פתאום זה מתחיל לשקוע. לונדון.
פתאום אני מתחילה להבין שכל הרחובות האפרוריים והסמטאות הצרות, השלטים הגדולים של טסקו אקספרס, היעדר קשר העין ברחובות הקרים, תחנות הרכבת, כל זה הולך להיות הבית שלי.
עד עכשיו חשבתי שזה מה שאני רוצה. התרברבתי בפני הסקוטית שבאה לביקור בארץ שאני אעשה חיים בלונדון בזמן שהיא תשאר תקועה בגלאזגו עם דובי הקוטב, מחלות הפה והטלפיים וגרוע מכל אלו - הסקוטים. אבל אז עצרתי שניה והסתכלתי סביבי. רוטשילד. שבת בערב. מול מקס ברנר עורכים מסיבה. האם באמת כל כך רע לי פה? קולה של מדונה בוקע מגג מואר בניאון כחלחל: "איים א מטיריאל גירל".
ארנט ווי אול?
שורש הבעיה
אז עכשיו השאלה היא האם אני לא אוהבת את ישראל, או האם אני פשוט אוהבת את לונדון. יש לי המון סיבות לא לאהוב את ישראל: אנחנו פטריוטים בשקל. חסרי סבלנות, מטורפים בכבישים, שונאים כל מי שאחר מאיתנו - אפילו בקצת. רוב ישראל נראית כמו מחסן חנות נעליים עם ארגזים הפוכים כבניינים וג'וקים בשיירה כמכוניות. מזג האוויר חם. הכל רקוב מן היסוד. לאף אחד אין סבלנות לאף אחד - לא בעבודה, לא במשפחה, לא בדירה. אנחנו כל הקיץ מחכים לחורף שיגאל אותנו מהחום הנוראי הזה, וכשהוא מגיע, מחכים לקיץ הישראלי שיגאל אותנו מהחרא הזה שאוכלים האירופאים כל השנה.
אני לא מתביישת להודות שלא טוב לי בישראל. שהכל כאן קטן. שאף אחד לא באמת מצליח. שאף אחד לא באמת עשיר. לא מתביישת, כי אני בדיוק כמוכם. גם אני אהיה הום-סיק כשאגור בלונדון. גם אני אגן על המדינה הזאת בשארית כוחותיי האינטלקטואלים בכל ויכוח שיצוץ ביני לבין אלו שגרים מעבר לים. גם אני מבלה שעות בלהסביר לבריטים שאנחנו מדינה מאוד מודרנית, ולהראות להם תמונות מההופעה של איגי פופ באמפי. ואני מאוד גאה במדינה שלי. והיא יפה. ומזג האוויר מדהים ואם רק לא הייתה לנו את המלחמה הארורה הזאת, היינו יכולים להיות הגרסה האורבנית של איביזה. כל אירופה ואחותה הייתה באה לביקור כל קיץ.
גם אני הישראלית הצבועה, שמתה על המדינה שלה בזמן שהיא ממרקת את הפספורט הבריטי החדש שקיבלה.
וגם אני מרגישה שזה ממש, ממש בסדר.
מאידך - לונדון. הבית שלי בעוד פחות משלושה שבועות. מה אני יודעת על לונדון? ככל שהזמן עובר אני מבינה שלא יותר מידי. אני יודעת איזה סופרמרקטים שווים, לאיזה שווקים ללכת, מי ראש העיריה, מי ראש הממשלה. אני יודעת להבדיל בין המבטא הג'ורדי ללונדוני, להוא מאסקס, לזה מדרבי ומקיימברידג' וקרדיף וקרוידון. אני יודעת ששכר המינימום שלהם לשעה זה 4.5 פאונד. אני יודעת ששכר המינימום לעבודה במשרה מלאה בלונדון הוא 1000 פאונד. אני יודעת לספור פאונדים. אני יודעת איפה אפשר לראות הופעות בזול. אני יודעת איזה תחנות יש בדיסטריק ליין ואיזה בנורת'רן ליין, רק תגידו, אני אדע.
אני לא יודעת, לעומת זאת, למה לעזאזל אני עוברת לשם. מה בוער בי כבר עשור לארוז מזוודה ולעבוד לאחת הבירות היקרות בעולם (בדיחות קורונה לא נכנסות פה בחשבון, אגב).
המשפחה שלי כאן. החיים שלי כאן. הקריירה שלי, עד לא מזמן, הייתה כאן.
ומצד שני:
בעלי שם. המשפחה שלו שם. התואר השני שלו שם. הראש שלי שם.
ומצד שלישי:
אני עצמאית בערך כמו צפון אירלנד וצנונית אפילו קצת יותר. הסיכויים שלי לשרוד בעיר הדוג-איט-דוג שהיא לונדון שווים לסיכויים שלי להמרח על קטלוג פלפל הקרוב, ואני לא מדברת על הקרטון שתלוי בכניסה לירקן, עם התמונה של הילד הג'ינג'י המחייך עם התפוז.
ומצד רביעי:
אני רוצה לעשות את זה. יש לי שם כבר דירה. יש לי שם את אהבת חיי. יש לי שם תשוקה בוערת לחיות כמו כל בת 20 רגילה וחופשייה ולא כמו סבתא בת 90 שמפטרלת כל היום בביתה הממוזג עם סוודר וכוס תה חלש וקוראת ספרים ללא סוף.
ומצד חמישי:
איך אני אסתדר בלי אמא שלי? ובלי אבא שלי? ובלי מישהו שישלם לי על הפלאפון ועל ביטחון לאומי, כי אין לי מושג מה שניהם אומרים? ואינטרנט, זה לא משהו שבא קומפלט עם החדר והמחשב? מישהו באמת צריך לבוא ולהתקין לי את זה? והכבלים זה...אממ...בתוך הטלוויזיה, לא? מה? לא? הא? אז כל הזמן הזה יכולתי לעבור לHOT VOD? ומי משלם על כל זה? אה? אני? מה?
ומצד שישי:
בשלב מסוים אני גם ככה אאלץ להתמודד עם כל זה. עדיף עכשיו מאשר עוד 6 שנים, אה?
וכל זה מתבלבל לי בראש. האם אני באמת רוצה לעבור ללונדון, או שכל זה היה רק תוצאה של מרמור מחיי הכה שוליים ונטולי חיוניות בישראל?
זה יפה מאוד שאני שואלת את עצמי את השאלה הזאת, בייחוד שהכרטיס טיסה והתאריך והדירה והבעל כבר מוכנים ומחכים לי.
אני יודעת שאני אסע. השאלה האמיתית היא האם אצליח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
