חיכיתי לבן בקינגס קרוס בפנים זועפות. כמובן, לחכות למישהו בתחנת הרכבת קינגס קרוס זה כמו לחכות למישהו במלטה - רק בגלל שזה נשמע כמו מקום קטן לא אומר שזה לא בגודל של אי. הרכבות מקיימברידג' איחרו להגיע בגלל מזג האוויר המחורבן, ואני חיכיתי בצד הלא נכון של המנהרה. כל האנדרגראונד היה מלא שלטים שמפצירים בי להחזיק את הסלולארי שלי כמו שצריך ולהיזהר מגנבות, אבל אני שמתי אותו בכיס האחורי והייתי עסוקה בעיקר בלזעוף על האיחור הזה. דילן כבר חיכה לי בקנטיש טאון ואני חיכיתי למשיח. נשענתי אחורה והקשבתי לשיחה של שני אנשים שעמדו לידי. אחד מהם היה זקן עם מבטא ג'ורדי כבד ובגדים שנראים יותר כמו שמיכות של קבצנים, והשני גבר גבוה, מעונב ונקי שלא נראה שש מידי לשתף פעולה עם השיחה הזו.
"מה שאני אומר", ניסה הזקן להסביר לו והשתעל בכבדות של מישהו שמעשן ארובות כבר 20 שנה, "זה לא שאני חושב שאני ישו החדש או משהו, כן? תירגע. אני לא אומר שאני ישו או משהו, מה שאני אומר הוא שיש סיכוי טוב שאני ישו הבא".
המעונב גלגל את עיניו ודחף את הזקן הצידה. "דחף" זאת מילה קצת עדינה. להגיד שהוא דחף את הזקן יהיה כמו להגיד שאני ליטפתי חתול, כשהאמת היא שעשיתי את זה עם פטיש.
הרכבת מקיימברידג' הגיעה.
בחנתי היטב את כל אלו שירדו ממנה. אוהדים של ארסנל (עליתי על זה בזכות אינסטינקטים חדים, חושים נשיים והעובדה שהם לבשו חולצות אדומות עליהן כתוב 'ארסנל' ושרו את ההמנון שהולך כך: 'ארסנל, ארסנל'. אה, והם גם שתו בירות מפחיות). היו נשים שהחזיקו ילדים והיו סטודנטים שהחליטו לבלות את הוויקאנד בלונדון אבל אף אחד מהם לא היה בן. זה תסכל אותי אפילו יותר והוצאתי את הפלאפון להתקשר אליו, אבל הוא לא ענה. לפתע הרגשתי יד מדגדגת את גבי. הסתובבתי. הא, בן.
"בן", הצהרתי בפניו עובדה חשובה הודות שמו.
"פרנצ'", הוא הנהן בחיוך רחב. בן הוא ידיד טוב וחבר של דילן. הוא סאונדמן בקיימברידג' שמחפש עכשיו עבודה בלונדון. הוא גם רק בן 23 וכבר כתב רומן הומוריסטי ובמגע עם שתי הוצאות לאור, ומעבר לכך הוא חתיך, אז תנו לו קרדיט. בן לבש מעיל שחור ארוך וכובע של אוליבר טוויסט, ונראה כמו שען מטורף מהתקופה הויקטוריינית, אבל אהבתי את זה. הוא עלה מהר במדרגות לכיוון הרכבת לקנטיש טאון, ואני ניסיתי לעקוב אחריו בעקבים גבוהים וארוחת בוקר דשנה בקיבה.
"אתה יכול לעלות יותר מהר", רטנתי בציניות לעבר ישבנו הקטן והעולץ.
"כן", הוא ענה, "אבל אז בכלל לא תצליחי לעמוד בקצב".
עלינו על הרכבת לקנטיש טאון.
כאן הזמן לציין שהיו לי בכיס רק 20 פאונד. ידעתי שזה מספיק לי לכמה דברים, כמו ארוחה במקדונלדס ולהיכנס למועדון אליו אנחנו הולכים ולחזור ברכבת לקינגס קרוס ומשם לצאת לסיינט אולבנס ברכבת, שזה מחיר חוץ אז יותר יקר. אבל ידעתי גם שזה לא יספיק לי בכדי שאוכל לשתות אלכוהול או לקנות עוד סיגריות או לקנות מטרייה כי שלי נשברה בדרך לתחנה. אני ובן ישבנו ברכבת והתחלנו לגרד כמה פניס מהכיסים של שנינו. זה לא הספיק. השעה הייתה 12:00 בצהריים וידענו ש-The Church, המועדון אליו אנחנו הולכים, יפתח עוד חצי שעה בערך והתור יהיה מקנטיש טאון ועד אנטרטיקה. זה היה מספיק בשביל להתבאס.
2...3...4 תחנות וירדנו בקנטיש טאון. וכאן הזמן לציין עוד דבר חשוב - אל תתנו לעובדה שקנטיש טאון היא חלק מלונדון לגרום לכם לחשוב שמדובר במקום עם ציוויליזציה. ראיתי עיירות מפותחות ממנה באוגנדה, ומעולם אפילו לא הייתי באוגנדה. ירדנו מהרכבת ונאלצנו לעלות על גשר שחוצה את התחנה לרחוב. השמיים היו שחורים והגשם חלחל מתחת לצעיף ו-4 החולצות שלי ישר לעצמותיי, ואני הרגשתי קצת כאילו זה הסוף העולם. בכל פעם שאני מגיעה לקנטיש טאון אני חושבת שאין שום עיר או רחוב או ארץ או יבשת או כוכב או גלקסיה מאחורי בית החרושת הגדול שבקצה המקום הזה. שני רחובות צעדנו עד שהגענו לצ'רץ', מבנה גדול, שחור ומאיים שנראה כמו קופסת נעליים ענקית והפוכה. לא כתוב עליו שום דבר ולא שומעים מתוכו שום מוזיקה, אבל הוא שם, והסיבה היחידה לקיומו כאחד המקומות החביבים ביותר על הרוק-סטארים המקומיים היא חבורה בלתי מבוטלת של צעירי מזרח-לונדון שיושבים בחוץ ומעשנים ג'ויינטים ושותים בירה.
הסתכלנו על התור מהצד, מנסים לחשב את הצעד הבא שלנו. מעל מעקה התור זינק ג'יימס רייטון מהקלאקסונס. הוא חיבק כמה מעריצים, לחץ להם את היד עם סיגריה בפה וחיוך מנצח של מישהו שהצליח בחיים ונכנס בלי תור. הסתכלתי על בן בחיוך ממזרי.
"לא", הוא אמר מיד, "אין שום סיכוי בעולם שאם נעשה את זה יחשבו שאנחנו גם אנשים מפורסמים ויתנו לנו להיכנס בלי לעמוד בתור".
"אבל בן", אמרתי, "אני יכולה להיות קייט ווינסלט ואתה יכול להיות יו גרנט. יש דימיון בינינו".
"אה-הא", הוא הצית סיגריה ודחף לפי אחת, "את רק מתעלמת מהעובדה שאני לא נראה בן 742 , את לא נראית כאילו אכלת פיל הודי וגם אם היינו נראים בדיוק כמותם, מה הסיכוי שתתפסי את יו גרנט וקייט ווינסלט מנסים לעלות על מעקים ולהתפלח למועדון פאנק ביום ראשון ב-12:00 בצהריים?".
התקשרנו לדילן.
דילן ענה אחרי חצי צלצול, מה שאישש לי את העובדה שהוא דואג מאוד וכבר חושב שברחתי עם בן לעיירה טרופית בהוואי והשרצתי לו איזה שניים-שלושה, ועכשיו אני מתקשרת רק כדי שיחתום לי על מסמכי הגירושין. הסברתי לו שיש 700 אנשים בחוץ ואין סיכוי בעולם שאני אכנס בסיבוב הזה של חיי, והוא אמר לי לחכות ולראות. חיכינו וראינו.
אחרי 10 דקות דילן יצא מהמועדון וסימן לנו להגיע עם ידיו. השומר בחוץ קידר את גבותיו.
"סליחה, זה לא אפשרי".
"אני מצטער?", שאל דילן, "אתה רואה את הבחורה הזאת? - היא האסיסטנטית של הקלאקסונס, וזה, לידיעתך", הצביע על בן, "בנג'מין סוויטפורד, מה-NME, הוא מסקר את ההופעה, והיא הביאה אותו איתה".
"ואתה מצפה שאני יאכל את זה", חייך השומר. בן הוציא בנונשלנטיות את הפספורט שלו והראה ששמו אכן בנג'מין ג'ון סוויטפורד.
"אל תגיד לי שזה הג'וב שלך ואתה לא קורא את ה-NME", נשך בן את שפתו התחתונה.
זהו, חשבתי לעצמי. אנחנו הולכים ישר לכלא. ועוד על מה - על התחזות לאנשים שאנחנו באמת. כלומר, בן באמת. אני לא האסיסטנטית של הקלאקסונס, לא באמת ולא בצחוק. אני, אני הולכת לכלא. דילן חפר לי בור. הוא רצה רק להפליל אותי. להרשיע אותי. לשים אותי במקום בו אין גברים בכלל, בו אין לו תחרות - נווה תרצה. המחשבות שלי נדדו למקומות כל כך היסטריים שלא שמתי לב שאני בתוך המועדון.
"את בסדר?", דילן לקח את המעיל שלי ושם אותו בשמירת חפצים, "את כולך רועדת".
"אם אתה עוד פעם אומר שאני עוזרת, לא משנה מה - אפילו לאנשים זקנים לחצות את הכביש - אני הורגת אותך", אמרתי לו.
הוא חייך והנהן. נכנסנו לרחבת המועדון.
במועדון פגשנו את ג'ורג', חבר טוב של דילן שעובד בקומדי סטור בלסטר סקוואר ובילה את השנה האחרונה בפסטיבל נודד של קומיקאים ברחבי העולם. הוא הגיע אלינו ישר מאוסטרליה, שזוף כמו יוגורט עיזים (כלומר, ממש לא), כשיש עליו בדיוק שני פאונד ותקווה בלב להגיע הביתה על ידי כרטיס הרכבת היומי שמצא על הרצפה בכניסה. ג'ורג' למד עם דילן בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת נוטינגהאם, כך שזה לא פלא שהיום הוא עוסק בלעשות אפקטים של פלוצים במועדוני סטנד-אפ ושדילן לומד כבר 5 שנים את התואר השני שלו בעיתונות ומחפש עוד קומבינציות עם סירופ שיעול שיגרמו לו להרגיש מסטול. את בן הם הכירו בפסטיבל הרוק בלידס. הוא עשה סאונדינג בהופעה של אואזיס ונאלץ לכסח לשניהם את הצורה כשהם ניסו להתפלח לבאקסטייג', ומאז זאת אהבה. שתינו המון בירות (אתה משלם בכניסה 5 פאונד ומקבל במועדון אוטומטית 5 פחיות בירות בתוך שקית זבל, איתה אתה הולך לכל מקום. אני מבינה את הבעייתיות שיש לכם עם זה, כי כולם נראים שם כמי שכרגע יצאו להוריד את הזבל, או כמו לודאים בסופרמרקט). רקדנו המון ואפילו הספקנו לעשות קאנינג* ל"הדוקן!", הלהקה שמחממת את הקלאקסונס הלא-טובים.
בשעה חמש וחצי יצאנו משם עם כמות אלכוהול בדם שהייתה מסוגלת לנפץ בקבוקי יין והלכנו דוך לסניף המקדונלדס שיושב 100 מטר משם. התור היה גדול ומלא בפאנקיסטים וילדי אימו עם פונינט שיצאו משם לפנינו. היינו יכולים ללכת לפאב ממול, ואפילו לראות שם את המשחק של ארסנל אהובתי, אבל לא היה לנו מספיק כסף לשלם על כל מה שהוא לא המבורגר תעשייתי עם בשר בטעם גומיית שיער. במקביל, ג'ורג' פגש בתור בחורה ג'ינג'ית בשם מלני ואיבד כיוון, ודווקא סמכנו עליו שיזמין את האוכל בזמן שתפסנו כיסאות. אבל ג'ורג' התעשת מיד כשהבין שמחכים לו חבורה של אנשים שבילו את השעתיים האחרונות בלזרוק פחיות שתן על להקות רוק והזמין לכל אחד מאיתנו צ'יזבורגר עם צ'יפס ענקי וקולה עצומה.
רק שאז נתקלנו בעוד בעיה עצומה.
דילן, דהיינו משוש חיי, שכח לפקסס את אישור השתתפותו בקורס לתואר שני בעיתונות באוניברסיטת ווסטמיניסטר בלונדון, כשהדדליין הוא...שני בבוקר. לא הייתה ברירה, מהיציאה ממקדונלדס דרכינו היו חייבות להתפצל שנית. אני לא הייתי מוכנה נפשית או פיזית להמשיך חזרה לתוך לונדון, הנדון ליתר דיוק, כדי שהוא יכתוב מכתב מטופש וישלח אותו דרך הפקס של ג'ורג' - כי הרי בביתו של דילן אין פקס - וחוץ מזה, ידעתי שהבית של דילן בסיינט אולבנס יהיה ריק והחימום יהיה דולק ואוכל פשוט לשבת שם עם כוס תה ועוגיות ולהסתכל מחלונות הענק בסלון שלו על הנוף הקודר אך הירוק מאוד של אנגליה ולדמיין שאני דמות טראגית בספר של ג'יין אוסטין, ועוד אחרי מקלחת.
בקינגס קרוס התפצלנו שוב - דילן הלך לפקסס בביתו של ג'ורג' את האישור, בן נסע חזרה לקיימברידג' ואני לקחתי את הרכבת לסיינט אולבנס. בכיס שלי נשארו שני פאונד, 50 פנס ופלאפון עם סלולרי שהולך להיגמר כל שניה.
ושם...
(תדעו מה קרה בחלק ב' של הפוסט, שכנראה יכתב בסופהשבוע הזה).
* קאנינג = באנגליה יש מנהג שנקרא "Bottling". אתה משתין לתוך בקבוק בירה וזורק אותו על להקות שאתה לא אוהב - מנהג שהפך למורשת רבת שנים בפסטיבל רדינג. כיוון שאין בקבוקים במועדונים כמו הצ'רץ' בדיוק כמו זה ונותנים לקהל רק פחיות, הקהל עושה בדיוק את אותו הדבר עם cans, כלומר - עם פחיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
