי תוכניות מוקדמות לעשות כן. ניסיתי להסביר לו את הצד שלי בסיפור, אבל לא משנה איך זה יצא - טוב זה לא היה. אז בכיתי קצת (טוב, הרבה) לתוך הכרית שלי וחשבתי שזה סוף העולם, מה שבדרך כלל קורה כשדברים לא מסתדרים בדרך שלי. רק שדברים כן הסתדרו בדרך שלי. העניין היה שלא כל העולם היה מרוצה מזה.
באותו הלילה לא ישנתי. אני ודילן - שאגב, שם משפחתו אינו גפן והוא לעולם לא יסבול מהתעללויות מצד ילדים פשוט מפני שדילן הוא שם דרום אירי שהולך עם מבטא חזק ופיינט של גינס, אה, ובגלל שאבא שלו לא אביב גפן - שיחקנו קלפים ושתינו וודקה עם סבן אפ. בחמש בבוקר התקלחנו, התלבשנו, התאפרנו (טוב, רק חמישים אחוז מאיתנו. רמז: זאת לא אני), ויצאנו לכיוון נמל התעופה.
בדרך שמעתי את האלבום של "דירטי פריטי ת'ינגס" ואת "לונדון קולינג" של הקלאש והבנתי שאני עושה את הדבר הנכון.
בשש בבוקר התיישבנו במקדונלדס בדיוטי פרי והאבסנו על עצמנו שני המבורגרים עם פוטאטו וצ'יפס כל אחד, עישנו קרוב לחפיסת סיגריות ביחד ועלינו למטוס של קפריסין. אני לקחתי את הכסא לצד החלון וסידרתי בעצבנות את שולי השמלה השחורה שלי.
"זאת השמלה האחרונה שתלבשי על עצמך כאישה רווקה", הוא חרחר לכיווני בשמחה. הסתובבתי להגיד לו שזה די מפחיד אותי, אבל הוא כבר ישן.
כאן בעצם מתחיל המסע בן ה-24 שעות שלנו. אחרי 40 דקות בהן ביליתי כשאפי דבוק לשמשה כשאני בוהה בעננים ובתכלת מסביבי, התחלתי לראות את לרנקה מלמעלה. העיר לרנקה הקפריסאית נראית מלמעלה - וסליחה לכל התושבים בה שקוראים כאן - כמו מפעל תעשייתי ענקי לכיעור. גורד שחקים נחשב אצלהם כבניין שעשוי מחומר יותר חזק מרוק החמורים איתם הם מסתובבים ברחוב. הכל חום ומוזר ומכוער, מקום שלחלוטין לא הייתי רוצה להתחתן בו. אני, אני חשבתי יותר לכיוון ונציה או מילאנו או טירה באירלנד או יערי שרווד, שנזמין את כולם להתלבש כמו רובין-הודים. כמובן, הייתי יכולה להסתפק סתם בגן אורנים, אבל המקום הזה נראה כמו ספריית עץ מאובקת שאף אחד לא טרח לנקות משנת 73.
ירדנו מהמטוס בישנוניות היישר לכיוון הדלפקים. לא היינו צריכים לאסוף מזוודות - כי אנחנו רק 24 שעות כאן ולא שכרנו מלון. כישצאנו חכתה לנו אישה עם תלתלים אדמוניים וחיוך מקסים שנראית בסוף שנות הארבעים שלה. איך אני יודעת שהיא חיכתה דווקא לנו? ובכן, בגלל שהיא נראתה מסוג הטיפוסים שתמיד מוכנים לעזור בכל דבר, בכל מקום, לא משנה למה תצטרך אותם וגם אם אתה לא מכיר אותם.
אה, ובגלל שהיא החזיקה שלט: "פרנצ'סקה כהן ודילן מקברודסטוק".
ניגשנו אליה בהיסוס. היא ברכה אותנו לשלום, אמרה שהיא מחכה לעוד שני זוגות בטיסה הישראלית שהולכים להתחתן ושלחה אותנו לחכות לה....................במכונית שלה.
עכשיו, אומר דבר אחד - אני מעריכה מאוד את הפתיחות ואת ההסתמכות על הגזע האנושי, אבל אם אני הייתי בעבודה הזאת לא הייתי מפקידה בפני האורחים שלי - בייחוד הישראליים - אפילו את הקרטון עליו כתובים שם משפחותיהם. אלוהים, אנחנו ישראלים! כלומר, חצי ישראלים. החצי השני הוא אירי. אבל...אלוהים, אנחנו אירים! זה עם שקיבל את כל המוניטין שלו על שתייה מוגזמת, חוסר תפקוד בכבד וקינק לא נורמאלי לשדונים עם זקן ג'ינג'י. האם אלו האנשים שאת באמת ובתמים רוצה להפקיד את האוטו שלך איתם?
אבל לא ממש שאלנו שאלות ולקחנו את המפתחות.
"זה האוטו הכסוף", היא נפנפה לנו לשלום וסובבה את גבה. אה, כן, הכסוף. איך היא מצפה שנזהה את האוטו הכסוף? היא עכשיו תיארה בערך 99.100 אחוז מהמכוניות ברחבי העולם. אממה, איך שיצאנו ממתחם שדה התעופה לחנייה מיד הבנתי למה התכוונה. לקפריסאים אין ממש מכוניות, ואם יש - הן לא ממש מכסף. זה נראה כאילו הם השאילו את כל המכוניות שלהם מהסבים והסבתות שלי ושלכם, שלנצח יטענו שהם היו הראשונים עם טלוויזיה/מכונית/רדיו בישראל, וכ-ל השכונה התאספה ממש אצלהם בבית כדי להקשיב/לראות/לעשות חרקות. זאת למרות שמהיכרות קרובה עם סבינו אנחנו יכולים להישבע שהם לא יכניסו אורחים גם אם הם יביאו לפתח ביתם את השלום. מכל מקום - היו שם רק 5 מכוניות, ורק אחת, דאייטסו בצבע כסף, שנראית כמי שמסוגלת לסחוב יותר ממאפרה חצי מלאה. נכנסנו לתוכה והתיישבנו.
"טוב", שפשף דילן את ידיו בציפייה, "מה עכשיו?".
"אני חושבת על ריקוד רומבה קצר וקינוח בפלייה, מה נראה לך? מחכים, דילן. מחכים".
רק שאחרי 10 דקות הנאוש נעשה נוח יותר מישיבה בחיוך דבילי ודיבורים על שמלות חתונה כשהאמיתית תקרה. דילן יצא מהמכונית כדי למצוא את גברת ג'ינג'ית צוהלת בזמן שאני ישבתי בנחת בתא האחורי והרצתי בראשי תסריטים על איך חוטפים אותי ואונסים אותי ואז שוב חוטפים אותי, הפעם לצד התורכי, ועושים ממני שווארמה. דילן כנראה קורא מחשבות כי הוא נכנס שתי דקות אחרי שיצא מהאוטו, ועוד עם הגברת שהיינו צריכים.
"וואו, אתה ממש מהיר", חייכתי.
דילן נראה נעלב ואז הבין על מה דיברתי וחייך, "כן, יש דברים מסוימים שאני מהיר בהם".
גברים.
נסענו לכיוון בניין העירייה כשבדרך אנחנו חולפים על פני נופים יפהפיים כאגמי בוץ וכפרים העשויים מקרטוני עץ וקונטיינרים. הגענו לבית העירייה אחרי 10 דקות, והטייטל "בית העירייה" תפס משמעות שונה לחלוטין כשהבנתי שהמקום הזה נראה, אני לא צוחקת, כמו בניין מתקלף ממוצע בת"א.
כשנכנסנו לחדר הישיבות כבר חיכו איתנו שני הזוגות הישראלים הנותרים שהגיעו להתחתן. אחד, דוד כהן, גרוש, שרוצה לשאת לאישה את חברתו מזה 5 נשים נאטשה נוצריתוביץ'. והשני, זוג מבוגרים שגם בשבילם זה הסיבוב השני, היא צלמת מקצועית והוא חקלאי. המבוגרת הביטה בדילן ואמרה: "וואו".
אכן, וואו.
חייכתי. יום החתונה שלי והחתן, שהגיע עם ג'ינס שלושת רבעי וחולצה מתנפנפת לבנה כאילו הוא הולך למסיבת חוף במרמריס, מקבל את כל המחמאות. "הוא נראה כמו סקנדינבי, כל כך יפה, יש לו פנים של בובה! תראו את השפתיים האלו! את העיניים האלו".
הנהנתי. באותם הרגעים שנאתי את דילן. דילן, מצדו, שעברית אינה הצד החזק שלו, היה עסוק בלקבל את אותן המחמאות כשהוא מנסה להוציא בעקשנות גרגיר ירקרק משולי אפו ושואל עם מי כאן צריך לא-לשכב-כי-הוא-אוטוטו-נשוי כדי לקבל כוס קפה. 5 דקות אחר כך, ראש העיר הגיע בחליפה ומדליה ענקית על חזו וחייך אלינו במבט של "אני בן עשרים, אבל אבא שלי סידר לי אחלה ג'וב", והשיא אותנו, כל אחד בתורו.
כשתורנו הגיע, כמעט שלשלתי במכנסיים.
טוב, או.קיי, בחירת ביטוי רעה, אבל נורא התרגשתי. כל הזמן הזה המחשבה על החתונה הייתה משעשעת. זה לא אמיתי, הוא עוד יציע כמו שצריך. בזמן שצריך. זה סתם עוד סימון וי בדרך לדרכון בורדו ומגורים בלונדון. אבל כשעמדנו לפני כמות לא מבוטלת של אנשים וראש העירייה הקפריסאית זה היה נראה הדבר האמיתי. שום דבר לא הכין אותנו לזה. שנייה לפני עמדנו על המרפסת של אותו החדר, עישנו סיגרייה ולגמנו מכוס קפה וצחקנו על הצורה החלטורית שבה זה קורה. עכשיו, כשהחזקנו אחד לשני את הידיים, הזענו יותר מזונות בכנסייה. הסתכלתי על דילן, הוא היה על סף התפקעות מצחוק. אלוהים, מה אני עושה? הוא עדיין ילד, בן 22. אהבת חייו? הוא לא יודע על מה הוא מדבר. בגילו יש בחורים שאהבת חייהם היא עדיין פיפי מקפיפי, הדמות שמגלמת פמלה אנדרסון ב"בייוואטצ'". והבואשית ההיא מהלוני טונס. אלוהים.
התחלנו לשאת את הנדרים שלנו, כפי שהכתיב לנו באנגלית מרוצצת ראש העיר של לרנקה. כשדילן אמר את שלו, אני באמת ובתמים הייתי נבוכה יותר מהפעם ההיא שאבא שלי נפנף בתחתוניי מוכתמות הדם והכריז: "הבת שלי קיבלה מחזור! הבת שלי קיבלה מחזור! בואי, מתוקה, נקנה לך מה שאת רוצה" (הקטע המביך הוא שרציתי את הדיסק של הבאקסטריט בויז).
דילן נראה כאילו הוא כל שנייה הולך להתפוצץ מצחוק. הוא חייך, אבל העיניים שלו דמעו, והפנים שלו התמלאו בסומק שהגיע עד לקרקפתו הבלונדינית. כשהגיע תורי לשאת את הנדרים חשבתי ג'ק ניקולסון. חשבתי יו גרנט. חשבתי ג'וליה רוברטס - רק מה היה קורה אם היא באמת הייתה שחקנית. כלומר, חשבתי לעצמי - היי. אותך קיבלו למגמת תיאטרון, לא? את יכולה להתאפק לא לצחוק חמש דקות, נכון? פשוט תשחקי משחק כאילו את מישהי שלא באמת מתחתנת, אלא סתם. זה עבד. לא צחקתי. הבעיה הייתה שככל הנראה שיחקתי אישה היסטרית שכל נכדייה נהרגו כרגע בתאונת אופנועים, כי לא הפסקתי לבכות.
החלפנו טבעות אחרי השורה האחרונה בנדר: היא לא הייתה "until death do us apart", אלא: "until death do us seperate". ככה זה כשמתחתנים במקום בו אנגלית היא השפה השלושת-אלפים.
החתן היה רשאי לנשק את הכלה, ודילן עשה כן ואפילו חיבק אותי. שנייה אחר כך קיבלנו מיתר הזוגות הזמנה לשבת על החוף לכוסות יין ודיבורים על הצעד הבא שלהם כזוגות. שנייה אחר כך כבר היינו בבר מקומי ודפקנו קולה עם דאבל וודקה, גינס, ווינשטפן וכל סוג אחר של שתייה אלכוהולית שהייתה בתפריט.
הרמתי את עיניי מהגינס והבטתי על דילן. ומאחוריו הוא היה, הבחור האחרון שרציתי לראות...
(זה היה פרק א'. מנסה לומר - המשך יבוא).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
