המצב היה בקאנטים. אני בכלל לא מדברת על איך המל האמפסטיד נראתה, אלא רק על המצב. המל האמפסטד נראתה הרבה-הרבה יותר גרוע מהקאנטים - ורק כגילוי נאות - אין לי בכלל מושג איך קאנטים נראים. האמת היא שתמיד תיארתי את המל האמפסטד נורא יפה, כי האמפסטד, השכונה בלונדון, היא מקום כל כך יפה ויוקרתי עד שאפילו הדיירים במקום לא גרים שם פן ילכלכו את הנוף הפסטורלי. המל האמפסטד, לעומת זאת, היא עיר שכולה נבנתה אחרי מלחמת העולם השניה, כדי לתת לפליטים של לונדון, להם נהרסו הבתים, מקלט נאות. אבל אני חוזרת ואומרת "מקלט", כי מקלטים הם מקומות שיושבים בהם זמן מה, תוהים מה הסוד של חיים יבין לפנים כל כך צעירות, ואז מחפשים מקום אחר. לא מתיישבים בהם, מוסיפים עדנייה לבניין מפוייח מלבנים שנראות כמו שיניים של גמלאית רוסיה וקוראים להם "בית".
המל הייתה מלאה ב-Chavs.
הצ'אבס הם הערסים האנגלים. עד היום אני מנהלת ויכוח עם דילן וחבריו מי מהם יותר גרועים, הישראלים או האנגלים. בינתיים אני מנצחת כי: א. חוץ מדילן, אף אחד מהם לא היה בישראל לשפוט וב. כי וואלאק, בספר תורה, ככה אמרתי, נשמה. הערסים האנגלים לובשים כובעים ובגדים מזויפים של "Burberry", עם כתוביות שבדרך כלל אומרות "Barbary", למרבה האירוניה. מעבר לכך, יש להם חיבה לתכשיטי זהב וכסף בדיוק כמו הערסים הישראלים, רק שהם לא נשמעים כמו טנק חורק כשהם הולכים ברחוב, בניגוד לכל בחורה חולונית שיצא לכם להכיר לאחרונה. הם בדרך כלל יתהדרו בתספורת בקהאם החדשה ולכל אחד מהם תהיה חולצה של נבחרת אנגליה, שאותה ילבש ברחוב עם בירה וסיגריה ביד, כשהוא מנסה להתנייד עם 50 ק"ג שרשראות וכרס בירה שנראית מרחוק כמו כדור פורח.
המל האמפסטד היא עיר הערסים המפורסמת בבריטניה. היא הבת-ים של ישראל. היא ההארלם של ניו-יורק. למען השם, היא הלוד של הלודאים. ועדיין, גם כשעמדתי שם, המומה, עם לחיים סמוקות מבושה ופחד ועיניים רטובות מאימה, לא יכולתי שלא להתנחם. לידי עמד צ'אב עם ראש מגולח, כמה צמידי זהב אבי-ביטרים וטריינינג שני חלקים של אדידס ועישן סיגריה. היו לו המון נמשים והוא היה ג'ינג'י, אבל כמו רון מ"הארי פוטר", לא כמו רומן מ"יורי פטרובצקי", המאבטח ב"טיב טעם" הקרוב לביתך. הוא נראה בן 17 בערך, ולא מאיים כמו שפשוט ילד אבוד.
"אני מצטערת", פניתי אליו, "אתה יודע במקרה איפה יש כאן טלפונים ציבוריים?".
הוא הסתכל עליי כאילו נחתתי מהירח, מה שלא הפתיע אותי בהתחשב בעובדה שפניי היו כחולות מקור באותו הרגע. הסמל המסחרי של לונדון הם תאי טלפון אדומים, ועם זאת, תזוזו מטר מהמקום הזה ולא תמצאו טלפון ציבורי גם אם תהפכו את אנגליה על פיה ותשקשקו יפה יפה כדי לבדוק. הוא נד בראשו לשלילה.
"אבל את יכולה להתקשר ממני, אם את רוצה", הוא הגיש לי טלפון סלולארי עם מדבקה של הצפרדע המשוגעת, או איך שלא קוראים לרינגטון המעצבן הזה שהלך חזק באירופה בשנת 94. הנהנתי והתחלתי לחייג לדילן: 07747....אלוהים, כמה ספרות יש במספר טלפון אחד? צריך ספר טלפונים לכל אדם.
טמטם. טמטם. טמטם. הקו של אנגליה פחות צלול משל ישראל. הם לא מקבלים טםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם גדול, אלא טמטם, קטנים כאלה. אוי, לעזאזל, למה אני חושבת על זה בכלל? אני לגמרי מאבדת את שפיותי.
דילן ענה.
"דילן!", הרשיתי לעצמי להיכנס להסטרייה, "אני בתחנת הרכבת של המל האמפסטד, אין לי כסף, הסלולארי שלי לא עובד ואין לי מושג איך להגיע לסיינט אולבנס".
דילן חשב קצת יותר מידי ואז ענה: "תחכי שם, אני אקרא לשייניד. פשוט - תחכי שם".
יופי, שייניד.
אני חושבת שהזכרתי שלדילן יש שתי אחיות. שייניד היא הרופאה. זה נשמע טייטל גדול לבת 24, אז נקרא לה פשוט "שייניד" או "בחורה מופרעת". אני בוחרת ב"בחורה מופרעת" כי אין לי דרך אחרת לתאר נערה שהלכה ללמוד 7 שנים רפואה רק כדי להתמחות בסוף בגיניקולוגיה. מצד שני, אני בעדה. היא הולכת להוציא אותי מהמקום הזה. קבעתי עם דילן שאני אעמוד מחוץ לCosta שבתחנה ואחכה לה. בכסף שנותר לי קניתי לי ולצ'אב - שמו בישראל (אך גם באנגליה) צ'רלי - קפוצ'ינו מכונות.
צ'רלי הלך לדרכו ואני עמדתי וחיכיתי לשייניד. רציתי להיכנס לקוסטה, כי ראיתי מבעד לזגוגית הרטובה מגשם אנשים ונשים לבושים בסוודרים גדולים עם צווארון שותים קפוצ'ינו אמיתי, לא בכוס פלסטיק, עם מרשמלו וקצפת וצוחקים וקוראים עיתונים, אבל לא היה לי כסף. זה הזמן שבו חשבתי, כמו כל אדם בעולם בעצם, מה ניקולס קייג' היה עושה? חשבתי על זה כי מהסרטים שלו זה לא נראה שהוא היה מרחם על עצמו שאין לו כסף לכלום, או שקר לו, או שהוא במדינה זרה ונמאס לו והוא יודע שבמקום ממנו הוא בא הדבר הכי קר היא מגישת החדשות בערוץ 22. הבעיה היא שהדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו הוא שאם הייתי ניקולאס קייג', הייתי נכנסת לקוסטה וכן קונה את הקפוצ'ינו עם המרשמלו ופשוט מחכה עד שלימוזינה גדולה תבוא לאסוף אותי, רצוי עם טוני בלייר או גורדן בראון מאחורי ההגה. הטוויסט הבא בסיפור הלא מרגש שלי היה שהפלאפון שלי צלצל. צלצל! תהיתי אם לענות. הבטריה לא חזקה, וגשם הזלעפות שהרטיב כל עצם בגופי יכול להרוג אותו אם רק אוציא אותו מכיס הריצ'רץ' שלי. מצד שני, יכול להיות שזאת שייניד, ושהיא תגיד לי שהיא ממש מאחורה ואני עומדת בצד הלא נכון של הכביש, ושהיא מוכנה להכניס אותי לאוטו המצ'וקמק והמחומם שלה למרות שבמגפיים שלי יש מספיק מים להטביע את האגו של נינט. הוצאתי את הסלולארי ועניתי מהר.
זאת הייתה אמא שלי.
"פרנצ'סקה", היא נשמעה מודאגת, כאילו רק כרגע הבינה שאני זאת הבת שלה, ולא הייתה מרוצה במיוחד מן הבשורה. "איפה את?".
"אני מחכה לשייניד שתאסוף אותי מהמל. אני עומדת מחוץ לקוסטה כרגע", ניסיתי להישמע כאילו לא בא לי למות מהסיטואציה.
"או.קיי. תקשיבי, בדקתי באינטרנט ו...יורד גשם חזק מאוד באנגליה. כן. במקום שאת נמצאת בו יש המון גשם וסופות, אז רק רציתי להזהיר אותך, שתדעי".
וואלה.
"מממ, תודה, אמא". הודיתי לאמא שלי על האינפורמציה המועילה לפני שהסלולארי שלי ניתק את עצמו וחזרתי לבהות בעצים השחורים שכיסו את פסי הרכבת מולי. איך שדמיינתי את אנגליה, מזג האוויר לא היה אמור להיות ככה. הוא היה אמור להיות תמיד סתווי ונעים, ואני הייתי אמורה להיות בבגדים שיקים ויבשים, יושבת בפאב מקומי עם בעלי ולוגמת מבירה קרה תוך שאנו צופים בשידורי הפרמיירליג. זה בכלל לא דומה למה שתיארתי. אני דורשת פיצוי. אני רוצה את האופטימיות שלי בחזרה.
רק שאז שייניד הגיעה.
שייניד, אהובתי, אספה אותי מיד וחיבקה אותי בחיוך עליז. איך האנשים האלה נשארים אופטימיים, נשגב מבינתי. עם מזג אוויר כזה לא הייתם מצליחים לחלוב ממני חיוך גם בשביל חימום מרכזי בכל הבית. או שבעצם כן. או.קיי, זאת לא השאלה, כן? לא זו הסוגייה בה אנו דנים. היום יום ראשון בצהריים. אני לא צריכה בכלל להיות במצבים כל כך קשים ומעצבנים. אני צריכה לשתות תה עם חלב וסוכר מכפית מעוטרת פרחים ולדבר על מזג האוויר. לא לחוות אותו. ובכן, אבל גם זו לא הסוגייה. בואו נדבר קצת על שייניד: שייניד היא האחות האמצעית בין השלושה, כשדילן הוא הקטן ואמה היא הבכורה. שייניד היא גם אהובתה הנצחית של אמו של דילן, שהיא המועדפת עליה מהרבה סיבות. הראשונה היא שהיא לומדת רפואה. השנייה היא ששייניד קשורה מאוד להוריה ונהנית לבקר אותם כמה שיותר. השלישית היא שלשייניד פשוט אין מזל גדול עם בני זוג, והיא תמיד מוצאת את עצמה לבד בסופו של דבר - או יותר גרוע - עם איזה צ'אב שחברתו לשעבר מגדלת כרגע שני תינוקות שהביא לה. היא נראית כמו צפון אירית טיפוסית, השייניד הזאת. פנים עגלגלות, שיער כהה ועור פורצלן לבן כנייר טואלט חדש מהחפיסה. היא לא רזה, לא שמנה ומה שנקרא באנגלית: Jolly. עליזה כזאת. אחת שנראית פחות כמו רופאה מתמחה ויותר כמו הסיבה בגללה לחברי להקת ווסטלייף יש מאבטחים. ועוד עובדת טריוויה יבשה על שייניד - היא אכן מעריצת ווסטלייף שרופה, הבחורה בת ה-24 הזאת. כל אלו ועוד הן הסיבות בגללן אכזבתי את דילן לפני כמה ימים. הוא ציין שזה נפלא שעוד שנה גיסתי תהיה הגיניקולוגית שלי, ואני ציננתי את התלהבותו והסברתי לו שהבטחתי לעצמי שלעולם לא אגיע לנקודה בחיים בה שני בני משפחה מצומצמת נגעו לי באיבר הפרטי.
(כמובן שלא עשיתי הבטחה כזאת).
העניין הוא שאני מחמירה עם שייניד. האמת היא שהיא בחורה מתוקה מאוד, שבזכותה בין היתר התחילה לחזור התחושה לאצבעותיי בשלב מסוים באוטו. שום דבר לא יכול היה לקלקל את הרגע הנפלא הזה. הידיעה שהיא לוקחת אותי למקום מבטחים עם תה ושטיחים מקיר לקיר וחימום שתמיד פועל ופיג'מה נקייה וטלוויזיה ומחשב ו...
"פרנצ'סקה?", היא קטעה את הפנטזיות הצנועות שלי, "אכפת לך אם נעבור בכנסייה קודם?".
*%#^$@%!@$&&%*#^&
זהו, ששכחתי לציין פרט קטן על שייניד, שמבדיל אותה מכל בני משפחתה - היא דתית.
שייניד פוקדת כל יום ראשון את הכנסייה. אני לא הולכת להיכנס אתכם לדיון הזה במישור הנימוסים, שם להזמין יהודייה כשרה לכנסיית יום ראשון זה לא הצעד הטקטי ביותר בעולם, אבל לא יכולתי לומר לא. כמו שלא יכולתי לומר "לא" למרק שמן תפוחי האדמה שאמא של דילן מכינה. כמו שלא יכולתי לומר לא כשדילן שאל אותי אם זה יהיה רעיון גרוע לבקר את אבא שלו וחברה שלו במשך שבוע בבלפסט שבצפון אירלנד.
"לא", עניתי וכחכחתי בגרוני, "בטח שלא אכפת לי".
שייניד האיצה לכיוון מרכז סיינט אולבנס.
"פאק, פאק, פאק", חשבתי והדלקתי את הסלולארי להתלונן בפני דילן. הודעת טקסט חדשה חיכתה לי.
"פרנצ'סקה, זאת שוב אמא. בדקתי באינטרנט וזה חג לאומי של האירים. הם מסתובבים בכתום ומנסים לשרוף אנגלים. תיזהרי".
גרייט.
וזה דילן, בדאבלין קאסל בקמדן טאון, 2007. הצמיד האדום שעל היד השמאלית שלו הוא למעשה של הפועל תל-אביב. נתתי לו אותו לפני שנה בערך, ומאז הוא מכריז בכל פעם שמישהו שואל אותו מה העניין עם הצמיד עם הכתוביות בעברית:
"איי סופורט אהההחחח-פואו-אייל תל-אביף".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
